עם חזות של מיליון דולר, פוסטים ממומנים ושיווק עצמי שזועק צומי, משפיעני ובעיקר משפיעניות רשת הן כנראה האוכלוסייה הכי שנואה ברשת. הן מעוררות אנטגוניזם יותר מטרולים ובוטים, וסובלות מדימוי שלילי המתקשר לכל מה שרע באינטרנט.
גם הבמאי השוודי מגנוס ואן הורן, שמתגורר ועובד בפולין, חשב כך במשך זמן רב. לצד זאת, הוא גם היה מכור לצפייה במשפיעניות רשת מתחום הכושר למרות שאין לו כל עניין בעולם הספורט. הדיסוננס הזה הוביל אותו ליצור את הסרט "זיעה", ככל הנראה הסרט הראשון שיגרום להם להתאהב, להתחבר ולהזדהות עם משפיענית רשת.
"אחרי הסרט השני שלי התמכרתי לרשתות החברתיות. לא חשבתי שאמצא שם כיוון לסרט השני שלי אבל התחלתי לעקוב אחרי משפיעניות כושר ולא הצלחתי להפסיק לצפות בהן", מספר ואן הורן בריאיון ל-ynet, "בהתחלה התייחסתי לזה כגילטי פלז'ר - חשבתי שהן די פרובוקטיביות, שזה רדוד ושזה טיפשי, אבל גם רציתי להבין עם עצמי למה אני נמשך לזה כל כך", הוא מוסיף.
התוצאה של המחקר העצמי הזה היא "זיעה", שיוצג במהדורה המקוונת של פסטיבל הסרטים בערבה שנפתח היום (ה'). למרות שמדובר רק בסרטו השני של הבמאי הצעיר (37) הוא נבחר לבחירה הרשמית של פסטיבל קאן שבוטל השנה. במרכז הסרט צעירה פולנית בשם סילביה (מגדלנה קולזניק), מדריכת כושר שהפכה את עצמה למותג. כמצופה ממשפיענית שכזאת, היא חיובית מאוד, מעלה פוסטים מעוררי השראה על דימוי גוף חיובי, ומתעדת את עצמה בכל הזדמנות. אולם מתחת לפני השטח היא בודדה מאוד וכמהה לזוגיות ואהבה.
ליצור הזדהות ואהדה לדמות שעסוקה בעצמה במשך רוב שעות היממה זה לא עניין של מה שבכך, וההישג של ואן הורן נובע מכך שהוא לא הגיע ממקום של שיפוטיות אלא דווקא קבלה. "יש כל כך הרבה שנאה כלפי משפיעניות רשת, אומרים שהן טיפשות אבל בעיני זה הרבה יותר מורכב מזה. רציתי שהקהל יאהב אותה ושימצא לה מקום בלב, ולא יחשוב עליה דברים כל כך רעים".
בעיניו של ואן הורן, קל לשפוט אותן ולכנות אותן רדודות, אבל הן לא שונות ממנו בהרבה. "הבנתי שאני קצת מקנא בהן. אני יודע שאכפת להן ממה אנשים יחשבו עליהן אבל זה נראה שלא אכפת להן, בין אם זה בדרך שהן משתפות את החיים שלהן או בפוזות הצילום. אני לעומת זאת, אם אני כותב פוסט בפייסבוק אני חושב עליו במשך שעה ואני מאוד מודאג ממה אנשים יחשבו עליי ואיך הם ישפטו אותי. זה דפוק, כי אני קראתי להן נרקיסיסטיות אבל אולי נרקיסיזם זה לא לפרסם כלום כי אתה כל כך מודאג ממה יחשבו עליך ואיך יראו אותך. אז באיזשהו מקום מצאתי מכנה משותף איתן. הן כל כך שונות ממני חיצונית, אבל בפנים אנחנו דומים".
עשית תחקיר מיוחד לסרט, פגשת מדריכות כושר דומות?
"לא דיברתי עם אף אחת כי לא רציתי לבסס את הדמות הזאת על מישהי מסוימת. כן בדקתי דברים טכניים יותר, כמו איך הן מרוויחות כסף ואיך הן מצטלמות. היה חשוב לי ליצור מישהי שתיראה אמינה ומעניינת, ואז למצוא את השחקנית שתעבוד איתי יחד על הדמות".
השחקנית הראשית נראית כאילו היא נולדת לתפקיד, איפה מצאת אותה?
"היא הייתה השחקנית הראשונה שבחנתי, אבל המשכתי להסתכל על שחקניות אחרות ואיכשהו תמיד חזרתי אליה. עבדנו במשך שנה וחצי על הדמות עד שקיבלנו תקציב, היא נכנסה לכושר ופתחה חשבון אינסטגרם מזויף שבו היא פרסמה כל יום פוסטים וסטוריז. באיזשהו שלב לא ידעתי איפה השחקנית מתחילה ואיפה המשפיענית מתחילה. היא אוהבת לשחק עם הפרסונה שלה, פעם היא אמרה לי שהרבה פעמים חושבים שהיא טיפשה אז היא עושה את עצמה עוד יותר טיפשה בכוונה. הסרט גם משחק עם הסטריאוטיפים האלה מבחינת הצבעים והנראות".
יש דמות של סטוקר בסרט, היא מבוססת קצת עליך?
"לגמרי, קוראים לו ריצ'רד וזה השם האמצעי שלי והוא גם נוהג באוטו שוודי. לקחתי גם השראה מהסטוקר של ביורק, הוא הקליט את עצמו 24 שעות וזה היה לפני הרשתות החברתיות. אני זוכר שזה היה מוזר ומפחיד, אבל גם מרגש. רציתי דמות שתהיה דמות-צל לסילביה כי הפחד שלה הוא להיות אישה שמנה שיושבת במכונית".
זהו כאמור סרטו השני של ואן הורן, אחרי שגם סרט הביכורים שלו, "העולם הבא" מ-2015, עשה חיל. גם הוא הוצג בפסטיבל קאן ו-ואן הורן אף התארח בפסטיבל ירושלים לפני כחמש שנים עם הסרט. אולם בעוד ש"זיעה" הוא סרט צבעוני וחי, "העולם הבא" היה סרט הרבה יותר קודר ואפלולי. "עד כה הסרטים שלי תמיד עסקו בנערים ואלימות. הסרט הראשון שלי עסק בנער שרצח את חברה שלו ואז השתחרר מהכלא וחזר לאותה קהילה. זה היה סרט מאוד קודר ואיטי. אחריו נמאס לי מהדרך הזאת לעשות סרטים ורציתי לעשות משהו אחר. אבל לא ידעתי מה והייתי במין חור שחור, זו התקופה שגם הייתי מכור לרשתות החברתיות ולסנאפצ'ט".
היום כולם מדברים על ההשפעות הרעות של הרשתות החברתיות, מה למדת מהעבודה על הסרט עליהן?
"אחרי שאנשים צופים הם רוצים לשמוע את הדעה שלי על רשתות חברתיות אבל אני לא רוצה להגיד עליהן כלום. זה לא מעניין אותי. לא רציתי להסתכל על התופעה מנקודת מבט ביקורתית. כולם מחשיבים את עצמם למומחים בתחום, אבל אני לא מומחה. בעיני רשתות חברתיות הן כלי חיצוני שדרכו אפשר לראות את הפנימיות של בני האדם, את הבדידות שלנו, את חוסר היכולת להשתלב, ואת הרצון שלנו לתקשר לצד הפחד שלנו מתקשורת. בעיני הסרט הוא לא על המדיה, כי זו רק המעטפת. זה לא כמו 'מסכי העשן: המלכודת הדיגיטלית' של נטפליקס - אני לא צריך שמישהו יבוא ויגיד לי עד כמה האינטרנט גרוע, אני אוהב כשמישהו אומר לי עד כמה האינטרנט הוא מקום נפלא שמחבר אנשים".
