בשנת 2008 בוצעה התנקשות פוליטית בישראל. היעד היה ראש הממשלה, אהוד אולמרט, המתנקשים היו אנשי הימין הקיצוני, והאקדח היה איש עסקים מברוקלין בשם משה טלנסקי. כותרת סרטה של רוני אבולעפיה, "אולמרט: האיש שרצה יותר מדי", שמוקרן במסגרת התחרות הישראלית במהדורת האונליין של פסטיבל דוקאביב (וישודר בהמשך השנה בערוץ 8 של הוט), אינה מניחה מקום לספק. אולמרט נפל קורבן לשאיפתו להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים.

הסרט נפתח בקלוז-אפ על פניו של אולמרט, במכוניתו. בדיעבד יתברר לנו שתמונה זו תועדה ביום שחרורו מהכלא. אלה פניו של אדם שבור, מיוסר, מרוסק. קשה לדמיין מידה רבה יותר של אינטימיות עם האיש מזו שהגיעה אליה אבולעפיה בשוט הזה. בפס הקול מכריז אולמרט: "הייתי זקוק רק לדבר אחד: צדק". את הדברים האלה הוא אומר, בשיחות טלפון מהכלא, לבמאית הסרט. השילוב של השוט הנ"ל והטקסט יוצר את התזה הבאה: אולמרט הוא קורבן של הפרקליטות, מערכת המשפט וגורמים קונספירטיביים בימין. נתניהו חותם על שני השלישים הראשונים של המשפט.
לא בטוח שהתזה הזאת עובדת. פעיל ימין, שהסרט מעמיד אותו בראש המהלך לסילוק אולמרט, מצביע בגאווה על מדפים עמוסי תיקיות. כל מי שנמצא על הכוונת של הימין - יש לו, או עליו, תיק. כאשר הוא הופך ליעד של ממש, מסביר האיש, התיק מוחלף בקלסר. כך הפך יהודי מבולבל ואקסצנטרי, מבלי ידיעתו, לנשק הלא-כל-כך-סודי של גורמים נחשבים בעיקר בעיני עצמם בימין הפוליטי.
מתוך " אולמרט: האיש שרצה יותר מדי"מתוך " אולמרט: האיש שרצה יותר מדי"
מתוך " אולמרט: האיש שרצה יותר מדי"
(צילום: אבנר שחף)
אבל "אולמרט" הוא יותר מסרט הנשען על תזה לא לגמרי משכנעת. למעשה, הצפייה בו מרתקת כאילו מדובר במותחן פוליטי בדיוני עשוי היטב. קטעים מחדרי החקירות ומהדיונים המשפטיים – למיטב ידיעתי, חלקם הגדול לא נצפה מעולם – חושפים לחץ פסיכולוגי כלל לא מתון. מניפולציות ומשחקי כוח שמנהלים שוטרים ופרקליטים על-מנת להגיע להרשעה בתיקי אולמרט. לתשומת לבך, הקורא נתניהו.
הפטיש של אולמרט לסיגרים, עטים ושעונים אולי משובח יותר מפולחן שמפניה ורודה וגלידה פיסטוק, אבל בשום פנים ואופן לא מדובר באדם מושחת. "אני חושב שההגדרה הזאת טעונה מדיי", אומר שם אחד המרואיינים. אולמרט ודאי עשה טעויות, אבל אין שום קשר בין זה לבין ההגדרה של שחיתות. המרואיין הזה הוא אהוד אולמרט עצמו.
סרטה של אבולעפיה אינו מסביר את הריקבון שאוכל את צמרת המערכת הפוליטית בישראל. הוא מציג את ראש הממשלה ההוא, הראשון והיחיד (בינתיים) שהוא גם אסיר לשעבר, כדמות טרגית. אחרי הזיכוי, נדמה שנסללת מחדש דרכו לראשות הממשלה, אבל אז נכנסת לתמונה שולה זקן, אותה פאם פאטאל, שמחליטה לפתוח את הפה ולספק הקלטות מרשיעות ששולחות את האל שהכזיב, אולמרט, אל בית הכלא. ההרשעה בפרשת הולילנד, אם להמשיך את תזת הקורבן, מבוססת על עדותו של "רמאי אולטימטיבי" כפי שמוגדר בסרט העד שמואל דכנר. שוב, הוא, אולמרט, לא ידע! רחמים לא ידע.
מתוך " אולמרט: האיש שרצה יותר מדי"מתוך " אולמרט: האיש שרצה יותר מדי"
מתוך " אולמרט: האיש שרצה יותר מדי"
(צילום: אורי אקרמן)
הסרט אינו מספק פרשנות מעמיקה או מורכבת במיוחד בכל הנוגע ליחסי האב-בת סימבוליים שהתקיימו משך שנים רבות בין אולמרט וזקן. זו האחרונה מתארת את עצמה כמי שהקריבה עצמה למענו, וזכתה בכתף קרה. "הוא זוּכה כי לא דיברתי", היא מסכמת. דווקא הסצנה החותמת את הסרט מעניינת וחזקה בכל הנוגע לדינמיקה שבין מתעד ומתועד. לראשונה יושבת אבולעפיה, שאותה איננו רואים, מול מושא סרטה. "האמת שאני מאוכזבת", היא מטיחה בו. היית צריך להתנהל אחרת. אתה היית מנהיג שלנו, יש לך אחריות כלפינו. "שאני אבקש ממך סליחה?", תוהה אולמרט במידה מסוימת של התנשאות. אולי, היא עונה לו.
זהו המקום היחידי בסרט שבו מתעמתת הקולנוענית עם התזה שהיא עצמה פמפמה לכל אורכו. זו של הקוזק הנגזל. כשבאים לחשוב על זה, עתה היא מאמצת את עמדת הקורבן, אך בה בעת מכירה בכך שכולנו קורבנות השחיתות. אולמרט, מצדו, ממשיך להתכחש לאחריותו למעשיו. אה, ההיבריס.

לזכרה של אילנה צור

אתמול, כאמור, נפתח פסטיבל דוקאביב, שמתקיים זו השנה ה-22, ובתזמון מצמרר הלכה גם לעולמה אילנה צור, המייסדת והמנהלת הראשונה של הפסטיבל. ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי משובצת מעט מדי נשים עם חזון, ואילנה הייתה אחת כזו. הפסטיבל שהקימה, במו ידיה ממש, הפך עם השנים לאחד האירועים התרבותיים המשמעותיים בישראל, ולאחד הפסטיבלים החשובים מסוגו בעולם. בזכותו, ובזכותה, נהפך השיח הציבורי על הקולנוע התיעודי בארץ מנחלתו של קומץ – לתחום העניין של רבים. אילנה, אישה צנועה ומקסימה, תחסר כאן.