הנה, בעונה הרביעית והחדשה סוף-סוף הגענו לזה, להבטחה שהתגלמה ב"הכתר" – אולי סדרת הפרימיום הגדולה, הבולטת והיוקרתית ביותר של נטפליקס: סיפורם הסוער והטרגי של הנסיך צ'רלס והנסיכה דיאנה. עם כל הכבוד למערכת היחסים המרתקת בין המלכה אליזבת (אותה גילמה בצמד העונות הראשונות השחקנית קלייר פוי) לווינסטון צ'רצ'יל (ג'ון לית'גו), לפרשת פרופיומו, או אפילו להפיכה השלטונית הכושלת שאליה גויס לורד מאונטבאטן (צ'רלס דאנס) ב-1967, כולם תוארו בעונות הקודמות – האפיל המרכזי של "הכתר" תמיד היה השערוריות המפורסמות יותר, הצהובות והאישיות יותר של משפחת המלוכה הבריטית.
מתוך "הכתר"מתוך "הכתר"
צ'רלס ודיאנה ב"הכתר"
(באדיבות נטפליקס)
עד כה הלכה "הכתר", בהובלת יוצרה והתסריטאי הראשי שלה פיטר מורגן, על הקו הדק שבין רכילות להיסטוריה. מבקריה תמיד טענו שמדובר בסבוניה מתוחכמת, כזו המבוססת באופן קלוש בלבד על המציאות. הם צודקים כמובן. אלא שתיאור מדויק של המציאות מעולם לא היה המנדט שקיבל על עצמו מורגן. תחת ניצוחו, "הכתר" ביקשה בראש ובראשונה להיות סדרת דרמה אפקטיבית וממכרת, ובזה היא תמיד הצליחה באופן מרשים ביותר. בעונה החדשה, לאור הביקורת המוטחת במורגן בנוגע לדיוק ההיסטורי והחירות הספקולטיבית שלקח על עצמו בתיאור היחסים שבין צ'רלס (ג'וש אוקונור הנפלא) ודיאנה (המצטרפת החדשה והנפלאה לא פחות, אמה קורין), הדבר מתחדד ביתר שאת. כעת, אפילו יותר מאשר בשלושת עונותיה הקודמות, יומרותיה של "הכתר" מתרכזות במחלקת הדרמה ולא בתיעוד מדויק של ההיסטוריה. כך שלפחות פה, נשפוט את היומרות הללו כפי שהן, מבלי להידרש לשאלת "היה או לא היה". וברמה הזו, במחלקת הדרמה והאפקט הממכר, העונה החדשה היא ניצחון של ממש. לא פחות.
שני קווי עלילה עיקריים מושלים בעונה החדשה. הראשון, כאמור, עוסק במערכת היחסים שבין צ'רלס לדיאנה – החל מההתחלה המבטיחה, כשהאחות הצעירה והיפהפייה לבית ספנסר מציגה את עצמה בפני הנסיך אשר יצא עם אחותה הבכורה שרה, דרך "סיפור האגדה" של החיזור ביניהם (כך גם נקרא הפרק העוסק בו, "סיפור אגדה"). אחרי החתונה המלכותית הסיפור עובר לקשיים הרגשיים של דיאנה אל מול בעלה הקר שמנהל רומן עם אחרת (קמילה פרקר בולס, בגילומה של אמרלד פנל), וכלה בהתפרקות של נישואיהם, אל מול הבזקי המצלמות ולעיני העולם כולו. קו העלילה השני עוקב אחר מערכת היחסים המתוחה שבין המלכה (זוכת האוסקר אוליביה קולמן בהופעתה האחרונה כאליזבת; בעונה הבאה תחליף אותה השחקנית אימלדה סטונטון) לבין ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר (ג'יליאן אנדרסון, זוגתו בחיים של יוצר הסדרה מורגן).
מתוך "הכתר", עונה 4מתוך "הכתר", עונה 4
מתוך "הכתר", עונה 4
(צילום: באדיבות נטפליקס)
באופן טבעי, חלק מהדמויות האחרות של "הכתר" נדחקות מעט לשוליים מתוקף הפוטנציאל הדרמטי של מערכות צ'רלס-דיאנה ואליזבת-תאצ'ר. הנסיכה אן (ארין דוהרטי), למשל, או הנסיך פיליפ (טוביאס מנזיאס), בן זוגה של אליזבת. גם מקומה של הנסיכה מרגרט (הלנה בונהם קרטר) מצטמצם, אם כי היא זוכה לפרק (אחד מהחלשים יותר של העונה) המוקדש רק לה. אבל זה בסדר גמור, שהדמויות הללו יידחקו מעט הצידה, כי לא עבורן הגענו לעונה הזו. ואלו שעבורן הגענו מספקות את הסחורה, ובגדול.
כאמור, הרבה ביקורת נשמעת בימים האחרונים על האופן שבו מתארת "הכתר" את מערכת היחסים הסוערת ורוויית הדרמות שבין צ'רלס לדיאנה. אבל מעבר לסיווגה של הסדרה כסדרת דרמה עלילתית בראש ובראשונה, כזו הרוקמת מציאות שקרתה יחד עם פיקציה מוחלטת, קיימים בה ניואנסים מרתקים שמעמיקים ומחדדים את המניעים של הדמויות – ניואנסים שטווה מורגן לתוך היצירה ברגישות ומתוך הבנה של חייהם המורכבים של גיבוריה. הנסיך צ'רלס, כך תיאר לפנינו בעונות הקודמות, גדל ללא אהבה הורית של ממש, מוקף במטפלות ומחנכים, מנותק מהוריו העסוקים קודם כל בחובותיהם הממלכתיות. מי שיצפה בעונה הרביעית מבלי לצפות בקודמותיה עלול לראות את צ'רלס כפוץ מפונק שחי בתנאי פאר, מתאכזר רגשית לאשתו האומללה ומנהל רומן מאחורי גבה. אבל מי שצפה בו בילדותו, כשהוא נשלח בגפו לפנימיות קשוחות, מתמודד עם בדידות וניכור ומשווע למילה טובה מאימו העסוקה או אביו המרוחק – ובכן, תחושותיו יהיו אמביוולנטיות יותר. "הכתר" היא סדרה עשירה ומרובדת מכדי לצבוע את הדמויות שלה בשחור או לבן, וזה חלק מהאפיל הרב שלה.
מתוך "הכתר"מתוך "הכתר"
מתוך "הכתר"
(באדיבות נטפליקס)
גם בנוגע לתיאור מערכת היחסים שבין אליזבת ומרגרט תאצ'ר – שהחלה לא רע עד שהיא התדרדרה ליריבות מרה - מצטיין מורגן. הבחירה שלו לחדד את ההבדלים החברתיים בין שתי הנשים החזקות הללו מוכיחה את עצמה כבר בפרק השני המשובח, שבו תאצ'ר ובעלה דניס (סטיבן בוקסר) מבקרים את אליזבת ומשפחתה בטירת בלמורל בסקוטלנד, ומפתחים סלידה מהירה כלפי האריסטוקרטים הנפוחים מבית ווינדזור. גם אתם תחושו כלפיהם את הסלידה הזו, אבל זו תהיה תחושה מעורבת ומורכבת מכיוון שהסדרה כבר האנישה את האריסטוקרטים האלה לאורך העונות הראשונות שלה. עכשיו, אנחנו כבר מבינים אותם.
מתוך "הכתר"מתוך "הכתר"
מתוך "הכתר"
(באדיבות נטפליקס)
פה ושם, כוונותיו של מורגן ברורות מדי. פה ושם, הוא חוטא בפשטנות, בבנייה סכמטית מדי של הקונפליקטים, או בחטא הנורא מכל בדרמה – דמויות אשר מדבררות את המניעים שלהן, מסבירות לדמויות אחרות (לצופה, בעצם) את הסאבטקסט שאמור לעבור מבלי שהתסריט יפרט אותו עבורנו. אבל כשמורגן כושל, הקאסט הנפלא שלו נמצא שם כדי להרים אותו. כמו בעונה הקודמת, גם בזו החדשה אוליביה קולמן פשוט נפלאה. מספיק נפלאה בכדי להמשיך ולהפוך את היעדר הדמיון הפיזי בינה ובין המלכה אליזבת האמיתית ללא רלוונטי. גם מנזיאס, יובשני ומעט מרושע בדמותו של פיליפ, ממשיך להרשים, בעיקר באופן המבריק שבו הוא מתרגם למסך את ה-Ennui – מילה אשר במקורה מתארת את האדישות והשעמום, היעדר התוחלת והמטרה של האריסטוקרטיה – אשר חש פיליפ בחייו לצד המלכה. אבל השתיים שללא ספק גונבות את העונה החדשה, אם נתעלם לרגע מג'וש אוקונור אשר מעניק פגיעות יוצאת דופן לנסיך צ'רלס שלו, הן ג'יליאן אנדרסון ואמה קורין - מרגרט תאצ'ר והנסיכה דיאנה, בהתאמה.
מאנדרסון, אשר מציעה פה פרשנות רדיקלית ואישית יותר לדמותה של תאצ'ר מזו שזיכתה את מריל סטריפ באוסקר ב-2011 (עבור תפקידה בסרט "אשת הברזל"), פשוט אי אפשר להוריד את העיניים. זוהי תצוגת משחק צבעונית ועתירת מניירות מהסוג שבהחלט עלול לקומם חלק מהצופים, אבל קשה להתכחש למגנטיות שלה ולאופן הטוטאלי שבו היא נכנסת לדמות ומביאה אותה אל המסך. אתה מאמין שזוהי מרגרט תאצ'ר, אפילו אם הכול צורח עליך שלא. גם קורין הצעירה ודלת הניסיון עושה עבודה מצוינת כדיאנה, כשהיא ממתנת את האלמנטים הסנסציוניים אשר קל היה לשוות לה, במיוחד לאור כמה סצנות מלט-דאון מלודרמטיות שמורגן מספק לה. הכמיהה שלה שמשפחתה החדשה תקבל ותבין אותה ניכרת; האכזבה שלה מהיעדר רצונם/יכולתם לעשות זאת, שוברת לב.
מתוך "הכתר" - עונה 4מתוך "הכתר" - עונה 4
מתוך "הכתר" - עונה 4
(נטפליקס)
קורין גם נראית כמו דיאנה, בעזרתם המשמעותית של אנשי האיפור וההלבשה. ובכלל, דומה שבעונה החדשה ערכי ההפקה של "הכתר" – אשר תמיד היו הטופ של הטופ – רק עולים ליגה, כפי שמוכיח הפרק השישי המרשים, שבו יוצאים צ'רלס ודיאנה למסע אפי באוסטרליה. ברצינות, יש פה כמה סצנות שומטות לסת מבחינת היקפן וביצוען, עדות לכישרונם של קאדר הבמאים שהופקדו על פרקי העונה הרביעית. כמו במקרה של הקאסט המשובח, העיצוב המדוקדק של הסדרה, ההשקעה המאסיבית והמקצוענות חסרת הפשרות שעל הסט, מוכרים את "הכתר" גם כשהכתיבה מכזיבה אותה. הלוקיישנים המהממים, הסטים הענקיים, האיפור וההלבשה – כולם מעניקים לסדרה הוד קולנועי, אשר יחד עם תצוגות המשחק והרגעים שבהם מורגן לא מתעקש להאכיל את צופיו בכפית הופכים אותה לחבילה שקשה לעמוד בפניה. העונה החדשה שוב ממחישה עד כמה ש"הכתר" היא טלוויזיה אדירה, ממכרת ומשכנעת – וזאת למרות המעידות שבדרך, למרות שהנאמנות שלה למציאות כפי שהתרחשה מפוקפקת, במקרה הטוב. אבל מי בכלל צריך את המציאות כשהפיקציה כל כך מושכת?