בהופעות של נטע אלקיים אפשר למצוא היפסטרים חובבי אינדי וסבתות מרוקאיות רוקדים זה לצד זו, למוזיקה ששורשיה נטועים ביבשת ובתרבות אחרת והיא לקוחה מזמנים רחוקים - אבל נשמעת עכשווית מתמיד. אלקיים היא חלק מהתחייה המחודשת של המוזיקה המרוקאית בארץ בעשור האחרון, אבל הדרך שלה תמיד הייתה עצמאית ושונה ומעבר למוזיקה כללה גם עיסוק בפרפורמנס, אמנות פלסטית ועוד.
(נטע אלקיים באינדינגב)
"במשך 50 שנה התרבות נעצרה והפסיקו להקליט אלבומים במרוקאית - חוץ מכמה חלוצים שנחשבו אאוטסיידרים. זה מאתגר להמשיך מהמקום שזה נעצר כי אנחנו רוצים שזה ידבר בשפה שלנו, שזה לא יהיה רחוק מלעשות פליי על רוסליה או על מוזיקת עולם אחרת. מצד שני אנחנו רוצים שזה ידבר לאנשים פה ויזכיר להם בית. מבחינתי אני מרגישה שזה שיש קהל בין-דורי בהופעות זו הצלחה, זה וי", אומרת אלקיים.
"חשוב לנו להיאחז בשני הקצוות האלו", היא מוסיפה ומתייחסת לעבודה המשותפת עם בן זוגה לחיים ולקריירה - עמית חי כהן. מהבחינה הזו הפרויקט החדש שלה, שיעלה על הבמה במהדורת החורף של פסטיבל הג'אז באילת עם רביד כחלני (יימן בלוז) - יושב בדיוק על שתי הקצוות הללו. מצד אחד סיפור היסטורי, על נשים, על הגירה ועל מחיקה של תרבות. ומהצד השני עיבודים אלקטרוניים, מקלדות וביטים. הפרויקט נקרא "ארנאס" על שמו של מחנה המעבר במרסיי שבו עברו רבים מיהודי צפון אפריקה בדרך לישראל.
נטע אלקייםנטע אלקיים
נטע אלקיים
(צילום: עמית חי כהן)
"זו התחנה האחרונה של המון מידע היסטורי תרבותי, ומשם הכל התפרק", אומרת אלקיים שנברה בארכיונים של הספרייה הלאומית והצליחה למצוא שם מכרה זהב של ממש - הקלטות שירת חיים של נשים - שירה רפטטיבית ומאולתרת שליוותה רגעים שונים בחיים, מלידה ועד מוות. על איסוף החומר היה אמון פרופ' יששכר בן עמי, חוקר פולקלור יליד מרוקו, שמלגה גרמנית אפשרה לו לתעד את התחנה האחרונה של המטען התרבותי הזה בזמנו - אחרי העלייה לארץ, הקהילות פוזרו והמוזיקה אבדה.
"אני מתעסקת כמעט 10 שנים במוזיקה מרוקאית והדבר הזה לא הגיע אליי, לא נגעתי בו, למרות שסבתא שלי הגיעה מהרי האטלס, ואני כן זוכרת את הזמזומים הרפטטיביים שהיא הייתה שרה - לא חשבתי שזו מוזיקה בכלל", מספרת אלקיים ומתארת את מה שגילתה בארכיון. "מצאתי שם שברי שירים מאוד מרגשים: בלידה, בחיים, במוות, בחתונה, בביקורת חברתית - דברים מדהימים שלא חשבתי שהיו קיימים. והבנתי כמה כוח נשי היה במקומות האלה. מצד אחד המקום של האישה בההיררכיה החברתית היה לא טוב, אבל גם הייתה ביקורת פנימית כלפי זה ואת זה אני מגלה בתוך הטקסטים".
העיסוק בתכנים של שירת הנשים מארנאס הציב מולה מראה ופרספקטיבה מחודשת, "אני זוכרת בתור ילדה שנשים רצו להתחיל קינה בהלוויה, והרב השתיק אותן. זה בדיוק המפגש המזעזע הזה של הגירה, הגעה מעולם תרבותי שלא מבינים אותי. פתאום אני מגלה שירי מוות ששרו אותם בפרידה מהמת ונעזרים במוזיקה ככלי לחיים ולא הפוך".
"זה משהו שמאוד מנחה אותי בחיים כיוצרת, שהחיים הם לפני האמנות. אני לא אסבול בשביל האמנות כמו בגישה המערבית. אלא הפוך - האמנות היא תוצר לוואי של הבחירה בחיים". את המטען הזה, שלווה בלא מעט רגש ודמעות, היא ביקשה ליצוק אל כלי הנגינה, "ביקשתי מעמית לנסות לעזור לי להעביר את התחושה הזו דרך המוזיקה של הכפר הנעלם, של הנוכחות הנשית הנעדרת". חי כהן מחליט לסמפל את הקולות של אלקיים למקלדת שהופכת למקהלה שלה - מקהלה של אישה אחת – מה שנותר לאחר המחנה, הפירוק, ההגירה, הם עוטפים את זה במקצבים אפריקאים וצלילים אלקטרוניים על גבול הטראנס שהולמים את המוזיקה הרפטטיבית, ועל הבמה הם דואגים שההרכב יהיה בעיקרו נשי.
נטע אלקייםנטע אלקיים
ההרכב של "ארנאס" - ייצוג נשי
(צילום: אסטוונאת חי)
הבחירה במוזיקה האלקטרונית רחוקה מהסגנון המסורתי, האנדלוסי קלאסי, שמאפיין את אלקיים לאורך השנים, אבל לטענתה הוא תמיד היה שם. היא גדלה על מוזיקה מערבית והעדיפה הרכבים מאתגרים כמו רדיוהד או ביורק. למרבה הפלא דווקא הבחירה הזו קירבה אותה יותר למוזיקה שרוקחים היום בהרי האטלס. ומפתיעה עוד יותר הייתה התגובה של הקהל המבוגר שלה. " נורא חששתי שהדור המבוגר פחות יתחבר וכל הזמן אמרתי תנמיך את הווליום, תוריד את הביטים. אני מנסה להיות ילדה טובה ולרצות את כולם אבל וואלה הפתיעו אותי, דווקא המבוגרים עפו על זה".

חברה של ילודה

העיסוק הזה בגבולות השינוי המותרים, לא היה לה חדש. "כשהתחלתי ללמוד את המוזיקה המרוקאית האנדלוסית, היותר קלאסית של מרוקו, רציתי לעשות את זה כמו שצריך. הגעתי בגישה של רגע אני אורחת, אני לא יכולה עכשיו לסמפל דברים לצרכי האישיים מבלי להבין מה אני עושה. זו לא הייתה המטרה שלי", היא מספרת. אבל בכל זאת הבחירות שלה הובילו אותה לא אחת ללכת דווקא בשבילים הפחות מוכרים - שבילים של נשים, כמו לדוגמה בחידוש יצירתה של זוהרה אלפסי. "זה פשוט מושך אותי", היא מסבירה, "אני לא קמה בבוקר ואומרת 'וואלה אני אקשיב היום רק לשירים של נשים', פשוט היד והלב שלי עושים פליי על זה".
"קולות נשיים מרגשים אותי, אני מתעניינת בהם, אני יודעת שהכלי שלי הוא כלי כזה. כל החיים גדלנו על מוזיקה של גברים ודווקא דרך השורשים שלי גיליתי שהיה הרבה יותר מקום לנשים במובן של יצירה בצפון אפריקה, כי אם הגברים היו מחויבים ומוכתבים לטקסטים של התפילה והפיוטים, אז דווקא לנשים היה מקום של אימפרוביזציה, כתיבה, יצירה - למרות שהן לא היו מחויבות לטקסט מסוים ורובן לא ידעו קרוא וכתוב".
עונת הסיכומים של העשור העלתה שוב, את סוגיית מיקומן הנפקד של נשים בצמרת המצעדים הישראלים. ובו בזמן הטילה זרקור על כך שדווקא הנשים הן ששלטו בבחירות העשור הלועזיות, עבור אלקיים הנושא אינו זר. "חוויתי את זה שכשרציתי לעבוד עם נשים אז היה קשה למצוא בז'אנר שלי מספיק נשים שמנגנות, אבל התעקשתי לחפש. אני חושבת שזה פשוט עניין של חברה, חברה של ילודה, מגיל אפס הרגשתי שהציפייה ממני היא להיות קודם כל אימא, להיות הרחם הלאומי. ניסיתי לצאת מזה, להגיד וואלה עכשיו תורי לשנות את הרצף ההיסטורי ולבחור לעצמי משהו אחר. הבית שלי עודד אותי למצות את הפוטנציאל שלי. לא היה אצלנו דבר כזה של 'את אישה אל תשירי', למרות שאנחנו בית דתי".
אז מהבית זה לא היה קשה אבל מבחוץ כן? אם את אישה קשה לך יותר? "ברור. היה חשוב לי תמיד לבוא עם פי אלף יותר ידע, שלא יתקילו אותי. אני חושבת שנשים תמיד מרגישות שהן צריכות להוכיח את עצמן. כשהתחילו להציע לי הופעות בתחילת הדרך אמרתי 'לא, אני לא עולה לבמה עד שאני יודעת מה שם המקאם, מה הסולם'. אני לא רוצה להרגיש לרגע האישה הקטנה המושפלת. גם חלק מהמקומות המוזיקליים שהגעתי אליהם היום, ההתרחקות מהאנדלוסית, זה גם בגלל המקום של האישה בתזמורות האלה".
"כשאני מתארחת במרוקו אני רואה, התפקיד של האישה זה להיות הכי טובה שיש, לעמוד באמצע, הכי יפה שיש, כמו פרח. לא לזוז יותר מדי. אז כשבאתי למרוקו עליתי לבמה עם גלבייה של גבר". הקהל המרוקאי דווקא קיבל את השינוי בזרועות פתוחות ואלקיים מתארת אותו כקהל פתוח. בשנים האחרונות היא מופיעה שם לא מעט וגם ברחבי העולם בפסטיבלים שונים. "יש המון קהל שצורך את המוזיקה הזו בחו"ל, 40 מיליון איש דוברים את השפה". מעבר לים יש מי שמתרגשים מהעובדה שאלקיים היא יהודייה ששרה בערבית, לכאורה פרדוקס, אבל בפועל זהו חלק בלתי נפרד מההוויה של יוצאי מדינות ערב.
בהופעה בפרלמנט של ג'ימי בירושלים
זו אולי אחת הסיבות שבגללן אלקיים היא הבחירה המושלמת לתפקיד מאמי (שזיכה אותה במועמדות לפרס אופיר), בעיבוד החדש לאופרת הרוק שיעלה לאקרנים במרץ כסרט בבימויה של קרן ידעיה. הבמאית היא שהציעה לאלקיים את התפקיד משום שרצתה זמרת ולא שחקנית (בדומה למאמי המקורית - מזי כהן). אלקיים הייתה חודשיים אחרי לידה, אבל אחרי האודישן ידעיה לא השאירה לה ברירה, "בלעדייך אין סרט".
העבודה על הסרט הייתה המסע של אלקיים חזרה אל החברה הישראלית. "בחרתי לחיות פה ולעשות את המוזיקה המרוקאית ולאתגר את המיינסטרים הישראלי ופתאום היא באה לי עם כל המיינסטרים על המגש. בואי תשירי את השירים האלה, את הקאלט הכי ישראלי שיש", היא אומרת ומוסיפה: "זה היה שנתיים של עבודה ומההתחלה היו שלבים מאוד קשים בדרך. כי אני דעתנית ואני לא מוכנה שיכניסו לי מילים לפה. התפקיד הזה מבחינתי היה תפקיד שצריך לבוא מהלב שלי ולא להיות ציני. בטקסט המקורי יש הרבה ציניות והיינו צריכות לפתוח את זה".
מתוך הסרט "מאמי"מתוך הסרט "מאמי"
מתוך הסרט "מאמי"
כמה אקטואלית לדעתך הביקורת הפוליטית והחברתית של "מאמי"? "אני חושבת שעדכנו את האקטואליה. המחזה המקורי לא אקטואלי. כל השפה, המפא"יניקית המשתלחת, השטיק והחור והתחת, וכל הציניות הזאת זה לא משהו שדיבר אליי. כן אהבתי מאוד את השירים אבל הטקסטים, הדמויות והשירים, היה צריך לנקות מלא שכבות. ברגע שהבנתי שקרן איתי ואנחנו מנקות ולא צריכות להשאיר שם משהו שדורס נשים, דורס מזרחים, דורס ערבים – כך שהמסר יהיה רלוונטי, אמיתי".
"אנחנו חיים בעולם אחר מהמציאות של אז כשהרבה אנשים חשבו שהם נושאי הדגל של הצדק והאמת. זה מה שהסרט מנסה להגיד, מנסה לאתגר. ומבחינתי הוא יצא מאוד רלוונטי כי יש שם קולות שלא שמעו אותם במחזה המקורי", היא מוסיפה.
העבודה על הסרט הובילה את אלקיים לראשונה בחייה לשיר בעברית, היא נעזרה בדודו טסה שכתב את העיבודים למוזיקה בסרט עם ניר מימון (על כך זכו בפרס אופיר). "זה ממש תסכל אותי, איך אני מוצאת את הקול שלי בעברית? נעזרתי בדודו המון, עבדנו בפיצנטה. יש לי טראומות מהתקופה הזו שכולם רצו להתקבל ללהקה צבאית וכל השירים וכל הזמרות נשמעו אותו דבר".
דווקא ההקלטות בשטח - עם רוחות המדבר או על משאית מקפצת - שנתפסות כקשות ואף מפחידות יותר עבור רוב אמנים, היו חוויה מדהימה עבורה. "ריגש אותי שלא מדייקים את זה אחר כך באולפן. את האמת האמיתית של מה שקרה בשטח ככה יראו בסרט. מבחינתי זה עוד רובד אמנותי שהקהל מקבל מתנה, כי הרבה פעמים אנחנו כבר לא מתרגשים מדברים שהם אובר מופקים. שהכל נשמע מיליון דולר, שלא תשמעי אף שיעול. אני מתרגשת מהדברים שהם הכי לא מופקים, הכי ראף".
תעשי את זה שוב? תחזרי למשחק? "שאלה טובה, לא בטוח. זה נורא קשה. בשביל לחוות את הסרט שראיתם בנינוחות באולם אנחנו הקזנו דם. הייתי חודשיים אחרי לידה, שאבתי בין לבין. זה היה מאתגר מאוד ויצאתי עם הלשון בחוץ. אבל הכי טוב זה לראות את עמל כפיך ערוך, מסודר. נכנסתי ל'מאמי' כי היה בזה הרבה מוזיקה, המוזיקה עניינה אותי יותר מהמשחק".
נטע אלקיים תופיע בפסטיבל ג'אז בים האדום ב-20 בפברואר ותארח את רביד כחלני
פרסום ראשוני: 08:33 , 07.01.20