בניגוד לרבים מעמיתיי, עליי להודות שחודשי הקורונה לא עוררו אצלי געגועים לבתי הקולנוע. סירחון הפופקורן והבהוב צגי הטלפונים החכמים בחשיכה לא חסרו לי. מצאתי עצמי יותר ויותר שוקע בצפייה ביתית בסרטים שהחמצתי בעבר ובקלאסיקות קולנועיות שכבר בקושי זכרתי - סינמטק פרטי משלי.
"התקופה היפה בחיי" – טריילר
ובכל זאת, כאשר הגיעה ההצעה לחנוך מחדש את הדרייב-אין המיתולוגי, במקום שבו ניצב היום היכל ספורט מהודר, תשובתי הייתה מיד "כן". אפילו לא טרחתי לשאול באיזה סרט מדובר. מיד צפו ועלו בי הזיכרונות הנוסטלגיים לשנות ה-70 וה-80 כשביקרתי במקום בתדירות גבוהה. הסרטים שראיתי שם ודאי לא ייזכרו כיצירות בעלות משמעות. חלקם, בדיעבד, היו פסולת קולנועית של ממש. אבל המחשבה לשחזר את החוויה היא זו שהביאה אותי לשם אמש (ד'), לצפייה בסרט "התקופה היפה בחיי" (La Belle époque).
קולנוע "דרייב-אין", שנפתח בשנת 1973, סיפק עבורי חווית קולנוע ייחודית. ראשית, הפעמים בהן ביקרתי בו היו הפעמים היחידות בהן הלכתי לסרט עם אבי, ששנא קולנוע. הוא מעולם לא התעניין בסרט שהוצג, והאמת - גם אני כבר לא זוכר את הסרטים שראיתי שם. כן, היה "אות משמים 2", והיה "פגישה במצב 4", סרט מדע בדיוני מ-1974 שביים מעצב הכותרות סול באס ונחל בזמנו כישלון חרוץ, אבל הפך במרוצת השנים לסרט פולחן שסיפורו התמוה עוסק בנמלים המפתחות אינטליגנציה ומתחילות לתקוף את המין האנושי. אני זוכר גם את "המכונית", סרט אימה מגוחך מ-1977 על מכונית אחוזת דיבוק; את "אוהבים במושב הקדמי" עם רון הווארד; ואת "מקצוען על גלגלים" (במקור: The Amazing Mr. No Legs) שהציג מחסל קטוע רגליים עם שני רובים מחוברים לכסא הגלגלים שלו. הסרטים הללו לא החזיקו יותר משבוע, ורובם הוקרנו פעם אחת בערב (ה"דרייב-אין" הציג שני סרטים מדי שבוע, האחד ב-19:15 והשני ב-21:30).
בחורף, הנסיעה ל"דרייב-אין" הייתה מותנת, כמובן, במזג האוויר, אבל זכורים לי סרטים שהוצגו בגשם זרזיפי שהעניק לחוויה אווירה מיוחדת. אני לא זוכר מה"דרייב-אין" התל אביבי אותן תמונות שמופיעות בסרטי נעורים משנות ה-50 - אז הפכה תופעת סע-וצפה למרכזית בתרבות האמריקנית הפופולרית. הכוונה היא למכוניות שמקפצות בקצב הזיון שהתנהל בתוכן, בין צעיר ששאל את מכונית אביו לחברתו הטרייה. מצד שני, באמת הייתי מרוכז בסרט, והייתי בן 13-12.
הדרייב-אין בתל אביבהדרייב-אין בתל אביב
הדרייב-אין בתל אביב
(צילום: אינה טוקר)
החזרה ל"דרייב-אין", תחת אילוצי הקורונה, כבר הייתה חוויה אחרת לגמרי. את מקום המסך הענק תופסת עתה חזית היכל הספורט, והרמקולים הישנים שאותם הצמידו לחלון המכונית (בימיו הראשונים של ה"דרייב-אין" היו אף מי שגנבו אותם, אולי משום שחשבו בטעות שאפשר להשתמש בהם בבית), הוחלפו בשידור אל הרדיו. היה משהו חגיגי במראה עשרות הרכבים שהתכנסו אמש במתחם, ואף שהסדרנים בכניסה, שנעזרו ברשימות שמיות מודפסות, שלחו אותנו פעמיים לכיוון לא ברור, הסדר בסך הכל נשמר. אני ועורכת הקולנוע מצאנו עצמנו חונים במתחם, לא הרחק מראש העיר, רון חולדאי ופמלייתו - ממתינים לסרט הראשון שמוקרן בתנאי עידן הקורונה. כשהחלונות סגורים, היציאה לשירותים מותנית בליווי סדרן (המוזעק באמצעות הפעלת אורות האיתות), ולא לשכוח מסכה.
הדרייב-אין בתל אביבהדרייב-אין בתל אביב
לראות סרט בדרייב-אין - אירוע של ממש
(צילום: אינה טוקר)
לא הייתה זו הפעם הראשונה בה מתעורר מתחם ה"דרייב-אין" לתחייה. בשנתיים האחרונות הוא שימש את פסטיבל דוקאביב. אבל הפעם התלוותה לצפייה מידה מסוימת של חגיגיות. לרגע הרגשת אחד מאותם בני מזל שהצליחו לצפות בסרט בקולנוע - עניין בנאלי שהפך עתה לאירוע של ממש. 200 מכוניות, על פי הדיווח, זכו בכרטיסים בטרם אלה אזלו תוך זמן קצר.
האם זה היה שווה את זה? לא ממש. התמונה שהוקרנה על קיר ההיכל הייתה קטנה בהרבה מזו שזכורה לי מאותו מסך ענק של ימי נערותי. מה גם ששלט תאורה עצום שניצב בסמוך הטיל את אורו על המסך (או שמא הייתה זו עוצמת המקרן שהותירה את התמונה חיוורת). גם הבחירה בסרט, קומדיה רומנטית מסורבלת שבה מקבל דניאל אוטיי הזדמנות לשחזר את זיכרונותיו היפים מהתקופה שבה פגש את אשתו המנוכרת בהווה (פאני ארדן) – אולי הלמה את רוח יום האהבה, אך ודאי לא התאימה לטראשיות שאפיינה מאז ומעולם, בארץ ובחו"ל, את רפרטואר סרטי ה"דרייב-אין". סרט פעולה סוג ז' - בבקשה. רומנטיקה צרפתית המיועדת בעיקר לגילאים בקבוצת סיכון – לגמרי לא בטוח.
מתוך "התקופה היפה בחיי"מתוך "התקופה היפה בחיי"
טכנופוב שחוזר לעבר - הולם את הסיטואציה
מתוך "התקופה היפה בחיי"מתוך "התקופה היפה בחיי"
נוסטלגיה מתוקה-מלאכותית
מצד שני, כך כנראה נצפה בסרטים הקיץ. תחת כיפת השמיים, על מסך מאולתר, עם ובלי מכוניות. הסרטים שיוקרנו יהלמו ודאי את ההיצע העולמי הדליל. השיבה ל"דרייב-אין" הייתה כמו נסיעה במורד סמטת הזיכרונות, כרזות מטונפות של סרטים בכיכובם של ג'ו דון בייקר וריצ'רד ג'קל מוטלות משני צדדיה, וטעמה המתוק-מלאכותי של הנוסטלגיה מגרה את הבלוטות. אולי, על כן, הצפייה בסרט על גבר מתוסכל וטכנופוב ששב 45 שנה אחורה, לעבר משוחזר על ידי תפאורה ולדמויות שפגש בצעירותו, הלמה, אחרי הכל, את הנסיבות.