שמו של הסרט "להיות ענת קם" מייצר רושם שהבמאי שלומי אלדר הוא המתעד האמפתי, המציע לנו לנסות לחיות בתוך עורה של מי שהורשעה בריגול ונשלחה ב-2011 לארבע וחצי שנות מאסר. המאסר הזה נמשך, במובנים מסוימים, גם לאחר שהשתחררה ומצאה את עצמה מנודה בחברה הישראלית שלא סלחה לה על מעשיה. אבל במקום אמפתיה נדמה כי חוסר הכימיה בין המתעד והמתועדת ממשיך להדהד את העבר של קם - מי שהייתה בתחילתה של קריירה עיתונאית עוד לפני הצבא, ומי שלתפיסתה נבגדה על ידי עיתונאי הארץ אורי בלאו, שהעביר לשב"כ מסמכים שהיא העבירה לו.
הטריילר של הסרט
כשקם נכנסה לכלא, היא גילתה שמיוחס לה סעיף כפול של ריגול ובגידה, ורק לאחר שפנתה לבג"ץ בוטל הצימוד האוטומטי והיא נאשמה "רק" בריגול. המסמכים שהיא העתיקה הובילו לחשיפת האופן בו צה"ל מפר באופן שיטתי החלטות של בג"ץ. בעוד שאנשי צבא לא נחקרו והועמדו לדין על המעשים האלו, שופטי בית המשפט העליון חרצו את דינה של קם.
המקרה של קם מורכב, ובוודאי כולל עבירות ביטחון שדה שעליהם היא הייתה צריכה להיענש בחומרה. יחד עם זאת ניתן לטעון כי היא "חושפת שחיתות" (Whistleblower) ולא מי שאמורה להיות מוגדרת במדינה דמוקרטית כמרגלת. אם יש אירוניה בשם האנגלי שניתן לסרטו של אלדר, Riding With a Spy, הרי שהיא רחוקה מלהיות ברורה. הכותרת באנגלית לא רק "מוכרת" את קם באופן סנסציוני, אלא מהדהדת את השיפוט הנקמני של מערכת הביטחון והמשפט בישראל. נוכח השפל שאליו תגיע עד סוף הסרט מערכת היחסים בין אלדר וקם, מתגנב החשד שבחירת השם באנגלית היא אקט נקמני מצדו של הבמאי.
אין הרבה דוגמאות לקולנוע תיעודי שבו היחס האנטגוניסטי בין הבמאי לגיבור סרטו הוא כל כך בוטה. סרטו של אלדר, שהוקרן ביום שישי במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב ובהמשך יוקרן ב-yes דוקו, נפתח בהשוואה שהוא עורך, בפניה של קם, בין האישה הצעירה "עם התמימות בעיניים" שהוא ראה בתחילת הפרשה, ובין האישה בת ה-32 שהוא מצלם ב-2019 ושאותה הוא מכנה "אישה שרוטה". עם אמפתיה כזו מי צריך קטגורים.
הסרט צולם ב-2019, שנתיים אחרי שקם הגיעה לארצות הברית עם ויזת סטודנט ללימודי עיתונאות באוניברסיטת קולומביה. לאחר סיום התואר היא מגלה שגם גופי התקשורת בארצות הברית לא ששים לשכור אותה, והיא יודעת שבקרוב תיאלץ לחזור לארץ שבה הפכה לאישיות כה שנואה. היא מחליטה לנצל את הימים האחרונים כדי לצאת למסע מחוץ אל חוף, ולמסע זה מצטרף אלדר.
הטעם היחידי שקם מוצאת להצטרפותו של אלדר היא ש"אין לי מה להפסיד". כלומר, החשיפה עשויה לסייע לה בתהליך הרהביליטציה, טיהור השם שלה, בחברה הישראלית. עבורה אלו הימים האחרונים שבהם היא עוד יכולה להיות "ענת" ולא הדמות השנואה המוכרת בישראל כ"ענת קם". אבל לאלדר אין עניין ב"ענת", אלא בניסיון לחשוף את "ענת קם". היא מנסה להיות מדודה ושקולה באופן שבו היא חושבת בדיעבד על מעשיה ואשמתה, והוא מנסה לגרור אותה למקום של התקוממות נסערת, פגיעה רגשית שתעלה על גדותיה או מפגנים של האדרה עצמית. כשהקונפליקט החריף בין המתעד למתועדת טמון כבר בתנאי הפתיחה, הכישלון מובטח מראש.
המסע כולל כמה תחנות טעונות שבהן מנסה אלדר להשיג את התגובות הרצויות: כלא שהפך למוזיאון במזרח פילדלפיה, בית המשפט העליון בוושינגטון, מקום ההתנקשות במרטין לותר קינג בממפיס, טנסי ומוזיאון זכויות האדם במונטגומרי, אלבמה. ככול שהמסע המשותף נמשך, מידת העוינות של קם כלפי אלדר גוברת. בהמשך הוא מגלה לה שניהל שיחות עם אורי בלאו במהלך אותם ימים, מביע הזדהות איתו ומודה שספק רב אם היה פועל באופן שונה ממנו: "אני לא בטוח בכלל אם היה לי את האומץ לשחק אותה גיבור גדול". עד סוף הסרט קם תחשוד שאלדר מציץ בטלפון שלה בסתר, ואלדר הנזעם יתקומם על שהיא חושדת בו.
חוסר הכימיה בין אלדר וקם עומד בניגוד מוחלט לפגישה המתועדת בסרט בין קם לדניאל אלסברג, שהדליף ב-1971 את "מסמכי הפנטגון" ובכך סייע לקדם את קץ המלחמה בווייטנאם. אלסברג זכה להגנה של בית המשפט העליון ונחשב לגיבור אמריקאי. לא צריך להסכים עם מעשיה של קם כדי לחוש אי נוחות נוכח האופן שבו היא הופקרה, נענשה בחומרה ולא זכתה לחמלה גם לאחר שריצתה את עונשה.
ככל שהסרט מתקדם אל עבר חלקו האחרון, הריחוק בין אלדר וקם הופך לעימות גלוי שלא תורם דבר להיכרות עמה. נדמה כי הקטע הזה נותר שם רק בגלל האגו הפגוע של אלדר, שמבקש להוכיח לנו עד כמה קם היא אדם קשה וחשדן באופן "לא הגיוני".
פרשת קם מעוררת שאלות קשות על אופן הפעולה של מערכות הצבא, השלטון והמשפט בישראל. נדמה שזהו נושא ראוי לסרט, אך הדבר דורש עימות מאתגר עם מנגנונים של עוצמה אמיתית. וגם אם אפשר לכבד את הניסיון להבין מה זה "להיות ענת קם", נדמה שאלדר עסוק הרבה יותר בכמה קשה "להיות עם ענת קם", "האישה השרוטה" שמשום מה לא בוטחת בעיתונאי שלצידה.
