זו תקופה בוערת, מגפה עולמית שמסרבת לדעוך ומזינה התעוררות חברתית שיוצרת עוד ועוד מחאות. מהמאבק של תעשיית התרבות הישראלית לחבל הצלה כלכלי, המחאה בארצות הברית שממשיכה להתפשט ברחבי העולם ומחאות של נשים שכבר יותר משנתיים עושות שינוי של ממש בשיח העולמי.
אורית טשומהאורית טשומה
אורית טשומה
(צילום: תדלה אסרס)
גם המוזיקה מגיבה לשיח המשתנה. בוב דילן משחרר שיר באורך 17 דקות על רצח קנדי וביונסה מקדישה שיר מחאה ליום השחרור מעבדות - אבל דווקא בארץ המוזות שותקות. ובכל זאת, אם יש מוקד שבו הזעם נשמע זה ההיפ הופ. "יש בהיפ הופ משהו נורא ישיר", אומרת המוזיקאית אורית טשומה, "את חייבת לדבר מהמציאות שלך ואם המציאות שלך היא להיות אישה בעולם הזה ואת יודעת כמה נשים צריכות את הגב ואת הביטחון, כי זה עולם מאוד גברי - את חייבת להרים".
טשומה היא חלק מגל של ראפריות מוכשרות שפועלות בשנים האחרונות בשוליים של המוזיקה הישראלית, כמו עדן דרסו, אקו, סימה נון, ג'אזז ויסמין מועלם. הן מביאות צבע אחר, גישה בלתי מתפשרת ברמה הטקסטואלית והמוזיקלית ומבקשות לשנות את הנרטיב. ההיפ הופ כבר מזמן שולט בארצות הברית, אבל בארץ עדיין מדובר בסצנה חבויה ברובה שזולגת למיינסטרים באיטיות עם אמנים כמו טונה ורביד פלוטניק (נצ'י נצ'). וכמו כל ספרה גברית – לנשים קשה להתבלט בה. "שום דבר לא בטוח, היפ הופ נחשב למוזיקת שוליים בארץ, אז על אחת כמה וכמה כשאת אישה. אני מרגישה שלכל אחת יש איזשהו משקל על הכתפיים לעשות את זה בצורה הכי טובה שהיא יכולה לעשות כדי שלא יזלזלו בנשים ולא יזלזלו במוזיקליות שלהן וביצירתיות שלהן".
היא בת 30, מוזיקאית, אמנית ספוקן וורד וראפרית שהוציאה את אלבום הבכורה שלה, "השפע בדלות", לפני חצי שנה. לעולם המוזיקה טשומה התגלגלה רק לפני ארבע שנים, כשלראשונה בחייה הרשתה לעצמה לעשות מוזיקה והלכה ללמוד במכללת BPM בין היתר אצל המוזיקאי דוד פרץ. האלבום שלה נע מהיפ הופ לרגאיי, יש לו וייב אלקטרוני ולא מעט השפעות ממוזיקה אתיופית מסורתית ברמת הכלים, המקצבים, תפילות הרבנים ומסורת הפריסטייל המחורז של הקהילה. הטקסטים חותכים, כנים ועוסקים בזהות שלה. "אני כותבת את כל הטקסטים שלי, מנקודת המבט שלי על העולם שאני חיה בו שזה אישה ישראלית מהעדה האתיופית. עבדתי על האלבום במשך שנה עם דוד ארבל ואביתר מינץ".
"סליחה / כמעט שכחתי להשאיר לך מקום / זהותי נפלה בשבי מלחמות היום יום" - את מתנצלת בפני אימא, בפני אתיופיה, למה את מרגישה צורך להתנצל? "אני מתנצלת כי הזנחתי את התרבות שלי. מגיל קטן הייתי צריכה ללמוד עברית בצורה הכי טובה, גם כדי לתרגם להורים שלי מכתבים וגם כדי ללוות אותם בעולם בחוץ. השפה האמהרית באותה תקופה לא נראתה לי רלוונטית, לא היה משהו שגרם לי לחשוב שזה שאני אתיופית יכול לעזור לי בחיי היומיום. כל קונוטציה שהייתה קשורה למשהו אתיופי הייתה דווקא שלילית לצערי הרב. זה משהו שנכנס עמוק לראש של ילד ורק אחרי הצבא עמדתי מול עצמי ושאלתי למה אני מרגישה ככה, והייתי צריכה קודם כל לעשות את החיפוש ולבקש סליחה".
ההיסטוריה חוזרת על עצמה, החברה הישראלית מתכחשת לכור ההיתוך אבל מסרבת לוותר על דרך החתחתים שהיא כופה על העולים. את מה שהיא כפתה על העליות מאירופה וצפון אפריקה בתחילת המאה הקודמת היא המשיכה לכפות גם על העלייה הרוסית והאתיופית. כמו בשידור חוזר, הדור הראשון נאלץ למחוק את זהותו וחש אשמה על כך, והדור השני מגלה את הזהות הזו מחדש ומוכן להילחם עליה.
טשומה שנולדה בישראל, מייחסת את המחיקה של הזהות שלה להיעדר ייצוג של אנשים שחורים במרחב ואתיופים בפרט: מבית הספר ועד הטלוויזיה. "לא היינו חלק מהנוף הישראלי", היא אומרת אבל באותה נשימה מסרבת להאשים. "תמיד יש את מי להאשים, אבל בשלב הזה של החיים שלי אני פשוט מעדיפה לקחת את האחריות על מה שאני מכניסה למוח, מה שאני מכניסה לאוזניים ומה שאני מוציאה מהפה שלי".
ההתעוררות של הקהילה היא לא רק אמנותית או מתנהלת ברחובות - בני דורה, חוזרים לשם המקורי שלהם באמהרית, מבשלים אוכל מסורתי וצוללים אל המסורת. "כל אחד יוצר לעצמו את הזהות החדשה. בין המורשת העתיקה שלנו לבין ישראל של היום".
אורית טשומהאורית טשומה
"לא היינו חלק מהנוף הישראלי"
(צילום: תדלה אסרס)
נקודת המפנה בחיים שלה התרחשה בטיול לניו יורק אחרי הצבא. "זה היה אמור להיות טיול מאוד ארוך ואחרי שלושה שבועות חזרתי לארץ. הרגשתי שם בפעם הראשונה כמה הקהילה שלי מיוחדת. פגשתי אתיופים שהם לא יהודים, לא מביתא ישראל, ומה שהכה בי חזק זה הקהילתיות של העדה שלי, כל העניין של עזרה הדדית, הכבוד למבוגרים - דברים שלקחתי כמובן מאליו ואז כשאת יוצאת מאזור הנוחות שלך זה לא עובד ככה, העולם הוא לא כזה. אולי בעולם המערבי זה לא נראה רלוונטי: כבוד, ניחום אבלים, לשמח אנשים וביקור חולים. אבל את מבינה שזו דרך ארץ. זה דברים שאי אפשר לקנות".
בואי נדבר רגע על המחאה בארצות הברית. מה את חושבת על מה שקורה שם? "אני לא יכולה לבקר ואפילו להבין מה הם מרגישים. כי אפרו-אמריקנים, אשכרה חטפו אותם מאפריקה והם היו עבדים במשך 400 שנה. אחרי 400 שנה הם חופשיים אבל בסוף אנחנו רואים שהם לא באמת חופשיים".
את מזדהה עם המקום הזה? "לגמרי. אני לא יכולה להשוות את עצמי אליהם כי זה עולם אחר לגמרי. אבל כשמזלזלים בבנאדם רק בגלל צבע עורו. ברור שאני יכולה להזדהות ולא חסרים לנו מקרים בארץ. יש דברים שאתה יכול להבליג עליהם אבל אי אפשר להבליג על חיי אדם, מזלזלים בחיים של אנשים רק בגלל צבע עורם".
"אני חושבת שזו באמת עבודה של כל בנאדם בארץ - לא להרשות, אפילו בשיח בבית, לדבר בצורה גזענית, בצורה שמקניטה את האדם השחור או כל בנאדם שונה. אנחנו צריכים פשוט להתחיל לקחת אחריות. האחריות היא לא רק של הממשלה היא גם של האזרחים במדינה, האחריות היא של כולנו, לשנות את הצורה שבה אנו חושבים, שבה אנחנו מדברים על הדברים. לקחת חלק במחאות, לקחת חלק בלהביא צדק לעולם הזה".
אורית טשומהאורית טשומה
אורית טשומה
(צילום: דוד אנדבט מהרט)
הייתה ביקורת על סלבס בארץ שהביעו סולידריות עם המחאה בארצות הברית ולא תמכו במחאה של הקהילה האתיופית. "יש לי משפט שאני אומרת באחד השירים: 'גולת הכותרת הציונית דהויה משמש מערב שקרנית לא מאירה על יהודי אתיופיה זה הרי לא סקסי כמו אוטבוס של תגלית'. יש אנשים שרוצים להפוך את ישראל לסוג של אמריקה קטנה אבל זו טעות, אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו וליצור משהו שהוא שלנו ולא להסתכל לצד השני ולנסות לחקות".
בימים אלה היא מלמדת נערים ונערות כתיבה ומשתדלת גם לבקר בהוסטל לנוער על הספקטרום, שבו עבדה לפני יציאת האלבום. ביולי, אם הקורונה לא תטרפד שוב את החזרה לבמות היא תופיע ב-14 בחודש בעשן הזמן בבאר שבע וב-22 בכולי עלמא בתל אביב.
מה החלום? "להוציא כמה שיותר מוזיקה, להתפתח מוזיקלית ולהביא ילדים".