בשנת 2012, כשיצא אלבום האולפן הקודם של בוב דילן, Tempest, עלה החשד שזאת הפעם האחרונה. הראייה המרכזית הייתה בקושי נסיבתית: הזהות בין שם האלבום ושם המחזה האחרון של שייקספיר, The Tempest. כדרכו, דילן לא נפנף לחלוטין את החששות. הוא רק הבחין בין Tempest ו-The Tempest, שהם "שני שמות שונים לחלוטין". ואז הוא שוב נעלם לתוך החושך שבו הפרסונה המרתקת שלו קודחת מרעיונות מבלי שמישהו בעולם החיצון יבין מאיפה הם באים, מתי ולמה.
בוב דילןבוב דילן
בוב דילן
(AP Images)
זה לא שדילן הפסיק להופיע. the Never Ending Tour הוא אשכרה שם הטור שלו מאז 1988. הוא צבר כבר 3,066 (!) הופעות וגם הרצף הזה נקטע רק בגלל הקורונה. אבל אף אחד לא יודע מיהו באמת. שוב ושוב הקהל משתומם לראות כמה שפנים הכובע הזה מסוגל לשלוף. אבל מה קורה מתחת, בראש הזה, אין לדעת. וכשחלפו השנים ודילן רק המשיך להופיע ולשחרר בוטלגים ואלבומי קאברים לקלאסיקות אמריקניות, משחק אותה פרנק סינטרה ולועג לדיבור על החצץ שיש לו בגרון, החרדה רק התעצמה: אולי המעיין הזה סיים להתגבר והתחיל להתייבש.
את הזכייה המפתיעה בפרס נובל לספרות ב-2016, שגררה ביקורות מהעכברים שהזיזו להם את הגבינה, הוא לא ניצל. בקושי נתן את הההרצאה המסכנה שמתחייבת מקבלת הפרס. העננים הוסיפו להתקדר מעל השמיים של הדמוקרטיות המערביות, אלה שחייבות לו לא מעט. אבל דילן התכנס בתוך המנהגים והטקסים נטולי הפשר שלו. ברגע אחד של התפרצות, ב-2019, הוא זעם על הקהל שלא הפסיק לצלם. "אנחנו יכולים לנגן או לדגמן, אוקיי?", אמר בכעס לקהל האוסטרי, שנופף במצלמות בזמן שהוא והלהקה עוסקים בפירוק והרכבה של שירים נצחיים. התקרית הזאת דווחה בתקשורת בהרחבה, כמעין נו-נו-נו טרחני של זקן השבט כלפי דור הסלפי והאינסטגרם. אבל למי שאוהב אותו, זה היה רגע מרענן וחשוב: הוא חי והוא מרגיש. יש עוד סיכוי.
ואז, ב-27 במרץ, כשהקורונה כבר בעיצומו של מה שנראה היום כמו Never Ending Tour, התרסק מטאור על כדור הארץ. קראו לו Murder Most Foul, השיר המקורי הראשון של דילן מזה שמונה שנים. ולא סתם שיר: 17 דקות (!) של בלדה עוצרת נשימה. מסע הזייתי, אסוציאטיבי, גדוש ומופלא שמלווה את ג'ון קנדי הגוסס אל מותו דרך מבול של אירועי מפתח בתרבות הפופ.
כשהשיר ראה אור, אפשר היה ממש לשמוע את חריקת הבלמים של המכונה האנושית, שהתרגלה לבלוס ולהקיא קטעים של שתיים וחצי דקות מתוך פלייליסט שהינדס אלגוריתם. פתאום, באמצע התקף פאניקה טרנס-אטלנטי ורעידת אדמה של פעם במאה שנה, בוב דילן הוא שוב הדבר הכי מוזר, מרהיב ומסעיר בעולם. וזה רק שיר אחד. מה עוד הוא מסתיר שם?
ובכן, רק התחלנו.

הצופן של דילן

האלבום החדש של דילן, Rough And Rowdy Ways, יוצא היום (שישי). הוא נפתח עם הצהרה שנלקחה משיר של וולט וויטמן: I Contain Multitudes. ספק אם הוא מחדש כאן למישהו: ריבוי הפנים, הזהויות והשכבות הוא למעשה התכונה הכי עקבית אצל דילן כבר כמעט 60 שנה. למי ששכח, נדרשו שישה שחקנים (כולל קייט בלאנשט) כדי לגלם אותו ב"אני לא שם", הביוגרפיה הקולנועית שלו.
אלא שבעזרת לחן מנחם ונוגע, דילן כמו מתחיל את המסע של האלבום עם וידוי, מעין תיאום ציפיות: זה לא יהיה קל, זה בטח לא יהיה קצר (אף שיר באלבום לא נופל מתחת לארבע דקות ורובם מעל שש). ומנגד, הוא "נוהג במכוניות מהירות, אוכל אוכל מהיר", מתמסר לתשוקות של בני אנוש. ובמיוחד, אין עוד יוצר אחד בגלקסיה שמסוגל לכתוב: "אני בדיוק כמו אנה פרנק, כמו אינדיאנה ג'ונס, כמו החבר'ה הבריטיים האלה, הרולינג סטונס".
בוב דילןבוב דילן
פותח בוידוי
(צילום: AP)
"השמות עצמם לא בודדים", הסביר בריאיון נדיר שפורסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס", כשנשאל מה הקשר בין ארכיאולוג מהסרטים לנערה שנספתה בשואה. "זה השילוב שלהם שמצטרף למשהו מעבר לחלקים היחידניים. להיכנס יותר מדי לפרטים זה לא רלוונטי. השיר הוא כמו ציור, אתה לא יכול לראות הכול בבת אחת אם אתה עומד קרוב מדי. החתיכות הבודדות הן רק חלק מהשלם".
האבחנה הזאת, שיש בה אולי את הצופן לפענוח רוב הרפרטואר של דילן, בהחלט תקפה גם להמשך. עשרת שירי האלבום גדושים באזכורים, ציטוטים, רפרנסים והשאלות, שימלאו את כל הזמן הפנוי של הדילנולוגים. דילן מתהלך בסופרמרקט של ההיסטוריה, התרבות והפוליטיקה כמו ילד פעור עיניים, סקרן עד כדי חולניות ושולף מהמדפים עוד ועוד שמות, ביטויים ורמזים על מה שמעסיק אותו. ובמקביל, שירים נהדרים כמו False Prophet ו-(Key West (Philosopher Pirate מפגינים מיקוד וחדות, את אותו כישרון עילאי של דילן לירות לכל הכיוונים וכל כדור יפגע בדיוק במטרה. הציור הזה אולי עמוס בפרטים ואי אפשר לנתח אותו רק מנקודת מבט אחת. ובכל זאת, לא צריך תואר בתולדות האמנות כדי להבין שלפניך מונח מאסטרפיס.

הטבע שאי אפשר לשנות

זהו אלבום שמזכיר וירטואוזיות מילולית מהי, כמה חריג מה שקורה לדף הלבן כשהוא פוגש את החרב שאיתה דילן כותב. אבל מה שהופך את Rough And Rowdy Ways לעגול ושלם כל כך הוא היד המוזיקלית הבוטחת והמשויפת, שבעזרתה דילן דווקא נשמע פרום ואגבי. "איזה תפקיד משחק האלתור במוזיקה שלך?" שאל אותו המראיין ב"ניו יורק טיימס", דאגלס ברינקלי, מכר שלו. זאת שאלה טובה, כי דילן פיתח מומחיות חסרת תקדים, כמעט מתסכלת בהופעות חיות, בטרנספורמציה מוזיקלית. הנחת המוצא של ברינקלי הייתה, במידה של צדק, שזה לא יכול להיות מתוכנן לגמרי.
אבל גם כאן דילן הימם את חברו וגם את הקוראים. "שום תפקיד", ענה. "אין שום דרך שבה אתה יכול לשנות את הטבע של השיר ברגע שהמצאת אותו. אתה יכול לכוון תבנית שונה של גיטרה או פסנתר ולהמשיך משם, אבל זה לא אלתור. אלתור משאיר אותך פתוח לביצוע טוב או רע והרעיון הוא להישאר עקבי. אתה בעיקרון מנגן את אותו דבר פעם אחר פעם בצורה הכי מושלמת שאתה יכול".
ואכן הבלוזיות של My Own Version of You או Goodbye Jimmy Reed (על שמו של הבלוזיסט האמריקני המיתולוגי) זורמת בתוך הדם שלהם. היא לא רק אמצעי הבעה, אלא המהות שנותנת להם חיים, אותו "טבע" ש"אי אפשר לשנות" ב"רגע שהמצאת אותו".
ז'אנר נוסף שמרתק את דילן ומתבלט באלבום הוא גוספל. "יש תיאוריות של אמת בגוספל, אבל לרוב האנשים זה לא חשוב", אמר באותו ריאיון. הם חיים את החיים שלהם מהר מדי. יותר מדי השפעות רעות. סקס ופוליטיקה ורצח זאת הדרך אם אתה רוצה להשיג תשומת לב. זה מרגש אותנו, זאת הבעיה שלנו". וכמו תרופה, דילן שר באלבום את Mother of Muses, תפילה זכה שמזכירה איך נשמע דילן המאמין, זה שמניח את תותחי הסרקזם בצד ומחפש הארה.

יחסיי עם המוות

הוא לא חיכה לסיום העשור השמיני בחייו כדי לפתח רגישות כלפי האפשרות של אפוקליפסה. הוא היה בן 21 בלבד כשהכריז ש"גשם כבד עומד ליפול". הימים היו ימי המלחמה הקרה עם ברית המועצות ומשבר הטילים בין ארצות הברית לקובה הקומוניסטית. היהלום של סצנת הפולק הרגיש שמשהו גדול ולא בהכרח נעים עומד לקרות.
התחושה הזאת בולטת מאוד גם עתה. קשה שלא לתהות אם זו לא רק הדאגה לגורל האדם באשר הוא ("אני חושב על מות המין האנושי", אמר בישירות בריאיון) אלא גם הגיל המתקדם שלו, הידיעה שהסופיות לא תפסח עם עליו. דילן כבר לא זורק "גשם כבד" על המאזינים, אבל בהחלט מפזר ממטרים דקים על ראשם. "מה עוד אני יכול להגיד לך?", הוא שר ב-I Contain Multitudes, "אני ישן עם החיים והמוות באותה מיטה". ב-Black Rider הוא מנסה לגרש את דמות הרוכב השחור, שבטח לא הגיעה לכאן עם פרחים וקופסת שוקולדים. "בלאק ריידר, אתה בעבודה הזאת יותר מדי זמן", רוטן דילן בסוף המאבק. זה לא נשמע כאילו שהוא ניצח.
ובסוף, אחרי שדילן כבר "חוצה את הרוביקון" הוא מוצא את עצמו בנובמבר 1963, במכונית שבה הנשיא קנדי "נורה כמו כלב באור יום". הפסנתר עוטף את קולו המחוספס של דילן כמו שמיכת פוך, בזמן שהעלילה כמו מתגלגלת מעצמה. 16 הדקות ו-54 השניות של Murder Most Foul עוברות כמו ריצה של יוסיין בולט בימיו הגדולים. ובכל סיבוב לא ניתן שלא לשמוט את הלסת.
מאיר אריאל קרא ליכולת הזאת של דילן: "(הוא) ממשפט את המילים לתוך המלודיה". הכישרון הזה, שמחוץ להיפ הופ רק פיונה אפל (שהשתתפה באלבום) ואלכס טרנר מארקטיק מאנקיז מתקרבים אליו כיום, תמיד זינק לתודעה בשירים המהירים, החריפים, השנונים - אלה שדילן פשוט רקד בהם. והינה, דווקא בהילוך איטי, בשיר שהוא גם קינה נטולת בכיינות, הוא עושה זאת שוב: "ממשפט את המילים לתוך המלודיה", ואגב כך חונך עוד חדר באגף על שמו בפנתיאון.
בוב דילןבוב דילן
"
(AP Images)
Rough And Rowdy Days הוא האלבום הטוב ביותר של דילן מזה לפחות 20 שנה. יצירת מופת שנוחתת בדיוק בתקופה שבה הנפש צמאה למגע עם גאונות שאינה בת-חלוף. מבעד לכל המסכות והתחפושות האלה מתגלות פנים אנושיות, עם עיניים רעבות ואוזניים מחודדות לקולות והרחשים מסביב. מתברר שהפרסונה הכי מסתורית בתולדות הרוק הולכת בינינו, מכוסה בגלימת היעלמות כמו הארי פוטר, רואה ושומעת הכל, רושמת בכתב צפוף ושולפת בדיוק כשאתה הכי פחות מצפה. סביר להניח שככה הוא גם יילך. ואז, רק אז, נדע באמת שזאת הייתה הפעם האחרונה.