8 וחצי דקות, פחות או יותר, הם מה שנדרש עד שמגיעה הסצנה היפה ביותר בפרק האחרון - שגם כך מורכב בלעדית מסצנות יפות - של "בוג'ק הורסמן". אם תרצו, תוכלו לקפל לתוך הסצנה הנ"ל את כל ששת עונותיה של סדרת האנימציה המקורית והמהוללת הזאת, אולי היחידה של נטפליקס שבאמת ראויה לתואר "יצירת מופת" (עד כה; לכו תדעו מה יגיח מחר ממלתעותיה של ענקית התוכן הרעבתנית).
"בוג'ק הורסמן" - עונה 6 (טריילר)
במהלכה, חולק טוד (אהרון פול) בפני בוג'ק (וויל ארנט) תובנה אודות שיר הילדים האהוב "הוקי פוקי", ומסביר לו שלדעתו יש הרבה יותר מדי דגש על חלק ה"הוקי פוקי" בשיר. הרי רוקדים את ההוקי פוקי, ומסתובבים. וזוהי התורה כולה: מסתובבים. באנגלית זה נשמע טוב יותר - Turn Around - לסובב לכיוון השני, כי תמיד אפשר לתקן, או לכל הפחות לנסות, ואולי להפוך לאדם טוב יותר דרך הניסיון עצמו.
בוג'אק הורסמןבוג'אק הורסמן
נכונה להתמודד עם יבלות, באומץ ובכנות. "בוג'ק הורסמן"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
תמיד הייתה לה נטייה לרגעים צלולים שכאלו, ל"בוג'ק"; חצובים מאהבת האבסורד העמוקה והאינפנטיליות הכובשת של יוצרה, רפאל בוב-ווקסברג, אבל נטועים במרקמם המחוספס של החיים עצמם. מעולם לא הייתה סדרת אנימציה כה הרפתקנית בגישתה לחיים הללו, בנכונותה להתמודד עם יבלות בשר ודם, ובאומץ והכנות שהפגינה בחשיפתן.
במשך שש עונות היא ליוותה את גיבורה - הסוס שחווה ילדות איומה, הפך לכוכב טלוויזיה וניתב את אומללותו למסלולים שהרסו את חייו וחיי הקרובים לו - בסחרחרת העגומה שלו מטה, עד למקום בו לא תהיה לו ברירה אלא להתמודד עם הנזק שגרם והכאב שהפיץ. אבל בכל פעם שנראה כי סוף סוף מגיע תיקון, חלקי ככל שיהיה, בוג'ק הרס אותו, או שעברו הדביק אותו לבסוף, הקארמה מכה שוב ושוב במלוא עוצמתה. "בוג'ק" מעולם לא שיקרה לצופיה, מאשרת את תקוותיהם לגבי הקלות שבה אפשר להתגבר על משברים או מבקשת לעורר סימפטיה זולה, אוטומטית עבור הגיבור הפגום שלה. בגדול, מדובר בזבל של בן אדם - זבל של סוס/אדם - והצלב הגדול שבוג'ק נושא הוא שגם הוא יודע את זה.
בוג'אק הורסמןבוג'אק הורסמן
נאלץ להתמודד עם הנזק שגרם. "בוג'ק הורסמן"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ובכל זאת, למרות השחור שליווה אותה במהלך כל הדרך, הגיחות המדכאות לילדותו של בוג'ק בצל הורים מתעללים רגשית ואינספור הרגעים שבהם אנוכיותו ניצחה אותו, בוב-ווקסברג סיים את "בוג'ק" במקום אופטימי. אופטימי יחסית; אופטימי באופן החבול הזה, הלא שלם, האותנטי - אבל אופטימי. אמונתו ביכולת שלנו לתקן גם כשנדמה שהכל אבוד, שנעשו יותר מדי טעויות, זורחת בפרק הסיום הצנוע הזה. ובעצם, היא תמיד הייתה שם.
אני לא יודע אם אי פעם אצפה בה שוב. זה קורה לעיתים, כשמדובר בצפייה תובענית - ו"בוג'ק" בהחלט לא חסה על צופיה בכל הנוגע לעומס הרגשי שהניחה עליהם, לנכונותה לשכשך במדמנת הרחמים העצמיים של גיבורה, ולנטייתה לסטות מהנושא למחוזות סוריאליסטיים-אבסורדיים, לעיתים למשך פרקים שלמים.
בוג'אק הורסמןבוג'אק הורסמן
לא חסה על צופיה בכל הנוגע לעומס רגשי. "בוג'ק הורסמן"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
התגמול שהציעה על המאמץ היה מופלא, לא פחות, והוא עבר גם באלמנטים אחרים של הסדרה כמו האנימציה המקסימה, רבת האופי וההמצאות של ליסה האנאוולט, או משחקי המילים המבריקים של בוב-ווקסברג, תענוג עקבי שהציעה "בוג'ק" (שניהם קשורים בעבותות לעולם המואנש שבראו יחד הנאוואלט ובוב-ווקסברג, ובו בעלי חיים הם חלק מהמרקם האנושי לצד בני אדם פרופר). אבל לעיתים, המשא של בוג'ק, זה שהסדרה על אודותיו ביקשה גם מצופיה לשאת, היה מכביד מדי. ברמה הזו, ייתכן שזו הסדרה הכי אנטי-בינג'ית בהיצע של נטפליקס. קח שני פרקים אקראיים של "בוג'ק" ותסיים מול החלון, בוהה בגשם האפור וחושב על החידלון של הכל. היופי והשמחה והליריות תמיד היו שם - ובכן, כמעט תמיד - אבל במאזן הסופי, האמוציה שלך כלפי יצירה נובעת מהאפקט של הדרמה שלה עליך. והדרמה של "בוג'ק" הייתה משא כבד, כאמור.
אבל זה לא משנה. ישנן יצירות שאותן צריך אדם לצרוך פעם אחת בלבד. ובאופן מעניין, בדרך כלל אלו הן היצירות שבאמת שוות את זמנו; אלו שאחריהן, הוא לא לגמרי מי שהיה קודם לכן. גם אם מדובר בשינויים מינוריים, גם אם הוא טולטל עד עמקי נשמתו. "בוג'ק הורסמן" היא סדרה כזאת. אני לא יודע עד כמה אתגעגע אליה, אבל אני כל כך שמח שהכרנו.
בוג'אק הורסמןבוג'אק הורסמן
שמחנו להכיר. "בוג'ק הורסמן"
(צילום: באדיבות נטפליקס)