"עדיין זוכר את הצמרמורת שחשתי תוך כדי צפייה" / שמוליק דובדבני

מהי, בעצם, המשמעות של דירוג סרטים? ומדוע דווקא כוכבים? הפעם הראשונה שבה ניתן ציון לסרטים באמצעות כוכבים הייתה ב-1928, כאשר "ניו-יורק דיילי ניוז" העניק אותם בסולם של מ-1 עד 3. לא כל המבקרים רואים בציון 5 אות הצטיינות מוחלט. רוג'ר איברט, למשל, המבקר המיתולוגי של "שיקגו סאן-טיימס" דירג סרטים בסולם של 1-4, ועיתונים מובילים כמו "ניו-יורק טיימס" מסרבים עד היום להעניק ציונים לסרטים. יהודית אוריין, שהייתה במשך שנים רבות מבקרת הקולנוע של "לאישה", מצאה דרך מקורית משלה להעריך סרטים. הציון הנמוך ביותר לסרט היה "שב בבית", ובעקבותיו העפילו הסרטים למעמד של "לך לאט", "לך", "לך מהר", "רוץ" – משום מה בלשון זכר דווקא. כאשר התחלתי לכתוב ב-ynet, לפני 20 שנה בדיוק, לא התבקשתי להוסיף כוכבים לביקורות. הנוהג הזה החל רק מאוחר יותר.
מתי בדיוק אני יודע שסרט מסוים ראוי ל-5 כוכבים? ומהו בדיוק ההבדל בין 5 כוכבים ל-4.5? מה בדיוק חסר לו, לאותו סרט, שממוקם חצי צעד לפני הפסגה? האם ההיסוס הזה, להעניק לסרט 5 כוכבים, נובע מחומרת-יתר או מהתחושה שמועדון סרטי חמישה כוכבים צריך להיות מצומצם?
האם היו לי פעם הרהורים חוזרים, כאשר שבתי לסרט שהענקתי לו חמישה כוכבים? ומהו, בעצם, סרט מושלם? התשובה לשאלה הראשונה היא: חד-משמעית לא. התשובה לשאלה השנייה היא: איני באמת יודע. אבל התחושה שלפניי סרט כזה, שמתגנבת-מתעצמת תוך כדי צפייה, היא ברורה. מטרת כתיבת הביקורת היא לברר אותה. קודם כל, בעבור עצמי, ואז בעבור הקורא ש-5 כוכבים הם בגדר התחייבות בפניו. הנה כמה סרטים שזכו לציון הנדיר הזה, מתוך כוונה להבין מה קרה לי אז, בזמן הצפייה ואחריה.
סרט לבן - מיכאל האנקה (12.2.2010)
בשנים שחלפו מאז נחשף סרטו של מיכאל האנקה בפסטיבל קאן של 2009 וקטף שם את פרס דקל הזהב, מעמדו התקבע אצלי כאחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים, וכיצירה בעלת משמעות תרבותית, היסטורית, אתית ואסתטית. סיפורם של כפריים גרמניים ערב מלחמת העולם הראשונה מעלה לדיון מחודש את סוגיית התייחסותה של אירופה לעברה, ואת הקשר שבין מבט, עדות ואחריות – שאלות תיאורטיות ומוסריות שנמצאות היום בחזית השיח האקדמי. אני עדיין זוכר את הצמרמורת שחשתי תוך כדי צפייה.

חופשת קיץ - דוד וולך (23.7.2007)
אחד הסרטים הישראליים הבודדים שאי-פעם זיכיתי בחמישה כוכבים. הגעתי להקרנת העיתונאים מבלי לדעת במה אני עומד לצפות – למעט העובדה שמדובר בסיפור על משפחה חרדית שבראשה עומד אסי דיין – ויצאתי נפעם. עוד באותו יום התקשרתי לאשת יחסי הציבור של הסרט, לדווח לה בהשתאות על חוויה עוצמתית שלא התכוננתי אליה, ולתהות מי האיש הזה, דוד וולך, שלא למד קולנוע באופן מסודר, שכתב וביים את הסרט. בקרוב הוא עתיד להתחיל בצילומי סרטו החדש, שאני ממתין לו מזה 13 שנה.
עץ האגס הפראי - נורי בילגה ג'יילאן (4.12.2018)
יש לי חיבה עצומה לקולנוע התורכי העכשווי, ובכיר יוצרי הסרטים שבו, נורי בילגה ג'יילאן, הוא בעיניי הבמאי החשוב ביותר היום בעולם. סרטיו מעולם לא אכזבו אותי, וחמישה כוכבים לסרט חדש של ג'יילאן הם כמעט בבחינת Default. העושר האנושי, היופי האסתטי, העומק הרגשי ומורכבות ההגות הופכים כל סרט שלו, והנ"ל ביניהם, האחרון שלו עד כה, לחוויה שהכתיבה עליה, הניסיון להעביר אותה במילים, ולחלוק אותה עם הקורא – היא אחת ההנאות הגדולות שלי כמבקר. לא פעם הקורא מגיב באנטגוניזם, רואה בסרטיו לא יותר מאשר פטפטת חסרת תוחלת ופסאודו-אמנותית (וזו, כמובן, זכותו) – אבל כאשר אני נתקל באלה ששותפים להתלהבותי מסרטיו, אני חש סיפוק אמיתי.
מתוך "עץ האגס הפראי"מתוך "עץ האגס הפראי"
רומא - אלפונסו קוארון (14.12.2018)
מודה, אלפונסו קוארון מעולם לא נתפס בעיניי כבמאי מעניין במיוחד, אבל סרטו זה גרם לי מה שמעט מדיי סרטים מצליחים לעשות: הפתעה מוחלטת. הסיפור האוטוביוגרפי משכונת ילדותו במקסיקו-סיטי נפתח באחד השוטים היפים בתולדות הקולנוע (קוארון גם צילם, בשחור-לבן מפעים) – רצפה הנשטפת במים שבהם משתקף מטוס החולף בשמים, וכל מה שבא אחר-כך פשוט עוצר את נשימתך ביופיו ועוצמתו. זהו סרט שמזכיר לנו מהו כוחו של קולנוע גדול והוא מיקם את קוארון בצמרת יוצרי הקולנוע כיום. אמן אמיתי של תמונות המעוצבות בחושניות וסערה. הסרט, כזכור, הופץ בנטפליקס, ולמרות שהקביעה הבאה נדמית כסתירה, היא בלתי נמנעת: זהו קולנוע!
מתוך "רומא"מתוך "רומא"
(באדיבות נטפליקס)
שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי - מרטין מקדונה (18.1.2018)
מה צריך סרט כדי לזכות בחמישה כוכבים? הנה תשובה: שילוב בין כתיבה מדויקת, בימוי רהוט ומשחק מושלם. וכן, גם היכולת להפתיע אותנו, בדיוק כשהכל נראה כל-כך צפוי. סרטו של המחזאי-תסריטאי-במאי מרטין מקדונה היה לפני כשנתיים המייצג הקולנועי של קמפיין MeToo, ובמהלך הצפייה בו התעוררה בי אותה תחושה, שקשה בדיוק להצביע מתי ומנין היא מגיעה, שאני צופה בסרט מושלם. כן, חמישה כוכבים הם לעיתים פחות עניין רציונלי, ויותר הכרה ברגע שלפניך סרט שפשוט בא לך לצאת החוצה ולספר עליו לכל העולם.

"חוויה חושית מסוג אחר" / ארז דבורה

לפני 13 שנים (מינוס ארבעה חודשים) כתבתי את ביקורת הקולנוע הראשונה שלי ב-ynet. מאז, בקצב ממוצע של שתי ביקורות לשבוע, אני צופה בכל סרט משמעותי שעולה על המסכים, ולגבי חלק לא מבוטל מהם גם מנסה לנסח את מחשבותיי ותחושותיי. את הביקורת האחרונה שלי כתבתי בתחילת מרץ 2020, רגע לפני שהקורונה השביתה את בתי הקולנוע. מי יודע מתי הם יחזרו לפעול, כמה זמן ייקח לתעשיית הקולנוע (וליוצרי הקולנוע האמנותי והעצמאי) להתאושש, ואלו אפקטים ארוכי טווח יהיו למגיפה על תכני הסרטים, השיווק והצריכה שלהם.
מבין מאות רבות של סרטים רק בודדים זכו לציון של "5 כוכבים". לטעמי ציון זה הוא התחייבות נדירה של מבקר לגבי ההישג החד פעמי המגולם בסרט מסוים. ציון שאינו מוגבל רק לסרטים "אמנותיים" הפונים לקבוצה קטנה ואליטיסטית של צופים, אלא גם רלוונטי לקולנוע מסחרי ופופולרי הנעשה ברמה הגבוהה ביותר. יש מקום גם ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני וגם ל"מלחמת הכוכבים" של ג'ורג לוקאס.
הציון הגבוה ביותר נמצא במתח מתמיד מול הממד הדינאמי של הערכת סרטים. מבקר מנסה לדוג את יצירות המופת בזרימה השוצפת של הנהר. לא אחת הערכת הסרטים הטובים ביותר מחייבת פרספקטיבה של זמן וצפיות חוזרות, בדיוק מה שכתיבה לדד-ליין אינה מאפשרת.
בחרתי חמישה סרטים מאלו שזכו לציון המקסימאלי כדי לשוב ולבחון את ההערכה שניתנה להם בפרספקטיבה של זמן. כמה הסתייגויות: לא רק שאלו אינם כל הסרטים שנתתי להם ציון זה, מראש לא כלולים סרטים מצוינים שיצאו להקרנות מסחריות ועליהם לא כתבתי. בנוסף, לא נכללים סרטים שאפילו המפיצים האמיצים ביותר לא האמינו בפוטנציאל המסחרי שלהם.
זה ייגמר בדם - פול תומס אנדרסון (17.2.2008)
העיסוק של פ.ת אנדרסון ביחסי אבות ובנים, בעיקר כאלו שאינם נובעים מקשר דם, מצוי במוקד של חמישה מבין שמונת סרטיו. חלק מהסרטים מציבים מערכות יחסים אלו בתוך מארג נרחב של דמויות ויחסים ("לילות בוגי", "מגנוליה"), וחלק מתמקדים ב"אב-בן" ("שמונה בטוח", "המאסטר"). 12 שנים לאחר יציאת "זה יגמר בדם" הוא עדיין טוען משמעותי לתואר הטוב בסרטיו של אנדרסון. סרט שבו הוא מתרחק מההשפעות המובהקות של מרטין סקורסזה ורוברט אלטמן כפי שהיו ב"לילות בוגי" ו"מגנוליה", לעבר סגנון מדויק, קר ומטלטל. סרט אימה על מפלצת-אב של קפיטליזם אמריקאי שלא איבד דבר מעוצמתו בשנים שחלפו מאז עשייתו.
מתוך "זה יגמר בדם"מתוך "זה יגמר בדם"
מתוך "זה יגמר בדם"
אווטאר - ג'יימס קמרון (18.12.2009)
פריצת דרך טכנולוגית המשתווה לזו שנעשתה ב"מלחמת הכוכבים". יצירת העולם האינטראקטיבי של "אווטאר" והאנימציה הפוטו-ריאליסטית המבוססת על "לכידת משחק" (Performance capture) השפיעו באופן עמוק על האסתטיקה הקולנועית בעשור שחלף. הצופים שצפו בו בהקרנת תלת ממד דיגיטלית, זכו לחוויה חושית מסוג חדש. לא בכדי הוא הפך לאחד הרווחיים בהיסטוריה. הביקורת שכתבתי נעשתה לאחר שתי צפיות מסוחררות, אך אינה מתבססת רק על עוצמת החוויה. הדמיון ל"רוקדים עם זאבים" ושלל מקורות ספרותיים וקולנועיים נוספים היה ברור גם אז. אך הסרט מציע גם מימוש של רעיון חדש ומעניין לדפוס יחסים הרמוני, דמויי "טבע", בין אדם וטכנולוגיה. האם כל זה רלוונטי לצפייה מחוץ לתנאי ההקרנה בקולנוע? האם, בדיעבד, הסרט ראוי לצפיות חוזרות? חרף מעלותיו הלא מבוטלות של הסרט, ברור כי השנים שחלפו לא עשו עמו חסד ולא העניקו לו נוכחות תרבותית מתמשכת. בכל זאת נמתין ונראה (ונמתין עוד ועוד) עד שסרטי ההמשך של "אווטאר" יתחילו לצאת.
קיסר חייב למות - האחים טאוויאני (25.7.2013)
ככל הנראה הסרט הפחות מוכר במקבץ המצטיינים הנבחן כאן מחדש. סרט דל תקציב שנעשה על ידי שני יוצרים-אחים בעשור התשיעי לחייהם. ערבוב בין תיעוד התרחשויות בכלא רביביה ובדיה תיאטרלית המצולמת לקולנוע. מעקב אחר שחקנים לא מקצועיים, אסירים בכלא, בעודם מבצעים חזרות לקראת העלאת עיבוד ל"יוליוס קיסר" של שייקספיר. כמעט כל דבר בסרט מנוגד לאופיו הסינתטי, האנטי הומניסטי, של חלק ניכר מהקולנוע העכשווי. ב"קיסר חייב למות" הצופים נחשפים לדמויות אנוש פגומות, בעודן בוחנות את עצמן וחייהן דרך מילותיו של שייקספיר. הבלוקבסטרים הגדולים, הטובים והרעים (הרבים) כאחד, יסתדרו מצוין גם ללא עזרתו של המבקר. יש סיפוק מיוחד בביקורת נלהבת על סרט כמו "קיסר חייב למות" מעצם התקווה שקוראים שאולי היו מפספסים אותו יזכו לחוויה נדירה ומשמעותית בקולנוע. נושאיו של הסרט הם עמוקים כפי שהם על-זמניים, וכמה משמח לגלות שהסרט סוף-סוף ניתן להשגה לצפייה ביתית באיכויות מצוינות.
האיש נולד מחדש - אלחנדרו גונזלס איניאריטו (22.1.16)
החוויה של צפייה בטבע של "איש שנולד מחדש" זכורה לי כהתגלות. צילום במצלמת ארי אלקסה 6K החדשה, המוקרן באולם איימקס בתלת ממד הביאו לחוויה של עוצמת טבע שכמותה לא זכורה לי. כמובן שזה לא מספיק. ישנו הבימוי של סצנות בלתי אפשריות במורכבותן של איניאריטו בשיתוף פעולה עם הצלם המחונן עמנואל לובצקי. ישנו המשחק של ליאונרדו דה קפריו שבדרמת ההישרדות הברוטאלית נושא את הדרמה על כתפיו. זהו סרט של דימויים (רבים מהם בהשראת אנדרי טרקובסקי), ושל חוויה מסחררת של הטמעה חושית במסע ההישרדות של הגיבור. הישג יוצא דופן, בתוך מקבץ של סרטים שעשו דברים מרשימים לא פחות בשנים האחרונות ("הבן של שאול", "1917"). בהתרחקות מתנאי ההקרנה המושלמים בקולנוע, יתכן מאוד שמרכיב מהותי בחוויה מתעמעם. כביקורת לצפייה על המסך הגדול אני שלם עם הציון, קצת פחות שלם איתו בכל הנוגע לצפייה בתנאים ביתיים.
הנוקמים: סוף המשחק (ג'ו ואנתוני רוסו) (25.4.2019)
כמעט שנה חלפה מאז יציאת "סוף המשחק" ומאוד יתכן שלא חלף מספיק זמן להערכה מחודשת של הסרט. ברור לי כי אוהבי קולנוע רבים יזדעזעו מהערכה כה נלהבת לסרט בז'אנר גיבורי-העל, התמצית של הקולנוע המסחרי והסינתטי העכשווי. יש לא מעט צדק בתפיסה של ז'אנר זה ככוח המחריב את אמנות הקולנוע, ומשעבד את התעשייה לתקציבי ענק, ולסוג מאוד מוגבל של דמויות וסיטואציות. ובכל זאת, איני יכול להתכחש לילד שנותר בי, זה שקרא חוברות קומיקס בשקיקה, ושלא היה יכול אלא לחלום על טכנולוגיה שתוכל להפיח חיים בציורים. לטעמי, "סוף המשחק" הוא מלאכת מחשבת מהונדסת להפליא של סוג ההנאות הקיימות בסרטי מארוול. יכולתו לחבר בין רגעים, דימויים ורעיונות ב-21 סרטים קודמים, ולייצר סדרה של שיאים רגשיים, היא יוצאת דופן. במסגרת סוג רווח ודומיננטי זה של הז'אנר - זה לא יכול להיות טוב מכפי שזה בסרט. ספק רב אם השלבים הבאים בסרטי מארוול יצליחו לבסס עוד מהלך ארוך ומשוכלל ולסיים אותו בשיא שכזה. נכון לאפריל 2020 אני עוד מוכן להגן על הציון שנתתי בסרט, אבל יש סיכוי לא רע שבעוד שנים ספורות זה יקוטלג תחת "התלהבות יתר".