ג'ורג' האריסון כונה אמנם "החיפושית השקטה", אבל לא בטוח שהוא היה ממש כזה. עד אמצע שנות ה-60 הוא היה מרוצה מסידור העבודה בביטלס: ג'ון לנון ופול מקרטני כתבו כמעט את כל השירים (בהתחלה ביחד ובהדרגה יותר ויותר בנפרד) ורינגו סטאר היה הכוכב האמיתי בסרטים שלה. האריסון, צעיר החברים בה, התמקד בנגינה והסתפק בשילוב שיר או שניים באלבומים. אחרי מותו של האמרגן שלהם בריאן אפשטיין ב-1967, הביטלס כבר לא היו אותה להקה. ההחלטה להפסיק להופיע ולהתמקד בעבודה באולפן הפכה אותם מרביעייה מגובשת עם הוראות הפעלה ברורות לארבעה אינדיבידואלים שכל אחד החל למשוך לכיוון אחר. באורח פלא, למרות שהלכו והתרחקו אחד מהשני, הם המשיכו להוציא אלבומי מופת, אבל להאריסון זה לא הספיק. הוא צבר ביטחון וכתב המון, אבל כמעט בכל פעם שהציע שיר ללהקה זכה לתשובה שלילית.
ג'ורג' האריסוןג'ורג' האריסון
החיפושית השקטה. ג'ורג' האריסון
(צילום: AP)
את מה שלא קיבל בבית הוא חיפש ומצא בחוץ. הוא היה הראשון מבין חברי הביטלס שהוציא אלבומים במקביל לפעילותו בה, והוא החל לשתף פעולה עם שניים שיהפכו לחבריו הטובים: אריק קלפטון ובוב דילן. בעזרתם הוא השלים את האלבום All Things Must Pass, שיצא ב-27 בנובמבר, 1970, ונותר היצירה הטובה ביותר שמישהו מאנשי הביטלס הוציא – או יוציא – כסולן.
האריסון הוא גיטריסט אדיר, בטח על גיטרת סלייד, אך מי שמאזין לביטלס יתקשה לגלות את זה. בשירי הלהקה כמעט ואין סולואי גיטרה, ודווקא את המפורסם שבהם, ב-While My Guitar Gently Weeps, ניגן קלפטון, שהאריסון הזמין להקלטות "האלבום הלבן". במהלך העבודה על האלבום ההוא היחסים בלהקה היו כה מעורערים שכשהאריסון הודיע לשלושת שותפיו שהוא עוזב (הוא חזר אחרי 12 יום), הם הציעו שקלפטון יחליף אותו. האריסון התרצה, חזר והציע להם שירים נוספים. הוא המשיך לשמוע יותר לא מאשר כן.
ג'ורג' האריסוןג'ורג' האריסון
האריסון ב-1970
(צילום: Ian Showell/Keystone/GettyImagesIL)
הפירוק של הביטלס היכה את העולם בתדהמה, אך כל אחד מהארבעה הכין תוכנית מגירה ליום שאחרי והוציא אלבום מיד לאחר הפרידה. בעוד שאלבומי הסולו הראשונים של מקרטני ולנון היו אינטימיים, האריסון התפוצץ עם שלו. הם הציעו שירים מינימליסטיים וקצרים בהפקה גולמית, הוא הגיש אלבום משולש עם צליל עשיר כשהוא מוקף בשורת מוזיקאים חלומית. לא מעט מהשירים הנהדרים האלו הוצעו במקור לביטלס – חלקם אף הוקלטו ברמה כזו או אחרת – אך נותרו לבסוף בחוץ. האריסון צבר ואסף שירים ונגנים, ומאמצע שנת 1970 שקד על מה שהפך להיות אחד מאלבומי הרוק היפים בהיסטוריה.

עוד במוזיקה:

ההקלטות החלו, איך לא, באולפני אבי רוד בלונדון והמשיכו בפריאר פארק, אחוזה שקנה בתחילת אותה שנה, מזרחית ללונדון - מבנה עצום בסגנון גותי עם 30 חדרים (וכמה מעברים סודיים ביניהם) וגינה עצומה שמקיפה אותו. שם בילה האריסון, גנן חובב פלוס, את מרבית השעות הפנויות שלו עד למותו בטרם עת.
גם אחרי 50 שנה, 106 הדקות שעוברות מתחילתו של I'd Have You Anytime שפותח את האלבום (ונכתב עם דילן) ועד לצליל האחרון ב-Thanks for the Pepperoni, הג'ם שחותם את הצד השישי של האלבום המשולש – הן עונג צרוף. פיל ספקטור, שהפיק את האלבום עם האריסון, הביא כאן את חומת הצליל המפורסמת שלו לכדי שלמות. האריסון מטפל נהדר בגיטרת הסלייד שלו וקלפטון חוגג עם סולואים. הקלידן בילי פרסטון, שהתארח ב-Let It Be, זורח כאן. קלאוס פורמן על הבס וסטאר על התופים – שניגנו גם באלבום הסולו של לנון שיצא באותה השנה, משלימים חמישייה פותחת נהדרת. אבל הם לא לבד כאן. האולפנים בלונדון ובפריאר פארק אירחו, בין היתר, את חברי דרק והדומינוס (הסופר-גרופ בהובלת קלפטון שהוקמה במהלך העבודה עם האריסון והוציאה באותה שנה אלבום כפול ומופתי לא פחות); להקת בדפינגר (שהיתה חתומה בחברת אפל של הביטלס); דייב מייסון מלהקת טראפיק; מתופף העל ג'ינג'ר בייקר (שניגן לצד קלפטון בקרים ובבליינד פיית'); ואפילו פיל קולינס הצעיר, עוד לפני שהצטרף לג'נסיס, שניגן על כלי הקשה באחד השירים; כיוון שהיו כל כך הרבה אנשים באולפן, הופצו בשעתו שמועות שגם ג'ון לנון, מוריס גיב מהבי ג'יז וריצ'רד (ריק) רייט, הקלידן של פינק פלויד, השתתפו באלבום. הסשנים האלו היו כה פוריים, שהם הניבו כמעט שעתיים נוספות של חומרים שרובם לא נחשפו עד היום.
למרות ש-All Things Must Pass הוא הכרזת העצמאות הכי מרשימה שמוזיקאי שעזב להקה הוציא בחייו, כמעט כל דבר בו ניתן גם לראות בהקשר לביטלס. החל מהעטיפה בה נראה האריסון עם זקן עבות, שיער ארוך ומגפיים, יושב בלב כרי הדשא הנרחבים שלו כשלרגליו ארבעה גמדי גינה, ועד לשירים שחלקם נשמעו כחשבון נפש על הימים בלהקה. משיר הנושא שמצהיר שכל הדברים הם בני חלוף ועד ל-Isn't It a Pity היפיפה על 7:10 דקותיו, בו שואל האריסון: "האם זה לא חבל שאנו שוברים את הלב אחד לשני?". השיר הזה, שנכתב עוד ב-1966 ונדחה על ידי לנון ומקרטני, נשמע עתה כמו סגירת חשבון עם החברים לשעבר.
ג'ורג' האריסוןג'ורג' האריסון
סגר חשבון עם החברים מהביטלס
(צילום: AP)
הניצחון של האריסון ב-All Things Must Pass היה כפול. האלבום זכה לשבחי המבקרים והלהיטים הרבים שיצאו ממנו, בהם My Sweet Lord, Beware of Darkness ו-What Is Life, תרמו למכירות. האלבום נמכר עם צאתו ביותר משישה מיליון עותקים רק בארצות-הברית. אפילו מחירו הגבוה וקופסת הקרטון הכבדה שבה הגיעו התקליטים – שבלבלו לא מעט מוכרים בחנויות שחשבו שמדובר בכלל באופרה – לא הרתיעו את הקונים. האריסון, אז בן קצת פחות מ-27, היה על גג העולם. ובצדק.
שנות ה-70 היו השנים הפעילות ביותר של האריסון כסולן. הוא הוציא אלבומים בקצב - חלקם נפלאים, חלקם פחות. הוא גם היה הראשון שהרים מופע צדקה מרובה משתתפים למען רעבי העולם. כשהוא לא עסק במוזיקה – או בגינון – הוא מימן לחברי מונטי פייתון את הסרט "בריאן כוכב עליון" לאחר שקרא את התסריט והבין שהוא חייב לראות מה הם יצליחו לעשות ממנו. בסוף אותו עשור הוא הפך לאבא וסדרי העדיפויות שלו השתנו. ב-1987, אחרי חמש שנות שתיקה, הוא חזר באלבום Cloud Nine, שהפך בדיעבד לאלבום הסולו האחרון שהוציא בחייו. האלבום, שזכה להצלחה אדירה, הוביל אותו לפרויקט הבא שלו: הטרוולינג וילבוריז, הסופר-גרופ בהשתתפותם של בוב דילן, ג'ף לין ועוד שניים שכבר לא עמנו – רוי אורביסון וטום פטי. ב-1991 יצא האריסון לסיבוב ההופעות האחרון שלו - עם קלפטון ביפן. מכאן ועד למותו מסרטן מ-29 בנובמבר, 2001, הוא בעיקר נהנה מהאבהות, מהגננות ומהמדיטציות. כטיפוס רוחני, נדמה שהוא הבין טוב מכולם שכל דבר יחלוף בסוף – אז לפחות שהדרך לשם תהיה רצופה בהנאות הקטנות של החיים.
George Harrison All Things Must PassGeorge Harrison All Things Must Pass