דנ'לה (שהיו מקניטים אותו "תאכל את הבננ'לה") היה בוגר קן השומר הצעיר בקריית חיים וחבר בגרעין המייסד של קיבוץ נחשון. בני, או כפי שקראו לו אז, בניומין, היה בוגר הקן בירושלים שהגיע לקיבוץ הראל. שני הקיבוצים השכנים, הגובלים בשדותיהם ובתלמים החרושים, הוקמו בראשית שנות ה-50. הם עזרו אחד לשני בבנייה ובענפים החקלאיים השונים וגם במישור התרבותי היו שיתופי פעולה. לא אחת הוזמנו חברי קיבוץ זה לשמוע הרצאה אידיאולוגית מפוליטרוק מפלגתי, וחברי הקיבוץ האחר גמלו לשכניהם בהופעת אמן בחדר האוכל, שהפך לשעה קלה למעין מועדון צוותא אזורי. בתחום המוזיקלי היה שיתוף פעולה בין בניומין, שנשלח מטעם הראל לקורס מנצחי מקהלות, לנעמה ס', נציגת נחשון באותו הקורס. התוצאה: מקהלה מקומית שהתיימרה לשורר פוגות וכוראלים של באך, אבל בגלל סיבה זניחה - חוסר מוזיקליות של מרבית חבריה - לא זכתה המקהלה לתהילת עולם.
דנל'ה ובניומין היו נהגי משאיות. תחנת הדלק הייתה המקום בו נפגשו. בהפסקה, בין תדלוק והפגת הצימאון (לבני גם התאים להרביץ איזה סנדוויץ' בריא) הם גלגלו שיחה. מה שנקרא, שיח נהגים. "כמה טון מלט העמסת היום?", או "כמה זמן לקחה לך הדרך לנמל חיפה?". יום אחד, כאשר המתדלק תהה לאן נעלם בניומין, הבין דנל'ה שהתעלומה הזו מטרידה לא רק אותו. בדיעבד, התברר שבניומין עזב את הקיבוץ, חזר לירושלים, ירד מההגה ואיננו עובד עוד כנהג.
המשימה: לצאת לתל אביב
לראות הצגה בהבימה או בקאמרי בשנות ה-50 היה עבור חברי הקיבוץ אירוע תרבותי מסעיר. קדחת הנסיעה לתל אביב הורגשה כבר כמה ימים קודם לכן. הסיבה: הביקור בתיאטרון הצריך הכנות לוגיסטיות מדוקדקות כמו כמה נוסעים, מי נוסע, מי נשאר לתורנות בחדר האוכל, מי נשאר לשמירה ומי יחליף את החברים שהיום יחגגו בעיר ומחר יקחו שבת. במילים אחרות, כל הנסיעה התרבותית הזו הייתה בלבול מוח וכאב ראש אחד גדול לסדרן העבודה. נוסף לכך, היה עליו להטיל על התורנים את הכנת המשאית לנסיעה. כלומר, לפרוק את התכולה ולשטוף את השאריות, להרכיב את המושבים המציקים לגב והחשוב מכל – לנקות היטב את האבק שפרח מדרכי העפר והתנחל בחלק המיועד לנוסעים, וזאת משום שכל חבר וחברה עשו מאמץ יוצא מגדר הרגיל והתקלחו במעט המים שהוקצבו (במקלחת הציבורית, בנפרד כמובן) ואפילו חפפו את השיער (אירוע חריג באמצע החודש).
לכבוד הנסיעה, לבשו החברים את מיטב מחלצותיהם. החברות לבשו את השמלות המפוארות ביותר שניתן אז למצוא במחסן ההלבשה הקיבוצי – סרפן שנקשר עם שרוכים מלפנים וחולצה עם שרוולים תפוחים, או חצאית כחולה של אתא עם חולצה תואמת. התכשיטים שהחברות התקשטו בהם היו מקוריים: מחרוזת עיסת נייר עיתונים שיובשה לכדורים צבועים בצבע מטאלי, ענק מחימר שרוף מצופה גלזורה והאטרקציה - סיכה לאיסוף השיער עשויה בחלקה ממכסה צנצנת לבניה של תנובה. פתאום הן נראו צעירות כל כך, שונות כל כך ויפות כמו שאף פעם לא היו, אפילו לא בטקס העלייה לקרקע. בושם? הצחקתם אותן. הריח המנצח היה ריח סבון אוליביה תוצרת עץ הזית. הסבון חולק במשורה, באספקה הקטנה, ונשמר במיוחד לאירועים חגיגיים. ומה עם איפור? את החטא הזה אפילו ברמז לא הזכירו. הוא נחשב אז ליותר מדי נועז, בורגני וגס. הפשטות והצניעות ה"שומרית" נשמרו בטהרתן. ואילו החברים המגולחים והמסורקים, יפי התואר והבלורית, הסתפקו במכנסי אתא וחולצה לבנה, כשהשרוולים המקופלים מבליטים היטב את שרירי החבר העובד, היצרני והפרודוקטיבי. אך הדגש היה דווקא על סנדלים תנ"כיים (ללא גרביים), כאלו שסוליות עור נוקשות משמיעות צלילי קסטנייטות במצעדם כדי להגיד לכל שומע - כאן הקיבוצניקים!
טורים נוספים של אברהם זיגמן:
ואם נמצאים פעם בשנה במסגרת רוחנית-תרבותית בתל אביב, למה לא לקרוא תיגר על גזבר המשק וללכת למסעדה יוקרתית? (רק לא מסעדת פועלים). אך הפעם בחרו לקנח במקום עליו שמעו לאחרונה ועדיין לא היו בו - מועדון התיאטרון. בשעות הלילה המאוחרות, במרתף ברחוב מנדלי פינת בן יהודה, הופיעה בקטעי הומור וסאטירה הרביעייה שנקראה על שם המקום: גדעון זינגר, יעקב בן סירא, ראובן שפר ושמעון בר. במרתף התחתון שרה ריקה זראי (לפני שירדה לצרפת) שליוותה את עצמה בפסנתר. לקומה הזו הגיעו חברי נחשון. בעודם מתיישבים במקומותיהם, עלו בחיפזון לבמה שני צעירים לא מוכרים עם גיטרה ובתלבושת אחידה כהה, חוששים, נרגשים, מכחכחים בגרון ועושים את דרכם בהיסוס אל המיקרופון. דנל'ה, שבאותו הזמן ניסה לסדר את כיסאו המצ'וקמק, הרים את עיניו המופתעות והנפעמות ובאופן לא נשלט נפלטה מפיו צעקה שהפליאה אפילו את עצמו: "בניומין, מה אתה עושה על הבמה?". אכן, היו אלה צמד הדודאים - בני אמדורסקי וישראל גוריון, בסנטימטרים הראשונים בדרכם הארוכה.
מרביעייה לזוג
בני אמדורסקי ואמיר זוסמן היו ירושלמים צעירים ובוהמיינים שכל החיים פתוחים לפניהם. כאוהבי מוזיקה, הרדיו הגדול שברשות אחד מהם היה מכוון תמיד בגלים קצרים לתחנות שידור מחו"ל, בעיקר לקול אמריקה. הם האזינו למוזיקת פולק, גוספל, שירי נשמה וג'אז, אהבו מאד לחקות את לואי ארמסטרונג בקולו הצרוד, את פול רובסון בקולו העמוק ואהבו גם לשיר בקולות עם חברים. ירושלים הייתה אז קטנה ומסעדות בה מעט, ולכל מקום אליו הגיעו השניים דאג בני לקרוא למלצר ולומר לו בקול בריטון מלא סמכות: "לא חשוב הכמות, העיקר האיכות, אז רוץ למטבח ותביא הרבה". בעיר כבר הכירו את האכלן הבריא הזה שאוכל עם כל הלב. אפילו פרוסת לחם שחור עם זיתים (מה עוד היה לאכול בצנע?) התגלגלה בפיו תוך השמעת קולות הנאה, כאילו היה זה מעדן שלא מהעולם הזה. כשאמיר הכיר לבני את ישראל גוריון, הדבר הראשון שעשה בני זה להרגיש בבית. הדבר השני זה לגשת למקרר, להוציא פרודוקטים ולהכריז מה ואיך מבשלים היום, וכל זאת מול אימו המשתהה והנבוכה של ישראל. בלית ברירה, היא התרגלה מהר מאד לחוצפתו וליצירתיות הקולינרית של האיש הצעיר שהשתלט לה על המטבח.
היו אלו ימי פעולות התגמול. כמעט ולא עבר יום ללא תקריות וללא הרג אזרחים שלווים. המחבלים שהסתננו עשו ביישובי הספר כבתוך שלהם, עד שצה"ל החליט להגיב בכוחניות שהערבים לא ציפו לה, ושיאה מלחמת קדש. ההילה שנקשרה לצנחנים שחזרו מפשיטות מעבר לגבול הלהיבה את דמיונם של צעירים ישראלים רבים שהושפעו ונמשכו אחריהם. את המתח פרקו הלוחמים בערבי הווי ספונטנים, לפעמים סביב מדורה בעמק המצלבה, לפעמים באחד מבתי החברים. וכך נוצרה תרכובת מוזרה של חיילים, סטודנטים מחוץ לירושלים שבאו ללמוד בעברית או בבצלאל וירושלמים פרובינציאלים שתפסו הזדמנות להתחבר עם אנשי הצבא ואמנים מפורסמים. המשותף לכולם היה אהבת הארץ, אהבת היחדיו ואהבת השירה. מסיבה כזאת החלה בשעות הערב ונמשכה לפעמים עד עלות השחר. האקורדיון היה הכלי העיקרי בליווי השירים אך גם גיטרה, מפוחית, טמבור או חליל רועים השתלבו בערב כזה. הצמד אילקה ואביבה (מי עוד זוכר?) היו אהובי יחידת ה-101 והופיעו תדיר ובהתנדבות.
כהמשך טבעי לאווירת המסיבות, התגבשה רביעייה ירושלמית של אוהבי זמר שחבריה היו בני אמדורסקי, אמיר זוסמן, יואל רקם וישראל גוריון. בשלב מסוים הצטרף גם אברהם פררה לחבורה. מתוך הערצה לשלישיית המיתרים (צבי בורודובסקי, שמעון ישראלי, אריק לביא) והצלחתה בחו"ל, החליטו ששמה של הקבוצה המזמרת יהיה רביעיית שלושת המיתרים, אך מהר מאד שונה השם לרביעיית רון-טון. לבקשת המדריך הראשון שלה, מאיר הרניק שעבד בקול ישראל, קיבל על עצמו נפתלי אהרוני את המשך הניהול המוזיקלי. אהרוני הירושלמי, מוזיקאי ותיק שניגן במגוון רב של כלים וסגנונות, היה רחב אופקים, בעל שאר רוח ואינטלקטואל (טוב, זו לא חוכמה, לאשתו צילה הייתה חנות ספרים במדרחוב). מי לא הכיר את נפתלי הרומנטיקן, העליז, אומן חיי הלילה של העיר ובכיסו תמיד סוכריות בטעמים שונים? כי "אם אתה רוצה להמתיק סוד שיח עם האישה, תן לה סוכריה", ואיזו אישה יכולה הייתה לעמוד בפני מר אהרוני אם הוא הציע לה סוכריית פונץ'-בננה, או להטעים את החך בסוכריית מנטה ארומטית?
נפתלי עבד עם הרביעייה על מחזור שירים לפי חוברת של The Golden Gate Quartet, בנוסף לשירים עבריים בעיבודים מקוריים משלו. הם שרו בהרמוניה מופלאה וההצלחה במסיבות הייתה כבירה עד שאפילו אדי מורו, שדרן הטלוויזיה האמריקנית שהגיע להסריט תכנית על מדינת ישראל הצעירה חשב לייצא אותם לחו"ל. אך החבילה התפרקה. יואל עבר לנגן עם להקת הסטודנטים, אמיר ירד לארצות הברית ובני וישראל ירדו לתל אביב כצמד, ישירות אל מועדון התיאטרון.
48 שעות של שיכרון חושים
בחופשה הראשונה שלי במלחמת יום הכיפורים, על רקע הבלבול, הבלגן והשמועות, הרגשתי צורך להיפגש עם חברים כדי לראות ולשמוע מה שלומו של כל אחד. קיבלתי רק 48 שעות וחשבתי שיש לנצל אותן כמה שאפשר. הדבר הראשון שהחלטתי היה לעלות לירושלים ולבקר את מורי ורבי, יגאל בוטון, שהיה החונך שלי בקול ישראל. רציתי לצלצל אליו, אך לא יאומן כי יסופר - בקיבוץ היה רק מכשיר טלפון אחד, וגם הוא לשימוש המזכירות בלבד. הטלפון, שהיה עשוי בקליט שחור עם חוגה ומספרים, כזה שלפעמים האצבע הייתה נתקעת והיית מגיע בטעות למספר אחר, הועמד לרשות החברים החל מהשעה חמש בערב ואילך. לא עזרו הטענות על המצב הבטחוני ועל החופשה הקצרה. "אתה רוצה, תבוא בערב ותטלפן". מזל שהנהגים בכביש לטרון היו אדיבים יותר, ובהושטת היד הראשונה עליתי על טרמפ לבירה. כשהגעתי לירושלים התברר שמה שצפיתי קרה - יגאל נסע להקלטות בבית המורה בתל אביב. עשיתי סיבוב פרסה וירדתי לעיר הגדולה.
כמו מרחף על פלנטה אחרת, התהלכתי ברחובות תל-אביב. כמי שהגיע אך לפני מספר שעות מהדיונות של סיני לבוש מדי מילואימניק מירושלים, נראו לי בתי הקפה ויושביהם הנהנתנים כמו מתוך סרט סוריאליסטי. הייתי מסוחרר מהניגוד החריף בין הדינמיקה העירונית החיה, התוססת והרועשת, שלטי החוצות המוארים וחלונות הראווה הנוצצים, לבין המתח, הכוננות, ההפוגה והשקט שלפני סערת המלחמה העלולה להתחדש בכל רגע. וכך, שיכור מאווירת החופש והפתיחות התל אביבית, הגעתי לפגישה עם יגאל ידידי.
פתיחת כפל דלתות העץ הכבדות בכניסה לבית המורה וההצצה דרך הרווח הצר שביניהן הייתה מטלטלת. פרץ של גל אוויר דחוס וחם שהגיח מהאולם הזכיר לי את ריחן המשכר של מחיאות הכפיים. ברגע אחד, חזרתי 100 שנה אחורנית (כל מה שקרה לפני המלחמה נחשב כאילו קרה לפני 100 שנה), שעה שהופעתי עם חבריי על הבמה הזו. ההצלחה הייתה אז מסחררת. הקהל שר איתנו, אהבה מצליל ראשון ומחיאות כפיים מחרישות. "עוד הפעם, עוד הפעם" צעקו. "טייק טו" צעק טכנאי ההקלטה שקטע את ההזייה והחזיר אותי למציאות. האולם היה ריק. המושבים מרופדי בד אדום היו מקופלים, האורות כבויים והמסך סגור. עצוב לראות אולם סגור חשוך. אך מרחוק, בפינת הבמה ובאור מעומעם - שני גיטריסטים, בסיסט ומתופף, לצידם אורה זיטנר שהדריכה, עוזר ההפקה יגאל בוטון והעורכת ורדה איתי. וההפתעה? מול המיקרופון מתנועעים, מלאי ביטחון עצמי, צמד הדודאים. "צריך לשמור על כושר" הם שרו, שיר קאנטרי קצבי. המילים השנונות היו של מאיר אריאל וזה פתאום עשה שמח בלב, כאילו האולם קם לתחייה, כאילו אין מלחמה, כאילו לא צריך לחזור בעוד כמה שעות לסיני. אין ספק, חשבתי, כל הטרטור הזה של לנסוע לירושלים, להתאכזב ואז לרדת לתל אביב היה כדאי ולו רק בשביל להגיע לכאן לפגוש חברים ולשמוע את הדודאים.
כדי לא להפריע להקלטה סגרתי בעדינות את הדלתות המסיביות וחיפשתי מקום ישיבה בלובי. סקירה חטופה על יושבי המבואה הרוגשת - תלמידים בהפסקה של בין לבין - הביאה אותי לנחות במבטי על שתי בחורות שישבו בשולחן צדדי. הן נראו כלא שייכות לסטודנטים הנלהבים. ניסיתי להיזכר מאיפה אני מכיר אותן ונדמה לי שקלטתי. ניגשתי לשולחן והזמנתי את עצמי לשבת איתן (חוצפה קיבוצניקית טיפוסית). המבטא האנגלוסקסי שלהן אישר את מה שחשבתי - הן הופיעו בנחשון. אני בטוח בזה כי הייתי אז בצוות הקמת הבמה. בסיום ההופעה, שלא כמקובל ובניגוד לפרוטוקול בקיבוצנו, הן מיהרו לחזור הביתה. בדרך כלל, לאחר ההופעה הרשמית הוזמנו האמנים לחדר אחד החברים לכיבוד קל, שם היינו נדחסים כדי לנצל את הפגישה הלא מתוכננת להיכרות קרובה יותר, לשוחח ולפעמים גם לשיר. סוזן ופראן, שתי הבחורות לצידן התיישבתי, הן אלה שאיכזבו ושברו לתל אביב. בעוד אני מציג את עצמי ומנסה לשחזר להן את ההיכרות ביננו, הן נקראו להמשך ההקלטות עם הדודאים ובכך נפטרו מהנודניק ההזוי, שמשום מה חשב שתפס הזדמנות להתלבש עליהן (כך הן בטח הרהרו).
30 שנה אחרי, ערכתי, הפקתי ושידרתי ברשת ג' תכנית לזכרו של בני אמדורסקי. ביקשתי מידידותיי, סוזן ופראן, שבינתיים חזרו לארצות מוצאן, להשתתף כמרואיינות ולספר על המופע המשותף עם הדודאים שאמדורסקי יזם. ואכן, בשעת לילה מאוחרת העליתי את צמד הזמרות בשידור חי, כשאחת מהן נמצאת בארצות הברית והשנייה בקנדה. הן סיפרו על הרביעייה שנקראה אז רביעיית קשת בענן, אשר שרה בלדות ושירי עמים בתרגום עברי. למעשה, הרעיון הראשוני של הפקת הרביעייה נזרע באותה הקלטה בבית המורה ב-1973.
בתוכנית לזכרו של בני השתתפו גם חבריו הטובים מכל הזמנים, אך המיוחד בתוכנית הייתה ההתעניינות של קהל המאזינים בסוזן ופראן, שמזמן נפרדו דרכיהן המוזיקליות. עובדה זו הניעה אותן לחזור ארצה להתאחד מחדש, והן אכן הגיעו. אפילו הפיקו תקליטור חדש, ובין השירים, תרומה שלי לצמד: מנגינה למילותיה של פניה ברגשטיין ("בוא אלי פרפר נחמד", "האוטו שלנו"), חברת קיבוץ גבת. השיר, ששר במקור דודו זכאי, היה מתוך התוכנית "ירוק ירוק" מהווי ההתיישבות העובדת, שערכנו יגאל בוטון ואני במאה הקודמת לזכרה של המשוררת.
אך התקליטור לא צלח וערימת הדיסקים נשארה תקועה. האם משהו השתנה אצלנו או אצל הקהל? טעמו השתנה, או שמא האווירה? ואולי קיימת בנו אשליה של התרפקות על העבר אשר ממילא לא יחזור, וגעגועים לצניעות והפשטות של פעם? סוזן ופראן, השמיעו קול.
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
