בנימין נתניהו הוא ככל הנראה האדם המפורסם ביותר בישראל, כיאה לראש ממשלה שבבואתו מופיעה ערב-ערב במהדורות החדשות. אבל נתניהו הוא יותר מפנים מוכרות על המרקע. הוא סמן של התקופה וייצוג של הלך רוח, וככזה הוא מוטמע לעתים גם ביצירה עלילתית המסך הגדול. שני סרטים שהוקרנו לאחרונה בפסטיבל הקולנוע סלוניקי - האחד ישראלי, השני פלסטיני - עשו שימוש בדמותו של נתניהו כמחולל אווירה, כמקרא מפה. דמות שנמצאת אי שם ברקע וממקמת את הצופה בזמן ומקום, לעיתים הוא גם משעשע אותו, לעיתים מפחיד.
בדרמה המצוינת "200 מטר", סרטו הארוך הראשון של אמין נאייפה בן ה-32, שמו של נתניהו ודמותו מופיעים פה ושם כתפאורה לסיפור האישי הפתלתל של גבר פלסטיני החי בנפרד מאשתו וילדיו המתגוררים בישראל. העלילה מלווה את מוסטפה (בגילומו של עלי סולימן) משני צדי הקו הירוק. ממזרח, מוסטפה מאזין לשדרני רדיו מריצים דאחקות בנוגע לעסקת השלום של דונלד טראמפ, שלטענתם נועדה כדי לחזק את מעמד ראש ממשלת ישראל ונשיא ארצות הברית לקראת הבחירות. ממערב, הוא מביט בכרזת בחירות של ביבי וטראמפ לוחצים ידיים. סיפורו האישי של הגיבור מושפע מהמצב הפוליטי, והוא ניכר במרחב המחייה שלו שהפך למבוך מקוטע. נאייפה נמנע מלנסח ביקורת בוטה וחד משמעית נגד הכיבוש, אבל מנכיח אותו בכל מקום באמצעות רמזים וסימנים לצד הדרך כמו מפגשים ארעיים עם חיילים במחסום או מתנחלים בשולי כביש, וגם ביבי, שכאילו חולש על כל ההתרחשות מלמעלה.
"200 מטר" נשמע אולי כמו סרט שמתרחש בתקופת הקורונה, אולם העלילה של הדרמה הנוגעת הזו מתארת את חיי היומיום של משפחה פלסטינית שנקרעת לגזרים משני צדי הקו הירוק. רק 200 מטרים מפרידים בין מעונו של מוסטפה לבית אשתו ושלושת ילדיו בצד הישראלי של הגבול, אולם חומת ההפרדה הופכת את אהובי נפשו לבלתי נגישים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני חודר גם לתא המשפחתי שבו האם והאב קשיי היום נמצאים במתח תמידי. היא עובדת בשתי משרות כדי לפרנס את הילדים, הוא נדרש לחפש חלטורות מזדמנות כדי לתמוך בה. כשאישור העבודה שלו פג, הוא מתלבט האם להסתנן לישראל באופן לא חוקי. כשמודיעים לו שבנו נפגע בתאונת דרכים ומאושפז בחדרה, הוא מקבל החלטה להגיע לבית החולים ויהי מה. במקום להגיש בקשה לרשויות, הוא נעזר במבריחים של פלסטינים וישראלים. אבל התיאום העברייני עובד פחות טוב מזה הבטחוני, וקיצור הדרך הופך להרפתקה פתלתלה ומסובכת.
המסע שעובר מוסטפה ביחד עם המסתננים האחרים, פועלים פלסטינים וכן צעירה גרמניה שמצלמת סרט תיעודי על הנעשה בשטחים, מלא בתפניות על מפת הכבישים הרשמית והלא רשמית שבין ישראל והיישובים הפלסטינים, וגם על המפה הרגשית של מוסטפה. בסך הכול מדובר באב אוהב ונחוש שרוצה לבקר את בנו. מבחינתו המתיחות הפוליטית, עוולות הכיבוש, החשדנות בין ערבים ליהודים ובין ערבים לערבים, נדחקת לשוליים. אבל גם על הכביש הראשי יש מחסומים ויש חיילים, ויש דגלי ישראל ויש ביבי וטראמפ ומזה אי אפשר להתעלם. כך הופכים 200 המטרים שמפרידים בין מוסטפה למשפחתו ל-200 קילומטרים מורטי עצבים, מותחים לעתים ולא פעם משעשעים.
200 מטר200 מטר
נאייפה יצר דרמה אישית, מרגשת ובוגרת, המבוססת על ניואנסים. יש בה המון ביקורת פנימה כלפי החברה הפלסטינית, אך גם כלפי השלטון הישראלי. עם זאת, הסרט אינו מתלהם, ולא מן הנמנע שזו הסיבה שלא נבחר כנציג הרשות לאוסקר הזר, אם כי הפנטזיה הקומית "עזה מון אמור" של האחים טרזן ועראב נאסר היא יצירה חביבה ואפילו מצחיקה, שגם תחניף לקהל ישראלי בגלל הגחכת אנשי החמאס בעזה. עלי סולימן, מטובי השחקנים שיצאו מישראל, מספק עוד הופעה נהדרת ואמינה שלא כדאי להישאר אדיש בפניה, לכל צופה - פלסטיני או ישראלי, ולמען האמת גם יווני. "200 מטר" שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה הקיץ, זכה בפרס הסרט הטוב במסגרת "הכר את השכנים" בפסטיבל סלוניקי. ואכן זו יצירה שפותחת צוהר אינטימי לשכן, מצריכה הזדהות אנושית בלי חובת הזדהות לאומית, מה שהופך אותה לנגישה יותר לקהל ישראלי. למרבה הצער, קשה להאמין שהיוצרים יאפשרו את הפצת הסרט בארץ. לא במצב הנוכחי.
"200 מטר" כורך את הסיפור האישי במציאות של חיים תחת כיבוש. תכלס אי אפשר אחרת. הקולנוע הפלסטיני מעצם קיומו הוא בגדר הצהרה פוליטית, עם או בלי נתניהו ברקע. מנגד "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של הבמאי דני רוזנברג כמעט חף מכל תוכן פוליטי. זוהי פריבילגיה של יוצרים ישראלים שיכולים להתעסק בעצמם תוך התעלמות ממה שקורה בצד השני של הגדר. לרוזנברג יש תודעה מפותחת לגבי סכסוך השכנים שלנו, אותה מימש בדוקו "סוסייא" מ-2011, אולם הפעם הוא מתכנס כל כולו לבועה הפרטית שלו, המאוד מודעת לעצמה, ושאינה יותר מלבבת ואופטימית מאשר המצב במזרח התיכון. היצירה האישית והמורכבת כל כך משרטטת בשתי וערב עלילתי ותיעודי, נאמן לאמת ובדיוני, את יחסי הבמאי עם אביו נתן במלחמת המאסף האבודה שלו בסרטן ובמאבק שלו עצמו ליצור סרט קולנוע בהשראתו.
200 מטר סרט 200 מטר סרט
מתוך "200 מטר"
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא פנטזיה עלילתית שיצאה ישירות מראשו ומלבו של רוזנברג כשהוא מנסה למתוח בכל דרך שהיא את חייו של אביו הגוסס, אם לא במציאות אז בדמיון כפי שהוא מופיע על המסך. הסרט נפתח בקטע ארכיון שבו מופיע נתן רוזנברג כשהוא שוכב על הספה סובל מכאבים, והודף ממנו את דני בנו והמצלמה שלו. הוא מתנגד ככל האפשר לתיעוד שלו כשהוא בשפל עצוב של חייו, ובקולו הרפה נוזף בבנו וקורא לו לנטוש את תחום הקולנוע ולהתחיל לחשוב על פרנסת משפחתו. מדובר בקטע לא קל לצפייה, שמסמן את נקודת היציאה של הסרט, וגם את נקודת הסיום שלו. הבלתי נמנעת. בין לבין נפרשת בפנינו מציאות חלופית מתוסרטת ומבוימת. בניגוד לחיים האמיתיים, לרוזנברג יש שליטה עליה. הוא מטמיע בה המון מצבים מופרכים, לא מעט הומור, ומשלב בה פרקים שונים בתהליך ההפקה הקולנועית - הגשה לקרנות, ימי צילום, הדרכת שחקנים. חיים, מוות ויצירה מתערבלים יחדיו, אך מנוסחים בקפידה.
מתוך "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"מתוך "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"
מתוך "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"
(קרדיט צילום: דוד סטוזמייסטר)
במרכז החלק העלילתי של "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" עומדת מערכת היחסים בין הבמאי אסף (בגילומו של רוני קובן) לבין אביו החולה יואל (מארק רוזנבאום, מהמפיקים המובילים בתעשיית הקולנוע בישראל). השניים מהגגים ברעיונות שונים ומשונים, על חיים ומוות, על אמנות הקולנוע ובעיקר על היחסים האישיים שביניהם. בד בבד הם מקיימים יחסים מקצועיים על הסט כבמאי ושחקן ראשי. מצד אחד האב משלים למעשה עם סופו הקרוב והבלתי נמנע, ומנגד הבן עושה ככל יכולתו כדי להמשיך בכל הכוח, מסצנה לסצנה, לברוא חיים על פילם. להתכחש למציאות. כך גם משתלב נתניהו בסרט, כשאנו צופים מדי פעם בשידור הנאום שלו בבית הנבחרים האמריקני נגד איראן. כך החרדה האישית של המשפחה מותכות בתוך תחושת חרדה לאומית כשהתרחיש של מלחמה גרעינית עם טהרן הופך למעין מפלט מטורלל לתחזית הקודרת של הסרטן. התרכובת המוזרה הזו מפיקה עבורנו בעיקר הומור ציני ושנון.
ההשתעשעות העלילתית הזו, בה לוקחים חלק גם השחקנים נועה קולר, רות פרחי, יואב לוי ואחרים, מהווה הקלה עבור הצופה, וכנראה גם עבור הבמאי עצמו, שממש לא רוצה לייסר אתכם עם סרט עוד דכאון. מצד שני רוזנברג דואג למסמר אותנו ואת עצמו לחיים האמיתיים, והמוות, באמצעות הרגעים הכנים והמדכאים שתיעד לכל אורך הסרט. זה לא יהיה ספוילר לגלות שנתן רוזנברג הלך לעולמו ב-28 במרס 2015. האובדן הנורא קורע לב על המסך שפותח חלון לתוך עולמו של הבמאי עצמו. אנחנו לא רואים אותו מלבד התגלמותו בדמות רוני קובן, אבל אנחנו שומעים אותו.
אנחנו שומעים אותו לא רק בקולו שנשבר ובוכה, אלא גם בסערת הרגשות שהוא מעביר באופן כנה כל כך. ובצידה המצוקה שאפילו הקולנוע שהוא כל כך אוהב לא מצליח לפצות עליה. לא, בסופו של דבר "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" לא יביא לתחייתו של אבא, גם לא להחליף אותו. הסרט שהוא הסתייג ממנו בחייו, הפך למצבה במותו. הטרגדיה היא שבעת זו, שבה הקולנוע עצמו עומד מול משבר קיומי, גם הדרמה המקסימה הזו מתקשה למצוא את דרכה לציבור הרחב. היא אמנם נכללה בתוכנית הרשמית של פסטיבל קאן, אך משזה בוטל כל שנותר הוא הקרנות אונליין במסגרות שונות כמו פסטיבל סלוניקי ביוון, ובחודש הבא גם בפסטיבל ירושלים.