כשהפעמונים צלצלו והזיקוקים התפוצצו בערב השנה החדשה, אף אחד עדיין לא שיער שדווקא העשור הזה ימציא מחדש את המילה "בידוד" בתור המצב הנתון של רוב האנושות. אבל הנגיף התפשט ואיתו גם הבידודים והריחוקים החברתיים והאדמה שרועדת כמו נרקומן בקריז. עבור מי שאוהב את ג'וי דיוויז'ן (האם בכלל אפשר רק "לאהוב" להקה כזאת, או שהאופציה היחידה היא "לחיות" אותה?) הרעש לא היה מה שבקע מהטלוויזיה ההיסטרית וגם לא טריליון פעולות ההסחה שהתארגנו כדי שלא נחשוב על זה יותר מדי.
איאן קרטיסאיאן קרטיס
איאן קרטיס
(צילום מסך)
אלה היו הסינתיסייזרים של Isolation, אחד השירים הגדולים שאיאן קרטיס הספיק לכתוב לפני סופו הטראגי לפני 40 שנה בדיוק. מרטין האנט, הפסיכופת שהפיק את שני אלבומי המופת של ג'וי דיוויז'ן, Unknown Pleasures ו-Closer, עטף את הקול שעיצב את פני הרוק האלטרנטיבי בשנות ה-80 בסאונד מעט חריג, אבל לא בלתי קשור לחזון המוזיקלי של הלהקה (ובטח לא לגלגול הבא שלה, ניו אורדר). במידה רבה, הקצב המהיר ואפקט התרועה של הפתיח היו ארבעת הקירות שרק בתוכם קרטיס יכול היה לשיר על מה שקורה אצלו עמוק בראש: המועקה, הפחד, הזה-לא-ישתנה-לעולם.
בסרט "קונטרול", הביוגרפיה הקולנועית הבעייתית של קרטיס, יש סצנה אחת יפהפייה שבה רואים את קרטיס (סם ריילי) בתא ההקלטה, מבצע את הטייק שיהפוך ל-Isolation. עבור הצופים זאת א-קפלה, הליווי נמצא רק באוזניות של השחקן. "אמא, ניסיתי, בבקשה תאמיני לי", הוא שר את החלק הכי קורע לב בשיר, כתב כניעה של אדם מיוסר וחסר אונים.
המצלמה עוברת לצד השני של האולפן, שם האנט מעשן בשרשרת ואילו שני חברי להקה אחרים, ברנרד סאמנר ופיטר הוק, מבלבלים במוח. האנט מעיף אותם ומסנן קללה, כדי שיוכל להתרכז בשירה המהפנטת של קרטיס, שפתאום מגיע לקצה האופטימי שמחכה בסוף מנהרת הבידוד: "אם רק יכולתם לראות את היופי, הדברים שאני לא יכול לתאר". האנט לוחץ על כפתור ומודיע לקרטיס ש"יש לנו את זה, זה טוב". ואז הוא מוסיף: "פאקינג גאוני, למעשה".
קרטיס מוריד את האוזניות בלי מיליגרם של שביעות רצון. ההקלטה נגמרה, אבל הבידוד נמשך. הוא כבר לא יסתיים אף פעם.

מחוספס, נקי וכואב

היה מפתיע לגלות שלעיירה מקלספילד יש מודיעין תיירים. מה כבר יש לחפש שם, 24 ק"מ ממרכז מנצ'סטר, אלא אם אתה אחד מצלייני איאן קרטיס. אבל כשהגעתי לשם לפני שמונה שנים היו ברושורים ושלטים צבעוניים, שעניינו אותי כמו תוכנית אירוח חדשה של אורן חזן ודנה רון. שיהיה. העיקר שיש מפה והוראות סבירות איך להגיע לשני אתרים: הקבר והבית.
המצבה הקטנה על שמו של אחד המוזיקאים הגדולים של המאה ה-20 היא כמו מטאפורה על מערכת היחסים המוזרה שאנחנו מפתחים עם המתים. זאת עוד לבנה קטנה בשרשרת בין אנשים הרבה פחות מוכרים ונערצים. אוסף של מטבעות, תמונות וגם בדלי סיגריות היו שם, כל אחת מציינת בדרכה את הקרבה הלא-רציונלית של המבקרים כלפי האדם שהיה ואיננו. אתה מסתכל על כל זה ומצפה להבין משהו. לשווא.
ליד הבית שבו מת, ברחוב בארטון 77, מתאספים קצת אנשים, מצטלמים, אולי מניחים זר פרחים. זה היה יום די שמשי של חודש יוני, אבל אפשר היה לראות עד כמה אפור הוא הרבה יותר מצבע במקום הזה. שלוש שנים אחר כך, הדר גולדמן - פרסומאי, מוזיקאי וגם שופט לשעבר ב"הכרישים" - קנה את הבית תמורת 190,000 ליש"ט והבטיח להפוך את המקום למוזיאון. הוק היה בעד ("זה דבר טוב"), סאמנר נגד ("אתר הנצחה להתאבדות"). בכל מקרה חלפו חמש שנים. מוזיאון עדיין אין.
מצד שני, שום חלל פיזי לא ישנה את העובדה שאגפים נרחבים בעולם הרוק – להקות, אלבומים, שירים - הם המוזיאון האמיתי של ג'וי דיוויז'ן בכלל וקרטיס בפרט. אם איגי פופ היה צריך את ג'ון קייל ודיוויד בואי כדי שילטשו את הפרא ויהפכו אותו ליהלום, קרטיס כבר לכד את כל הדמויות האלה בתוכו, ויחד עם הלהקה הם המציאו מחדש את כל מושג החספוס: הוא שר נקי ומונוטוני, ומנגד כתב בכנות מכאיבה על חיים שהם נסיעה אחת ארוכה וקרובה מדי אל השמש. המוזיקה שאבה השראה מהעתידנות של קראפטוורק וגם מהברזלים של מנצ'סטר הפרולטרית, אבל הייתה בה קרבה בלתי אמצעית אל מרכז העצבים של הנפש. נגעת, התחשמלת.

לדפוק על דלתי הגיהינום

Isolation הוא השיר שמאיץ את Closer, אלבום האולפן השני והאחרון של ג'וי דיוויז'ן. אבל בשיר שחותם אותו, Decades, קרטיס נוטש את הגוף הראשון ועובר לעמדת המתבונן. הוא רואה שם את "כל הגברים הצעירים / עם המשקל על הכתפיים" ומתאר אותם משוטטים במרחב, מוכי טראומה ונעדרי אופק. "איפה הם היו?", קרטיס משתומם, עד שפתאום מתברר שהוא אחד מהם: "דפקנו על דלתות התא של הגיהינום האפל / הלכנו עד הקצה וגררנו את עצמנו פנימה...ראינו את עצמנו עכשיו כמו שלא ראינו מעולם".
40 שנה בדיוק אחרי מותו, קרטיס הוא עדיין הנאמן מטעמם של מיליוני מאזינים על הלגיטימיות לראות עכשיו את עצמם כפי שהם לא נראו עד הנה: השבר שלא מתאחה, החרדה שאינה נרגעת, הצורך בוודאות שמסרבת להגיע. לא נדרשה מגיפה כדי להוכיח עד כמה כל זה רלוונטי ובוער. אבל האלימות שבה המציאות כפתה את הרס השגרה, הרגע בזמן שבו העולם שואל את עצמו "איך אני יוצא מזה?", הזינוק הגלובלי בקריאות לעזרה עקב מצוקה מנטלית, הפכו את יום השנה העגול הזה למשהו אחר. זכרו של איאן קרטיס מהדהד כמו תמיד. השנה הוא עצוב אפילו יותר.
אם אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית כגון ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר http://www.sahar.org.il