כבר שנים שבארצות הברית מנסים להסביר את הכישרון הגדול של סטיבי וונדר באמצעות תיאוריות קונספירציה מופרכות. כי משום מה יש מי שלא מאמין שהמוזיקאי המחונן, שמנגן על כל כך הרבה כלים ושכתב, הלחין ועיבד כמה מהשירים היפים בתולדות המוזיקה הפופולרית - אינו רואה.
סטיבי וונדרסטיבי וונדר
סטיבי וונדר
(צילום: EPA)
בשנה שעברה, למשל, סיפר שכנו וכדורסלן העבר שאקיל אוניל, שיום אחד נכנס לבניין שבו גר וחיכה למעלית. "ואז הדלת נפתחה וסטיבי וונדר מתקרב, שואל 'מה המצב שאק?', לוחץ על כפתור במעלית, יורד בקומה שלו ונעלם". הרשת מלאה בתהיות כאלה: "איך סטיבי זיהה את שאק? איך יכול להיות שדווקא הוא תפס את המיקרופון שפול מקרטני הפיל? איך הוא מצלם את מייקל ג'קסון כשהזמר עומד בדיוק במרכז הפריים? ומה הוא עושה במשחקי כדורסל? זה סטיבי וונדר או וונדר-מן?"
התשובה ככל הנראה, היא שוונדר לא נותן לשום דבר בחייו לעצור אותו. הוא אמן הסולו המעוטר ביותר בתולדות פרסי הגראמי (25 זכיות); הוא הכניס יותר מ-30 שירים לעשרת הגדולים במצעד האמריקני ו-10 מתוכם למקום הראשון; מכר יותר מ-100 מיליון אלבומים ואפילו זכה באוסקר. לכבוד יום הולדתו ה- 70 שחל היום (ד'), עצרנו בכמה מתחנות חייו של האמן שעל אף עיוורונו, רואה טוב מכולם אל נפש האדם.

"עיוור אבל מאושר"

סטיבי וונדר נולד בשנת 1950 בשם סטיבלנד הארדווי ג'דקינס בעיר קטנה במישיגן, שישה שבועות מוקדם מהמתוכנן. מיד לאחר הלידה הוא הוכנס לאינקובטור וכשיצא ממנו איבד את הראייה כאשר הרשתיות בעיניו נפגעו כתוצאה מזרימה מוגזמת של חמצן לתוך האינקובטור. "קחו את העיניים שלי", אמרה אימו לולה הארדווי לרופאים אחרי שקיבלה את הבשורה, "ותשתילו אותם בבני כדי שיוכל לראות", סיפרה בסרט הדוקו על חייו. אולם לאחר שהבינה שמצבו של בנה בלתי הפיך, היא עודדה אותו לחיות חיים נטולי מגבלות. כשהיה בן 5 ביקש וונדר מאימו לא לדאוג לו. "אני עיוור", אמר לה, "אבל מאושר".
זה לא היה הקושי היחידי בחייו. הוא גדל במשפחה ענייה שסבלה מגילויי גזענות ומנחת זרועו של אב הבית, שנהג להכות את רעייתו ואילץ אותה לעבוד בזנות. לולה, שסירבה פעם נוספת להיכנע למציאות חייה, החלה לתכנן את ההימלטות שלה ושל ששת ילדיה. היא חסכה דולר לדולר מבלי שבעלה ידע וכשהיה לה מספיק היא הגישה תביעה לגירושים, לקחה את ילדיה ולא הסתכלה לאחור. בריאיון בשנת 2004 שאלה אופרה ווינפרי את סטיבי וונדר: "מהו הלקח העיקרי שלמדת מאמא שלך?". וונדר לא היסס וענה: "להתמיד, לעולם לא להתבייש ולהשאיר את העבר מאחור".

ילד פלא

כמו רבים מהמוזיקאים בני דורו, המפגש הראשון של סטיבי וונדר עם המוזיקה היה בכנסייה עם הגוספל, כשהצטרף למקהלה ששרה שירי הודיה לאל. חוש השמיעה המפותח והשאפתנות שעליה חונך עודדו אותו להתעמק בעולם הצלילים, ובטרם חגג את יום הולדתו העשירי הוא כבר ידע לנגן על פסנתר, מפוחית ותופים.
בזכות כישרונו הרב הוא החל להופיע במסיבות. לאחת מהן הגיע גם המוזיקאי רוני ווייט, חבר להקת הסול The Miracles. ווייט נדהם מהכישרון הצעיר ומיהר לארגן לו אודישן אצל ברי גורדי, מנהלה המיתולוגי של חברת התקליטים "מוטאון". "הוא היה עיוור וביישן ורק בן 11, אבל מעולם לא שמעתי מישהו שמנגן כמוהו על פסנתר", שחזר גורדי, שמיהר להחתים את ילד הפלא על חוזה. גורדי נתן לו את שם הבמה Little Stevie Wonder ובשל גילו הצעיר נשמרו בקרן התמלוגים על שיריו עד שיגיע לגיל 21. בינתיים, הוא היה זכאי לכיסוי הוצאות בסך 2 דולרים וחצי לשבוע.
שני האלבומים הראשונים של סטיבי וונדר הקטן לא זכו להצלחה גדולה. הראשון הורכב בעיקר מנעימות ג'אז רכות ברוח התקופה והשני התמקד בגרסאות כיסוי לשירים של ריי צ'ארלס. העיבודים בו היו חלביים ביחס למקור העסיסי והשירה של וונדר הצעיר לא השתוותה להגשה הכריזמטית של אלילו.
השינוי הגדול חל בשנת 1963 אז יצא לאור אלבום הופעה שוונדר הקליט בשיקגו כשהיה בן 12. הוא כלל את הלהיט הענק Fingertips, שבו הלהיב את הקהל באמצעות אנרגיה מתפרצת ונגינה וירטואוזית על מפוחית. השיר הזניק את וונדר למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקני והפך אותו לאמן הצעיר ביותר שהגיע לפסגה הזו.
סטיבי וונדרסטיבי וונדר
סטיבי וונדר הקטן
(צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)

מסול לרוקנ'רול

עשר שנים קדימה, בקיץ 1972, רגע אחרי שהרולינג סטונס שחררו את יצירת המופת הבלוזית שלהם Exile on Main Street הם חיפשו קול אותנטי להופעת החימום בסיבוב ההופעות האמריקני שלהם. הקלישאה "סקס סמים ורוקנ'רול" אפיינה היטב את הסטונס באותם ימים ואילו סטיבי וונדר בן ה-22 עוד כתב שירים בחדר עם אימו – אבל החיבור ביניהם היה משהו מיוחד.
וונדר של תחילת שנות ה-70 כבר החזיק בכמה להיטים בהם My Cherie Amour ו-Signed, Sealed, Delivered, אך הקהל שלו עדיין היה מורכב ברובו מחובבי סול ואר נ' בי. סיבוב ההופעות עם להקת הרוק הגדולה בעולם היה זה שהביא אותו אל יותר מחצי מיליון חובבי רוק ואל קהל חדש. זו הייתה הצלחה אדירה: וונדר נתן את כולו, ניגן על הקלידים כאילו שחייו תלויים בכך, שר בהתלהבות מדבקת שהוציאה את הקהל מגדרו ולפעמים אפילו הצליח לגנוב את ההצגה מהמופע המרכזי.
בהופעה בלתי נשכחת במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, ג'אגר ליווה את וונדר אל הפסנתר, נעמד מאחוריו ומחא כפיים כששר את (Uptight (Everything's Alright. כשג'אגר החל לשיר את Satisfaction וונדר נעמד לצידו, הצטרף לשירה והשניים החלו לרקוד ולקפוץ יחדיו – מי שהיה שם העיד כי ניצוצות עפו באוויר. "נפלאים ככל שהסטונס היו", כתב דן הרמן, מבקר המוזיקה של ה"ניו יורק טיימס", "הזיכרונות החזקים ביותר שלי היו מהנגינה המסעירה והשירה של המוזיקאי העיוור סטיבי וונדר".
סטיבי וונדרסטיבי וונדר
ילד פלא
(צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)

13 מיליון דולר ואלבום מונומנטלי

שנות ה-70 היו המוצלחות בקריירה של וונדר. הוא נפרד משם הבמה שליווה אותו בנעוריו וזנח את השירים הסכריניים שביצע בעשור הקודם. שיריו הפכו למתוחכמים יותר והמוזיקה הפכה קצבית ומזוהה עם הקלידים והסינתיסייזרים שעליהם ניגן בשיא הגרוב. כמעט כל אלבום ששחרר באותן שנים הפך לקלאסיקה מיידית שמיצבה אותו כאחד היוצרים החשובים והמצליחים של התקופה.
זכור במיוחד האלבום Innervisions שבו ניגן וונדר על כל הכלים בשישה מתוך תשעת השירים. כמה מהם, כמו Living for the City ו-Higher Ground, כללו לצד הקצב הממכר גם אמירה נוקבת על המציאות החברתית והפוליטית באותם ימים בארצות הברית והביאו את קולו של האדם השחור. האלבום זכה בפרס גראמי לאלבום הטוב ביותר וכך גם האלבום שהפיק וונדר בשנה לאחר מכן. כשפול סיימון זכה באותו הפרס בשנת 1976 הוא הודה בנאומו לסטיבי וונדר על כך ש"השנה לא הוציא אלבום".
אבל דווקא אז, בשיא ההצלחה, הודיע וונדר כי הוא שוקל לפרוש מעולם המוזיקה ולעבור לגאנה כדי לסייע לילדים עם מוגבלויות. "אני מאמין שצריך לתרום בלי להיות אנוכי", אמר במסיבת עיתונאים והחל לתכנן את הפרידה מהבמות. אולם חוזה חדש וחסר תקדים עם "מוטאון" העניק לו מקדמה של 13 מיליון דולרים וחירות אומנותית חסרת תקדים ולאחר שבתו הבכורה נולדה - וונדר השתכנע ושינה כיוון.
כעת הוא הקדיש את זמנו להקלטת אלבום שאפתני במיוחד. הוא כתב ללא הפסקה, שעות על גבי שעות, במשך שנתיים וחצי. לעיתים עבד באולפן ההקלטות ברציפות במשך ימים. מספר השירים המדויק שכתב באותה תקופה אינו ידוע, אך וונדר טען בעבר שהקליט מאות, וכי רבים מהם נעולים בכספת הפרטית שלו. 130 אמנים השתתפו בהקלטות והתוצאה הייתה גרנדיוזית: Songs in the Key of Life, אלבום כפול שהפך לקלאסיקה הגדולה ביותר שלו.
האלבום היה מעין סיכום לקריירה של וונדר עד אז. הוא עסק בשלל נושאים - מאהבה ומערכות יחסים ועד גזענות וקושי קיומי – ועשה זאת בעזרת עושר מוזיקלי יוצא דופן. Village Ghetto Land תיאר שכונת עוני לפרטי פרטים, Black Man ביקש להזכיר את בני המיעוטים שבנו את אמריקה ו-Pastime Paradise הביא את קולם של האנשים שקורסים תחת שגרת יומם ולא רואים תקווה.
ליונל ריצ'י וסטיבי וונדר, 1982ליונל ריצ'י וסטיבי וונדר, 1982
ליונל ריצ'י וסטיבי וונדר, 1982
(צילום: AP)
פול מקרטני וסטיבי וונדר, 1989פול מקרטני וסטיבי וונדר, 1989
עם פול מקרטני ב- 1989
(צילום: AP)
מאידך, שירים כמו Sir Duke שהוקדש לאמן הג'אז דיוק אלינגטון, ו-Isn’t She Lovely היו ממתקים נוסטלגיים שכיוונו גם לרחבת הריקודים. רבים מהשירים עובדו במשך השנים לגרסאות כיסוי, כמו As, שהפך ללהיט בביצוע של ג'ורג' מייקל ומארי ג'יי בלייג', ואחרים סומפלו והפכו מזוהים עם אמנים אחרים כמו וויל סמית' וקוליו. מיד עם צאתו זינק האלבום היישר אל המקום הראשון במצעד האלבומים האמריקני - הישג חסר תקדים לאמן מקומי - וגם כיום הוא נחשב בעיני רבים לאחד ההישגים הגדולים במוזיקה הפופולרית.

למען העולם

וונדר נתקל בגילויי גזענות מאז היה ילד קטן, אך עם השנים, הפך מודע יותר ויותר לשנאה כלפי הקהילה השחורה שאליה השתייך. בגיל 15 הוא פגש לראשונה את הגיבור שלו, ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, בצעדה בשיקגו. ההתנקשות באביר זכויות האדם ב-1968 טלטלה אותו והוא החליט להגיע להלווייתו ולפעול למען הנצחתו ביום זיכרון ייעודי, בין היתר באמצעות הפגנות ועצרות.
ב-1980 גייס גם את כישרונו המוזיקלי למאבק כשכתב עבור קינג את השיר Happy Birthday שהפך ללהיט ימי הולדת, שלא בהכרח מזוהה עם הסיבות שבגינן נכתב. אך המאמצים הרבים של וונדר צלחו כשלוש שנים אחר כך כשהנשיא רונלד רייגן קבע בחוק את יום הזיכרון לד"ר קינג - הוא צוין רשמית לראשונה ב-1986 בקונצרט גדול שבו ניגן וונדר.
הקלטת We Are The Worldהקלטת We Are The World
הקלטת We Are The World
(צילום: AP)
סטיבי וונדר באו"םסטיבי וונדר באו"ם
סטיבי וונדר באו"ם
(צילום: AP)
קינג לא היה איש זכויות האדם היחיד שוונדר העריץ. גם נלסון מנדלה, המנהיג הדרום-אפריקני שנאבק בביטול האפרטהייד בארצו ונכלא בשל כך לשנים רבות, היה דמות מופת עבורו. בטקס האוסקר של שנת 1985 זכה וונדר בפרס לשיר הטוב ביותר על I Just Called to Say I Love You מפסקול הסרט "האישה באדום" ובנאום התודה הקדיש את הפרס למנדלה הכלוא. כתוצאה מכך הוא הוחרם בדרום אפריקה ושיריו נאסרו שם להשמעה.
הוא ניהל מאבקים חברתיים רבים, אך יותר מכול הפך מזוהה עם גיוס הכספים עבור יבשת אפריקה, שסבלה מרעב קשה בשנות ה-80. הוא היה אחד האמנים הראשונים שאליהם פנה ליונל ריצ'י בבקשה שישתתף בשיר We are the World שכתב עם מייקל ג'קסון. ריצ'י חיפש דמות מוכרת שתעזור להפוך את השיר לענק. אחרי שוונדר אישר את הצטרפתו הוא משך אחריו עוד עשרות אמנים, מגדולי המוזיקאים בכל הזמנים, שהצטרפו ליוזמה: ברוס ספרינגסטין, בוב דילן, טינה טרנר, פול סיימון, דיאנה רוס, ריי צ'ארלס ואחרים. וונדר קיבל תפקיד מרכזי בהקלטה והתבדח שבמהלכה סוף-סוף קיבל הזדמנות "לראות" את ריי צ'ארלס: "בדיוק נתקלנו אחד בשני!".

"אלוהים העניק לי חיים כדי ליצור"

בחודש יולי בשנה שעברה התקבצו אלפים בהייד פארק בלונדון כדי לשמוע את וונדר מבצע את כל הלהיטים שלו. הם ציפו להופעה בלתי נשכחת והיא אכן הייתה כזו אבל לא רק בגלל המוזיקה. שניות אחרי שביצע את Superstition הודיע וונדר כי ייאלץ לקח פסק זמן כדי לעבור השתלת כליה. "הכול טוב", אמר לקהל המודאג, "יש לי תורם והכל טוב". כמה חודשים אחר כך הוא התאשפז ועבר את הניתוח בהצלחה.
הנשיא אובמה מעניק לסטיבי וונדר את מדליית החירות הנשיאותיתהנשיא אובמה מעניק לסטיבי וונדר את מדליית החירות הנשיאותית
הנשיא אובמה מעניק לסטיבי וונדר את מדליית החירות הנשיאותית
(צילום: EPA)
זאת לא הייתה הפעם היחידה שבה עלה חשש ממשי לחייו. בשנת 1973 במהלך סיבוב הופעות, הרכב שהסיע אותו התנגש בחלק האחורי של משאית והוא הובהל לבית החולים. במשך ארבעה ימים היה וונדר בתרדמת וכשהתעורר גילה שאיבד חלקית את חוש הריח ולזמן מסוים גם את חוש הטעם. "כמעט מתתי בתאונה ההיא", סיפר בריאיון ל"גרדיאן" לפני כמה שנים. "זה היה אירוע משמעותי אבל אלוהים העניק לי חיים כדי להמשיך וליצור דברים שמעולם לא הייתי חושב לעשות".
וונדר שרד את התאונה והתגבר גם על הבעיות בכליות. בחודש שעבר הצטרף שוב למיטב האמנים כדי להופיע באירוע התרמה גדול למען גיוס כספים למאבק בקורונה. למזלם של חובבי המוזיקה, המגבלות והקשיים שמהם סבל מעולם לא עצרו אותו בדרכו להמשיך ולהרחיב את גבולות המוזיקה. להפך, הם עודדו אותו להוכיח ששום דבר לא באמת יכול לעצור אותו.
סטיבי וונדרסטיבי וונדר
חוגג 70 עם הקלידים
(צילום: AP)