גם באלבום החדש שלו, שכמו קודמו שוחרר בהפתעה, אמינם נשמע כמי שנלחם לא רק בשדים הפנימיים שלו אלא גם על הרלוונטיות שלו כאמן. העשור המטורף שעבר על תעשיית הראפ גידל סופרסטארים והמציא סגנונות, שהשאירו דווקא אותו בעמדה מוזרה: בגיל 47 בלבד, מארשל מאת'רס הוא יותר קלאסיקה ונוסטלגיה מאשר יוצר חי ובועט. ובתור מי ש"חי ובועט" הם תמצית המהות שלו, הגיוני שאמינם יסרב להישאר בתור שומר המסך של VH1.
אמינםאמינם
אמינם
(צילום: Kevin Winter/GettyimagesIL)
הבעיה היא שלפני 20 שנה, גבר לבן וזועם יכול היה להיות נער הפוסטר של ההיפ הופ. היום, גבר לבן וזועם זה בערך הדבר האחרון שמרתק מישהו (חוץ מאת הוליווד, היא עדיין לא נגמלה מזה לפי המועמדויות לאוסקר). הדרמה האמינמית, טלנובלה סוחפת ומפוצצת בכישרון, הפכה קצת ל"אוי אוי אוי" בטעם ירון לונדון. זאת הייתה הבעיה בשני האלבומים האחרונים שהוציא: יותר מאשר שאגת קרב של אריה פצוע, הם נשמעו כמו מפגן מבאס של צעקות טרחניות על הטלוויזיה. ואמינם, שממילא אף פעם לא נמנע מפאנצ'ים שנויים במחלוקת, שפך את הרעל שלו על המדורות הלא נכונות.
הבעיה הזאת קיימת גם ב-Music to Be Murdered By. מאז יצא האלבום, רבים התמקדו בשורה מתוך השיר Unaccommodating, שבה הוא משווה את עצמו למחבל המתועב שהתפוצץ מחוץ להופעה של אריאנה גרנדה במנצ'סטר. הדימוי סר הטעם הזה ספג גינויים רבים, לרבות ראש עיריית מנצ'סטר והורים שכולים. לא ברור איך כותב כה מבריק וחד עדיין לא מסוגל להבחין בין כתיבה בועטת לפרובוקציה דוחה.
זה עוד יותר תמוה, כי כמה שירים לאחר מכן אמינם שב להפגין את היכולת הגאונית שלו, להיכנס לראשם האפל של אנשים איומים. ב-Darkness הוא רוכב על Sound of Silence של סיימון וגרפונקל כדי לגלם את רוצח ההמונים מהפיגוע בלאס וגאס ב-2017, אירוע הירי הקטלני ביותר בתולדות ארצות הברית. ברור שאמינם לא מסתלבט ולא לועג, לא מקטין ובוודאי לא מצדיק: הוא פשוט מאמץ נקודת מבט שאנחנו מעדיפים להדחיק, במטרה לתקוף את הקלות שבה אפשר להשיג נשק באמריקה (בסוף הקליפ הוא קורא להירשם להצבעה לטובת שינוי החוקים בנושא). למרות שחלפו 20 שנה מאז Stan, קשה לחשוב על מישהו שיודע לעשות את זה חד ומטלטל כמוהו.

מצב מורכב

הפער בין שני האירועים האלה באלבום גדוש למדי (20 קטעים) מגדיר את המצב המורכב שבו אמינם נמצא. אבל טכנית לפחות, הוא עדיין מונופול, רחוק בכמה גלקסיות מהדור שבא אחריו. כל מי שמאזין לו לאורך השנים יודע שלא משנה כמה האלבום טוב או גרוע - למרבה הצער האופציה השנייה יותר רלוונטית בשנים האחרונות - תמיד יגיע הרגע הזה: הביט יוריד הילוך, אמינם יפתח את הלוע והמילים ייצאו משם בקצב שאין בו שום דבר אנושי. בלתי נתפס שככל שהוותק שלו מצטבר, הוא רק מצליח לדחוס יותר טקסט.
לשם שינוי, באלבום החדש זה גם מתבטא בכמות ראויה של שירים מוצלחים. ב-Godzilla הוא נשען על ביט פשוט וקליט, דופק פלואו אימתני וגם נהנה מאחד השירים האחרונים שהראפר המוכשר Juice WRLD הספיק להקליט לפני מותו הטרגי, בגיל 21 בלבד. ב-Yah Yah הוא מארגן נבחרת אולסטאר ניינטיזית (קיו-טיפ, Black Thought מהרוטס וסימפול להיט של באסטה ריימס). No Regrets, בניגוד לשם השיר, אפילו מחלץ ממנו הודאה שלא היה צריך להתנפל (ועוד באופן הומופובי) על טיילר דה קריאייטור וארל סוויטשירט, כפי שעשה באלבום הקודם.
מנגד, לא ברור מדוע אמינם ממשיך לשתף פעולה עם המאמצים של אד שירן להיתפס גם כ-MC. הפזמון של הזמר ב-Those Kinda Nights לא מבריק בפני עצמו, בלשון המעטה. וליד ראפר ברמה של אמינם זה קצת נראה כמו הופעה של שופט ומתמודד ב"בית ספר למוזיקה".

אויב האומה

באוקטובר האחרון פרסם האתר באזפיד מסמכים די מדהימים: בדצמבר 2017, השירות החשאי בארצות הברית הזמין את אמינם לשיחה, בעקבות טקסטים שהיו עשויים להיתפס כאיום על הנשיא ומשפחתו. מי שהתריע בפני השירות על כך היה עיתונאי (!) של אתר הרכילות TMZ, שהתחפש לאזרח מודאג עאלק ושלח מכתב שבו שאל אם יש כוונה לחקור את אמינם, בגלל "מילים מאיימות על הבת הראשונה, איוונקה טראמפ".
אמינםאמינם
אמינם
(צילום: Rich Polk/GettyimagesIL)
בינואר 2018 אמינם ופרקליטיו הגיעו לשיחה המדוברת. הוא נשאל על פריסטייל מפורסם שלו בטקס פרסי ה-BET, ביוני 2017, שבו תקף בחריפות את דונלד טראמפ, וכן על קטעים נוספים. לפי הדיווחים, החוקרים הקריאו לו את הטקסט מאותו מעמד. "מאת'רס הכיר את השיר והתחיל לראפרפ עם החוקרים", כך לפי המסמכים של השירות. הנה תיעוד שהיה נחמד להיתקל בו.
אמינם התייחס ברמז לפרשה בשיר The Ringer מהאלבום הקודם שלו, אבל Music to Be Murdered By מעלה חשד לאפקט מצנן: מלבד Darkness שהוזכר לעיל השירים פחות פוליטיים, טראמפ לא מככב בהם וגם לא שאר בני משפחתו. זה לא דבר רע בהכרח: ההשתלחות בטראמפ לא הייתה שעתו היפה של אמינם, והוא לא בדיוק חידש משהו בתחום שהוא ממילא רווי וחנוק.
ספק אם אמינם השתכנע שהמצב הפוליטי בארצות הברית פחות קטסטרופלי (ועוד בשנת בחירות), אבל Music to Be Murdered By מתאר כרגע סדר עדיפויות שונה. הדרייב העצום והלא מובן מאליו להוכיח את הנחיצות שלו גרם לאמינם להתמקד בכסאח עם השדים בתוכו (אוקיי, וגם עם כמה עיתונאים שקטלו אותו) ולא עם הבית הלבן. וכרגיל אצל הראפר הנפלא והסבוך הזה, הקרבות הכי מעניינים שלו מתנהלים מול המראה.