בכל שנה רגילה פסטיבל הקולנוע בטורונטו מסמן את תחילת המירוץ לאוסקר. אולם 2020 היא ממש לא שנה רגילה, ובאקלים הנוכחי שבו קיום הפסטיבל הוא מלכתחילה נס וכשקו הסיום של המסלול לטקס פרסי האקדמיה האמריקנית נדחה עד לאפריל 2021, כך גם רשימת הסרטים המצומצמת שנבחרה לרגל האירוע אינה מכוונת אותנו אל היעד. רוב רובם של הסרטים הגדולים שנחשבים למועמדים פוטנציאלים לאוסקר לא הוצגו לקהל בוונציה או בטורונטו ובינתיים הפצתם מוגבלת לחוגים מוגבלים מאוד של שותפי סוד. מה שנותר לנו זה להתרשם מכמה פרויקטים מסקרנים ומהמגמות הכלליות שהתגבשו באופן מובהק, גם אם לא אורגני, בתוכניה של הפסטיבל, ואשר מהדהדת את הרוח החדשה והתקינה פוליטית הנושבת מארצות הברית, עליה התעצבו התקנות החדשות למועמדות לאוסקר הנוגעות לאיוש תפקידים על פי מפתח מגדרי ואתני, ונוכחות של אוכלוסיות מוחלשות.

המובילות במירוץ

ואכן, שלושת הסרטים שכבר בשלב זה מתייצבים על קו הזינוק לאוסקר, בניסיון לצבור תאוצה לפני הצטרפותם של שמות גדולים כמו סטיבן ספילברג, ג'ורג' קלוני, ווס אנדרסון ואחרים, נוצרו על ידי קולנועניות שהן נשים, ולא פחות חשוב - לא לבנות. כך שכבר עכשיו סרטיהם עומדים בתו התקן החדש של האקדמיה. קלואי ז'או, במאית אמריקנית ילידת סין, שפרצה לעולם ב-2017 כשהיא דוהרת על גבי דרמת הרודיאו המהורהרת שלה "הרוכב", מתקרבת לעבר הפסלון המוזהב עם Nomadland, שזכה לאחרונה בפרס אריה הזהב בוונציה וגם בטורונטו קטף את הפרס המר. הדרמה בכיכובה של פרנסס מקדורמנד מלווה אישה מחוספסת חסרת בית ביומיום של החוף המערבי.
NomadlandNomadland
מתוך Nomadland
(מתוך הסרט)
אליה מצטרפת האלי ברי, זוכת פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר מ-2001 ("מונסטר בול"), שהציגה את בכורת הבימוי שלה בדרמת הספורט Bruised, שבה היא גם מככבת כלוחמת MMA במשבר. בינתיים הסרט נרכש על ידי נטפליקס ולא הוקרן בפני עיתונאים, בעוד ש-Nomadland נחסם לעיתונאים ישראלים.
סרט שכן זכיתי לצפות בו ואשר מסתמן כסוס שחור שיש לשים אליו לב לקראת האוסקר הוא "לילה אחד במיאמי" של רג'ינה קינג, שזכתה שלשום באמי על תפקידה ב"השומרים" וכבר מחזיקה באוסקר על תפקיד המשנה ב"סיפורו של רחוב ביל" מ-2018. זהו הסרט הארוך הראשון שמובילה קינג, אשר התנסתה בעבר בבימוי בטלוויזיה. היא אינה מככבת בו ומתמסרת כיוצרת לארבעה גיבורים איקונים בתרבות השחורה בארצות הברית. כוכב הפוטבול ג'ים בראון (בגילומו של אלדוס הודג'), זמר הנשמה סם קוק (לסלי אודום ג'וניור), הפעיל החברתי מלקולם אקס (קינגסלי בן-אידר) וקאשיוס קליי (איליי גורי), שבעוד רגע יתאסלם באופן פומבי וייצא לעולם כמוחמד עלי. אם במחצית הראשונה של הסרט אנו זוכים לאקשן מקרב אגרוף, הרי שבחצי השני הזירה הופכת את עצמה למה שמרגיש כמו במת תיאטרון, כמעט כמו הצגה אינטימית - שבה החברים מדברים, מתלבטים ומתווכחים על סוגיות של חברה, פוליטיקה ודת וחושפים הבדלי גישה למתח הבין גזעי בארה"ב של שנות ה-60.
להבדיל מסרטה העלילתי של קינג, סרט הדוקו MLK/FBI חוזר לאותה התקופה אבל מכיוון אחר לגמרי. הסרט חושף את תצפיות הבולשת הפדרלית אחר מרטין לות'ר קינג, שבניגוד ליריבו הרעיוני מלקולם אקס, הנהיג תנועת מחאה לא אלימה למען זכויות השחורים. מבחינה סגנונית אין בשורה חדשה בסרט של סאם פולרד, והוא שוזר אינספור קטעי ארכיון מהתקופה לצד ראיונות עם יודעי דבר שמספרים על המהלכים שביצע ראש הבולשת אדגר ג'יי הובר בניסיון למגר את קינג ותנועתו. כיום מתברר, שמבצע ההאזנות הביא לחשיפתו של קינג כרודף שמלות, ובמקרה אחר כנוכח במקרה אונס. המידע הסנסציוני הזה שימש כאמצעי סחיטה עבור הובר, שלא צלח לפני ההתנקשות בקינג ב-1969. כיום הגילויים המפתיעים הללו מעמידים אותנו בפני בעיה מוסרית קשה: האם המנהיג נערץ ששינה את החברה האמריקנית ושהקריב רבות לטובת שיוויון זכויות, הוא בעצם עבריין מין? ואם כן היכן זה מציב אותנו היום על הסקאלה בין Black Lives Matter ל-MeToo. העובדה שאדם נאלח כמו הובר הוא זה שאחראי לשיימינג, לא הופך את זה לקל יותר. אגב, הקלטות החסויות עצמן יצאו מהגנזך הסודי רק ב-2027.

סליחה, זה הסיפור שלך לספר?

שאלות של זהות היוצר מול הסיפור שהוא בוחר לספר הולכות ומסתבכות בשתי דרמות ששואבות השראה לכאורה מאותו מקור - סיפור אב ובן. במקרה של Concrete Cowboy, הבמאי ריקי סטאוב מתעסק ברכיבת סוסים אורבנית בפילדפיה ורוכביהם השחורים. קיילב מקלאפלין הצעיר מגלם נער בעייתי ואידריס אלבה את אביו הקשוח, והסרט מגולל קונפליקט אמריקני מוכר של משמעת ועבודה קשה מול עבריינות ואפלייה. יהיה בוודאי מי שיתלונן על כך שבמאי לבן מספר סיפור שאינו שלו. עם זאת, ספק אם מישהו יתלונן על כך שריינלדו מרקוס גרין , אחד מהקולות השחורים הבולטים בקולנוע האמריקאי העכשווי, מביים ב-Good Joe Bell את מארק וולברג כאב שמתמודד עם אובדן בנו ההומוסקסואל ויוצא למסע רגלי לרוחב ארצות הברית כדי לקדם סובלנות והבנה לאחר. שחור על לבנים, לבנים על שחורים - בשני המקרים, לא נעים להגיד, הסרטים יוצאים די אפורים, עגמומיים וצפויים.
האם הבלבול הזה, בפער שבין זהות היוצר ליצירה, משליך גם על סרטים נשיים שנעשו על ידי במאים גברים? במקרה של Pieces of A Woman של קורנל מונדרוצ'ו ההונגרי קשה לדבר על נקודת מבט נשית, כשבפנינו נגלית דמות מלאה ועגולה של אישה במרכז הסרט. השחקנית ונסה קירבי מגלמת אישה מצליחה שלידת הבית שלה כושלת ומותירה אותה בבלבול מוחלט - בין הרצון להתגבר על האובדן מול השאיפה לסגור מעגל שלא ניתן לסגור. קירבי מתמסרת כל כולה לתפקיד, ואפילו שיה לה-באף, שמגלם את בן זוגה מחוויר ביחס להופעתה. מנגד, ב-Penguin Bloom של גלנדין איביס, גם הופעה לא רעה של נעמי ווטס לא מצליחה להציל את הסרט פשוט בגלל שהוא נטול סיפור. במרכזו אישה שהפכה למשותקת בפלג גופה התחתון ומצאה מקורות השראה בציפור עקעק (Magpie) בדרך לישועה. זה אומנם סיפור אמיתי, אבל לא לסרט.
מתוך: Pieces of a Womanמתוך: Pieces of a Woman
מתוך: Pieces of a Woman

קולות נשיים חדשים

כמובן שהמארגנים בטורונטו הקצו מקום מיוחד ליוצרות נשיות, וכמחצית מהפרויקטים הארוכים שנכללו בתוכנית נעשו על ידי במאיות, חלקן מוכרות כמו נאומי קבאסה היפנית ומירה נאיר ההודית, וחלקן חדשות כמו מישל לאטימר הקנדית וסוזן לינדון הצרפתיה. בגזרה הזאת, יסמילה ז'באניץ' הבוסנית הרשימה בדרמת המלחמה שלה Quo Vadis, Aida? המתחוללת על רקע כיבוש העיר סרברניצה על ידי המליציה הסרבית. גיבורת הסרט, איידה, שעובדת כמתורגמנית, נעה שוב ושוב בין האויבים האכזריים, למפקדי כוח האו"ם ההולנדים חסרי התושיה, וההמונים שבאו לחפש הגנה במתחם שלהם. בכאוס המאיים שנוצר היא יוצאת להבטיח את שלום בני משפחתה והסרט מהלל תושייה נשית על פני אלימות גברית גסה מחד ושבריריות גברית חסרת אונים מאידך.
רוזין ליאנג הניו זילנדית ניסתה לעשות דבר דומה בסרט האקשן שלה A Shadow in The Cloud. לרשותה עמדה השחקנית קלואי גרייס מורץ בתפקיד ראשי, וייתכן שעלות ההעסקה שלה כילתה את כל תקציב הסרט שכן יותר ממחציתו סובב סביב דמותה כאשת צוות אוויר אלמונית שעולה על מטוס צבאי במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להעביר חבילה סודית. בהוראת הקברניט היא נכלאת בכוך ומשם אנחנו נחשפים באמצעות הקשקשת ברשת לההתנהלות הלעגנית הבלתי נסבלת של הצוות הגברי של המטוס, שהופך להיסטרי בהמשך כשייצור דמות עטלף תוקף אותם. וכך, מה שמתחיל כמותחן מסתורי הופך לפארודיה טראשית על סרטי "מת לחיות" ודומיהם, מלאה ברעש ונטולת תחכום.
סרט נוסף ראוי לציון הוא "שבעה בייבי" של אמה סליגמן. אין בו פיצוצים וחלליות, אבל כן ניואנסים והמון הומור שנלווה לגיבורה הצעירה והנוירוטית באירוע שבעה כהלכתו, ההולך וסוגר עליה מחום משפחתי מוגזם ושיפוטיות על פי מיטב המסורת האשכנזיות היהודית.
מתוך: "שבעה בייבי"מתוך: "שבעה בייבי"
מתוך: "שבעה בייבי"

מזרח תיכון חדש

"שבעה בייבי" יעורר הזדהות רבה ולא מעט חיוכים בקרב הקהל הישראלי, מה שאי אפשר להגיד ככל הנראה על "עזה מון-אמור" של האחים הפלסטינים טרזן ועראב נאסר, זאת למרות שעלילתו סימפטית, ביקורתית מאוד כלפי החמאס והשחקנים המובילים בו הם פלסטינים אזרחי ישראל. במרכז עומד דייג עזתי ערירי (סלים דאו) שמתאהב באלמנה (היאם עבאס) ומנסה לקשור איתה קשר. לרוע המזל הוא מסתבך עם השלטונות לאחר שמשה מן הים פסל של האל היווני אפולו. קצין נבזי (היתאם עומארי) חומד את הפריט העתיק והרווח הפוטנציאלי שבצדו, וכולא את הדייג המסכן שבור הלב, שבטעות גם שבר את איבר המין של אפולו. מדובר בדרמה קומית אינטימית חביבה שלא יכולה שלא להתייחס גם לשחיתות והדכאנות של שלטון החמאס, אבל גם לא מהחנק שמטילה ישראל על הרצועה בים וביבשה, והפצצות שהיא מטילה מן האוויר.
שחקן פלסטיני ישראלי נוסף שזוכה לכמה דקות של תהילה בפסטיבל טורונטו הוא קייס נאשף שצץ בהופעת אורח קצרה בדרמה הקומית הצנועה והמצוינת "לימבו", המתחוללת בחבל ארץ נידח בסקוטלנד לשם מובאים פליטים מהמזרח התיכון ומאפריקה כחלק מתהליך ההיטמעות שלהם בחברה לפני קבלת סטטוס כלשהו. הבמאי בן שארוק מטיב להשתמש בניואנסים קומיים וצורניים כדי להעניק לסרט הצנוע שלו חן אנושי מקסים ובו בעת ציני שמזכיר מאוד את סרטיו של ערן קולירין.

הגזרה התיעודית

בדומה ל"לימבו", הסרט התיעודי של הבמאי האיטלקי ג'יאנפרנקו רוסי, Notturno, מלווה פליטים סורים בתהליכי ההתאקלמות שלהם באיזורי ספר בסיציליה.
Notturno, ובוודאי MLK/FBI צפויים להיות בתמונת האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר והוא עשוי למצוא שם לצדו את "76 ימים" של האו וו ו-ווישי צ'ן, שבעזרת צלם אנונימי הביאו תיעוד מתוך העיר ווהאן שבסין, מוקד ההתפרצות של מגפת הקורונה העולמית. השהות בווהאן לא הניבה חקירה אפידיומולוגית קולנועית אלא רק תיעוד של המצוקה בבית החולים בהם הצוותים הרפואיים והמאושפזים היו הראשונים להילחם מול הנגיף ואי הודאות שאיתו במשך 76 ימי סגר מוחלט.
בניגוד לקלאוסטרופיה הסטרילית, ורנר הרצוג קשישא יוצא אל המרחבים כהרגלו בסרט תיעודי חדש. אחרי שהתחקה אחר הרי געש בפפואה ניו גיני וצפון קוריאה, בדוקו Fireball, הבמאי הגרמני המהולל מתחקה אחר מטאוריטים על פני כדור הארץ - ממקסיקו ועד אנטרטיקה ומחפש דרכם רמזים לחיים בחלל החיצון וגם בתוך נפש האדם. יש לו להרצוג המהורהר והממזרי נטייה להתפזר ושותפו למסע, המדען קלייב אופנהיימר, מחזיר אותו למסלול. לפעמים.
מתוך: fireball מתוך: fireball
מתוך: Fireball

קולנוע זר

לרוע המזל, ובגלל הקורונה, הרצוג הוא אחד השמות הגדולים היחידים שפסטיבל טורונטו יכול להיתהדר בו השנה. בהיעדר יוצרים וכוכבים הוליוודים נוצצים, הבמה נשארה לבולטים בבמאי אירופה שמצאו את עצמם נטולי מסך אחרי ביטול פסטיבל קאן באביב וצמצום פסטיבל ונציה. כך המקרה של תומאס וינטרברג הדני שסרטו Another Round הוא דרמה קיומית די עגמומית שנסובה סביב רעיון משעשע מטבעו - מורי בית ספר בגיל העמידה אשר מבקשים להגביר את המוטיבציה והפריון בעבודתם על ידי שתייה מבוקרת של אלכוהול במהלך היום. אבל כמובן שעם כל לגימה גם הרגולציה של הניסוי מתפוגגת ובעקבותיה מגיע הרס עצמי, אפילו של הדמות הראשית בגילומו של מאדס מיקלסן. פרנסואה אוזון פונה דווקא להנאות החיים חסרות הדאגה של הנעורים ב-Summer of 85. כהרגלו, הבמאי הצרפתי מהלל את היופי והרעננות של הצעירים, כמעט באופן פלסטי ומזויף, ומשם מוביל אותם בנתיבים של יצרים הרסניים ומסוכנים.
יצרים הרסניים, צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים - כל אלה מתערבבים אחד בשני בדרמה החברתית המצמררת והמעולה של מישל פרנקו המקסיקני New Order. הסרט שנפתח בהפגנה אלימה ברחוב, ממשיך בחתונה מהודרת של זוג בני עשירים ומשם כולם נמהלים יחדיו ומתבוססים בהמון דם, כשמלחמת הכול בכל פורצת. אפשר לראות פה כמה מהנושאים ש"ג'וקר" טיפל בהם באופן בוטה בשנה שעברה, ואפשר לזהות גם תחבולות מהסוג של "פרזיטים" זוכה האוסקר. במקרה של הסרט המצוין הזה, פרנקו יורה לכל הכיוונים וכולם נפגעים. המפגינים מלאי התשוקות שיוצאות מכלל שליטה או חשיבה הגיונית בארצות הברית או בישראל, המעמד הגבוה והפוליטיקאים שמנותקים מהעם ושומרים על יתרונם היחסי מול הסביבה בוושינגטון או בירושלים, והשלטונות האגרסיביים והדכאניים שמגיבים ביד קשה, ועל הדרך שולחים אותה לכיסי האזרחים, כי הכוח משחית. כאן, שם, ובכל מקום.