ביחס לעובדה שמדובר באחד האמנים המוזיקליים הגדולים של ימינו, עם דיסקוגרפיה מפוארת מאחוריו והשפעה בלתי ניתנת לכימות על התרבות הפופולרית במאה ה-20, די מפתיע לגלות כמה מעט סרטים, באופן יחסי, מתהדרים בשירים מאת בוב דילן. הסיבה? ובכן, דילן עצמו, שמעולם לא שש להעניק את הזכויות לשימוש בשיריו - מגמה שאומנם השתנתה מעט ככל שהשנים חלפו עם התרככות לבו של היוצר המיתולוגי, אך עדיין לא הגיעה למימדים של אמנים מיתיים אחרים.
אולם כעת, בעקבות מכירת קטלוג השירים המלא שלו ליוניברסל, סביר להניח שנראה יותר ויותר סרטים הכוללים שירים של דילן. בכל זאת, תאגיד ענק לא יסרב לכסף הגדול שמשלמים על זכויות כאלו, הרי זו הסיבה לשמה קנה אותן מלכתחילה. אבל עד אז, ולכבוד יום הולדתו ה-80 של הסינגר-סונגרייטר הגדול והחשוב מכולם, חזרנו לסרטים הגדולים שכן היו ברי מזל מספיק לזכות בשיר מאת דילן - כולל הפסקול השלם שהלחין בעצמו, השיר שזיכה אותו באוסקר הראשון והיחיד שלו עד כה, והסרט שטרנטינו מעריץ.
"ביג לבובסקי" (1998)
עד כמה האחים ג'ואל ואית'ן כהן והמלחין הכמעט קבוע שלהם קרטר בורוול אוהבים את השיר The Man in Me מהאלבום New Morning של דילן מ-1970? ובכן, די הרבה, מסתבר. מספיק בכדי לשבץ אותו ב"ביג לבובסקי", קומדיית הפולחן המבריקה שלהם מ-1998, שהלכה וצברה מעריצים עד שהפכה לסרט הסטלנים האולטימטיבי. ולא סתם לשבץ, אלא פעמיים: השיר מלווה את סיקוונס הפתיחה המופלא שמתרחש באולם באולינג, ואז מבליח שוב כשג'ף The Dude לבובסקי (ג'ף ברידג'ס) מאבד הכרה והוזה, לאחר שהוא חוטף (עוד) אגרוף.
ואיך בדיוק שיר האהבה המתוק הזה ("איזו תחושה נהדרת / רק לדעת שאת קרובה / גורמת ללבי להסתחרר / מבהונותיי עד לאוזניי") קשור למהתלת הפשע האירונית של האחים, אתם שואלים? לא בטוח שגם לכהנים או בורוול תהיה תשובה. אין ממש קשר פה, אבל החיבור בין השניים – הטון האידיוסינקרטי והמשועשע של הכהנים והצהרת האהבה החמימה והעולצת של דילן – עובד נהדר. ואולי מישהו פשוט עישן משהו בחדר העריכה ופתאום החיבור הזה נראה ונשמע לו נכון? כן, זו התשובה. כן.
"השומרים" (2009)
תהיה דעתכם אשר תהיה על העיבוד השאפתני של זאק סניידר ל"השומרים" (The Watchmen), הרומן הגרפי האגדי של אלן מור, גם אתם חייבים להסיר את הכובע בפני סניידר על סיקוונס הפתיחה המפואר של סרטו. בשורה של אימג'ים בסלואו-מושן לצלילי 'The Times They are A-Changin המיתולוגי של דילן מ-1964, סניידר מתעכב על נקודות מפתח בהיסטוריה האלטרנטיבית שברא מור – ובדרך דוחס עולם שלם של אקספוזיציה, נוטע את יסודות הסיפור ומציג את הדמויות.
מעבר לתחכום ולחסכנות שבבחירה הזאת, הסיקוונס עובד בגלל החיבור המוצלח שבין האסתטיקה המהממת לבין המנון הפולק של דילן. הסנטימנט הברור והמיידי ביותר שבשיר – הכינו עצמכם לשינוי, כי תרצו או לא, הוא בדרך – הופך לקודר במיוחד כשסניידר מרתך אותו לאימג'ים הללו, המתארים את עלייתם ונפילתם של "גיבורי-העל" בעולם של "השומרים", שלרוב אינם אלא פסיכופתים בתחפושת. הזמנים משתנים, מבהיר פה סניידר, אבל יש מחיר לעוולות האישיות והלאומיות שנעשו בעבר. תמיד יש.
"נערי הפלא" (2000)
הדרמה הקומית הזו של הבמאי המנוח קרטיס הנסון (על פי הרומן של מייקל שייבון) קצת נשכחה עם השנים, וחבל שכך, כי באמת מדובר בסרט נהדר, אירוני ועוקצני אבל גם משעשע, אנושי ומחמם לב. מייקל דאגלס, באחד מתפקידו הטובים ביותר, מגלם בו את פרופסור גריידי טריפ - סופר ומרצה לכתיבה שכבר שנים נאבק לסיים את הרומן השני שלו אחרי רומן בכורה מצליח. חייו האישיים בבלגן מוחלט, הוא מנהל רומן עם הדקאנית הנשואה של האוניברסיטה בה הוא מועסק (פרנסס מקדורמנד), ונוכחותם של שני סטודנטים בחייו – קייטי הולמס וטובי מגווייר הצעירים – לא ממש עוזרת.
הנסון, שהעריץ את דילן מילדות, עבד קשה כדי לשכנע את אלילו לתרום שירים לפסקול המתהווה של הסרט, ודילן נענה לבסוף, אישר שימוש בחלק משיריו (כולל It's Not Dark Yet המופלא מ-1997) ואף כתב שיר חדש לסרט: Things Have Changed המקסים, אשר מהדהד את עלילת הסרט ואת מצבו הנפשי הרעוע של גיבורו. על השיר זכה דילן בפרס האוסקר הראשון והיחיד שלו, ואת הקליפ, שמשבץ את דילן בקטעים מהסרט, לכאורה במגע עם גיבוריו, ביים הנסון עצמו.
"פאט גארט ובילי הנער" (1973)
כשיצא לאקרנים ב-1973, אחרי הפקה מתישה ושלל קרבות של הבמאי סם פקינפה עם האולפנים, המערבון הרוויזיוניסטי והאלגי הזה לא התקבל בזרועות פתוחות. אך עם השנים, בעיקר מכיוון שב-1988 שוחררה הגרסה המקורית של פקינפה לסרט, עלתה קרנו באופן משמעותי והיום רבים מחשיבים אותו כאחד הפרויקטים הגדולים של הבמאי החלוצי, לצד "חבורת הפראים" ו"כלבי הקש".
אבל לא רק פקינפה חטף - גם תרומתו של בוב דילן ל"פאט גארט ובילי הנער" לא התקבלה יפה בזמן אמת. היה זה הפסקול הראשון שהלחין דילן, והאלבום הראשון שהוציא אחרי שלוש שנים של שקט תעשייתי יחסי מצדו. פקינפה אף שיבץ אותו לתפקיד משנה בסרט לאחר שדילן ביצע עבורו שיר בלייב. אבל בניגוד לסרט, האלבום - האינסטרומנטלי ברובו – לא ממש זכה לעיון מחודש ומחמיא יותר עם השנים, ונחשב שולי בדיסקוגרפיה המונומנטלית של דילן. ובכל זאת הוא הצליח לייצר להיט אחד ענקי, Knocking on Heaven's Door, שיר שהפך לקלאסיקה אמיתית וזכה ליותר גרסאות כיסוי ממה שניתן למנות פה. בעצם, מן הראוי למנות לפחות גרסת כיסוי אחת: הקאבר הבומבסטי והמלהיב של גאנז אנד רוזס, שעושה עוול של ממש לטון המלנכולי שהעניק דילן לשיר, אבל הופך בתמורה להמנון אצטדיונים שפשוט אי אפשר לעמוד בפניו, עם סולואים עצומים של סלאש ונגיעה גוספלית משכרת.
"טריפ נעורים" (1993)
קשה לחשוב על שיר פחות מתאים ללוות את כניסתו של דיוויד וודרסון (מתיו מקונוהיי בתפקידו הראשון בקולנוע) לאמפוריום – זירת הבילוי המועדפת על צעירי עיר קטנה בטקסס ב-1976, גיבורי סרטו של ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות") שאולי תכירו בשמו המקורי, Dazed and Confused. בכל זאת, וודרסון הוא בסך הכל צעיר שמסרב להניח לעברו המהולל כתיכוניסט באמפוריום כדורגל-שולחן.
כמו כל דבר אחר בסרט הנפלא הזה, אותו ביים לינקלייטר בווייב אימפרסיוניסטי כובש, האווירה בסצנה הזו משוחררת, אותנטית וטובת לב. עם זאת, Hurricane המלווה אותה, הוא שיר מחאה חריף וזועם אותו כתב דילן על פרשת מאסר השווא של רובין "הוריקן" קרטר ב-1966. אבל איכשהו זה עובד, אולי בגלל האנרגיה והלהט שבשיר שמתחברים מצוין עם הפוזה של וודרסון וחבריו בעודם נכנסים לאמפוריום. הרי גם בסרטיו של קוונטין טרנטינו – מעריץ ידוע של סרטו של לינקלייטר ("The greatest hangout movie ever made", כינה אותו) - הבחירה המוזיקלית עומדת לעיתים קרובות בסתירה לסצנה שאותה היא מלווה. ואם QT מאשר, מה לנו כי נלין? מנגד, קיים גם הסרט "הוריקן" מ-1999, שבו גילם דנזל וושינגטון את קרטר, ואשר כלל כמובן את שירו המפורסם של דילן. אבל שם השימוש בו היה פחות מפתיע, ולפיכך גם פחות מגניב.
"משפחת טננבאום" (2001)
השיר Wigwam מהאלבום Self Portrait של דילן משנת 1970, שלא כולל מלל אלא רק את דילן מלווה בקולו את כלי הנשיפה הגואים, הוא חריג ומשונה בגוף היצירה של דילן. אולי בגלל זה נמשך אליו הבמאי ווס אנדרסון, אדם שלא זר לחריג ולמשונה, ולעיתים קרובות מפתיע עם בחירות מוזיקליות מקוריות ומרתקות בסרטיו.
הפסקול של הדרמה הקומית המופלאה "משפחת טננבאום", מפסגות יצירתו של אנדרסון, מדגים זאת היטב עם בחירות מוזיקליות לא שגרתיות משולי היצירה של אמנים והרכבים דגולים - מדילן, דרך הקלאש ועד ניק דרייק. Wigwam מלווה סצנה מקסימה, אחת מני רבות, אשר במהלכה מציג את עצמו רויאל טננבאום (ג'ין הקמן) בפני נכדיו שטרם הכירו אותו. הזומים הסבנטיזיים והפילטר החום של המצלמה, התלבושות המאפיינות של הדמויות והנעימה העליזה של דילן - הכל מתחבר פה פשוט מושלם. משונה, כן, אבל מושלם. כמו בסרט של ווס אנדרסון.
"החולמים" (2003)
גם Queen Jane Approximately, כמו (כמעט) כל רצועות הקלאסיקה האלמותית Highway 61 Revisited מ-1965, מסגיר את הפאזה החדשה של דילן באמצע שנות ה-60: כבר לא רק אמן פולק עם גיטרה, מפוחית ונבואות זעם, אלא רוקר מחושמל ומשוחרר שחוגג את האמריקנה – גם כשהוא מבקר אותה – ומגיש את הנמרצים יותר שבין שיריו עם אנרגיה מדבקת.
את האנרגיה הזו ביקש הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י לייצר כששידך את השיר לסצנה קצרה שכולה חירות נעורים, חום וקבלה בדרמה המחרמנת שלו מ-2003, "החולמים". מנגד, במילות השיר קיים גם מימד של אזהרה מפני נפילה ושברון לב, באופן שמהדהד את הצפוי לכולם, בעיקר לאלו שמעזים לחלום. ברטולוצ'י מסיים את סרטו עוד לפני ההתפכחות הגדולה, כשגיבוריו הצעירים עדיין עסוקים בסרטיהם, באהבתם ובנעוריהם – אבל מתישהו, כפי שמציע השיר, גם הם יצטרכו להתבגר ולהתמודד עם האכזבות שמזמנים החיים, אחרי שהרומנטיקה פגה והקסם נעלם. דילן, שהיה בן 24 בלבד כאשר שחרר את Queen Jane Approximately, ידע זאת כבר אז.
"וינסנט הקדוש" (2014) ו"ג'רי מגווייר" (1996)
האם יש דרך טובה יותר לסיים סרט מאשר להציב את המצלמה מול ביל מאריי ולתת לו לזמזם את מילות השיר Shelter From the Storm של דילן מ-1975? התשובה היא לא, ובין שאר מעלותיו של "וינסנט הקדוש", סרטו הקטנטן והמתוק של הבמאי תיאודור מלפי שכולו מאריי (המגלם בו אלכוהוליסט מזדקן ומיזנטרופ המתחבר לבנה בן ה-12 של שכנתו), קיימת סצנת הסיום המקסימה הזו.
גם הבמאי קמרון קרואו התחבר למאסטרפיס הזה של דילן, ובחר בו לסיים את "ג'רי מגווייר" שלו. בשני המקרים, כותרת השיר מספקת את הקונטקסט וההקשר לסרט – ב"וינסנט הקדוש" מוצא הנער מזור לבדידותו בדמות היחסים המתפתחים עם שכנו הזועף וחסר האחריות, בדיוק כמו שסוכן הספורטאים התזזיתי שמגלם טום קרוז בסרטו של קרואו מגיע למנוחה ולנחלה כשהוא סוף סוף פותח את לבו ומתחייב לעובדת שלו שאיתה הוא מנהל רומן, בגילומה של רנה זלווגר. "כנס, אמרה, אתן לך מחסה מהסופה". מה עוד צריך?
