בראשית שנות ה-90, כשהתחילו להשמיע את הלהיטים מאלבום הבכורה של אתי אנקרי בשעות מאוחרות ברדיו, היא עוד הייתה בחורה אנונימית בשנות ה-20 לחייה, ועבדה כמלצרית במסעדה מבודדת בצפון. החוויה הייתה, איך לומר, מעורבת. "האנשים שעבדתי איתם שאלו אותי, 'תגידי זאת את ברדיו?' ואמרתי 'כן'. הם לא כל כך פרגנו, זה לא מצא חן בעיניהם ממש. אז זה לא הכניס אותי לאופוריה", מספרת אנקרי בריאיון לרגל חגיגות ה-30 ל"רואה לך בעיניים".
אתי אנקריאתי אנקרי
אתי אנקרי
(צילום: מלי ארואסטי)
באותם ימים עוד התלבטה האם מוזיקה היא הגורל שלה, ודווקא רגע קטן ואקראי חיזק את הבחירה בכיוון הזה. "נסעתי לתל אביב באוטובוס ובדרך ישבתי ליד מישהו שאני לא מכירה, והשמיעו שיר שלי ברדיו", היא נזכרת. "פתאום הוא שיתף אותי שהוא מאוד אוהב את הזמרת הזאת. אז זה עשה לי חיוך פנימי ראשון, מין חיזוק כזה. ככה זה התחיל ואז זה כבר הלך וגדל".
"הלך וגדל" זה אנדרסטיימנט ביחס למה שקרה עם אתי אנקרי בסוף 1990. היא סיימה ללמוד ברימון, האלבום שלה יצא בדצמבר ועד מהרה הגיע למעמד של אלבום זהב. בהמשך הוא מכר למעלה מ-60 אלף עותקים (פלטינה כפולה) ואנקרי זכתה בתואר זמרת השנה. בזמן שמלחמת המפרץ הורידה את אזרחי ישראל למקלטים, אנקרי סחפה את הקהל ליצירה אישית, נשית, עירומה, כמעט בוטה ומהפנטת - בשירים שהפכו לחלק מהקאנון של המוזיקה הישראלית, בתקופה שבה הרוק הישראלי היה בשיאו.
"אחת ההבטחות המוזיקליות של הפופ הישראלי", כתבו עליה אז ב"ידיעות אחרונות", "הפקה מבריקה... שירה ישירה, כובשת בכנותה. לא רוקרית. אולי זמרת נשמה", הוסיפו ערימות של סופרלטיבים. אבל מה שנראה כמו התפוצצות מיידית של אנקרי על עולם המוזיקה, בד בבד עם נפילות הסקאדים (שאף הביאו לדחיית הופעתה בבאר שבע בכשעה וחצי) - היה למעשה תוצאה של עבודה קשה של שנים. פריצתה הייתה בעצם הדרגתית.
"קראת לי אסתר", "לימטא"
( )
"זה לא היה בן לילה מבחינתי. עבדתי הרבה שנים קודם, גיבשתי תהליך עם אנשים שעבדתי איתם ועם עצמי. אחרי שהקלטנו את האלבום, הוא יצא בצורה מאוד הדרגתית לרדיו, התחלנו דווקא מהשירים השקטים והעמוקים יותר, ובמשך חצי שנה השמיעו אותי בלילה. היה לי חצי שנה בערך להפנים את הדבר הזה", היא אומרת. "זה לא היה בבום, אבל כשזה כבר הגיע להכרה כללית, זה היה חזק".

כשלוליטה הפכה לגאולה

אנקרי כתבה את כל השירים באלבום והלחינה כמעט את כולם, ולמשבצת המפיק נכנס אלון אולארצ'יק, שבאותן שנים הפיק גם את "אין עוד יום" של גידי גוב ואת אלבום הבכורה של טיפקס. "הוא גרם לאלבום להפוך מאלבום נשמה כזה, שהיה יכול להישאר לגמרי בצד, אלבום שכמה אנשים מכירים אותו - לאלבום שמכר עשרות אלפי עותקים. כמובן שאני חושבת שהכול בידי שמיים, אבל הוא היה הבנאדם שהשמיים שלחו", היא אומרת על העבודה המשותפת עם אולארצ'יק, שהולידה אלבום רוקנ'רול עוד לפני שזו הפכה למילה גסה במיינסטרים הישראלי.
"היו הרבה דברים שהתווכחנו עליהם", היא מוסיפה, ובין היתר מתייחסת לוויכוחים שהולידו להיטי ענק כמו "לך תתרגל איתה". "זה שיר שאני לא רציתי להכניס לאלבום, כי מבחינתי זה היה שיר בדיחה. סיפרתי לו בדיחה וצחקנו, תוך כדי עבודה. הוא אמר לי 'לכי תכתבי את הבדיחה הזו', והתעקש שהיא תהיה שיר באלבום. אני אמרתי לו 'עזוב, בדיחה לא מספרים פעמיים'".
בנוגע לשיר הנושא של האלבום, "רואה לך בעיניים", אנקרי כבר ידעה שיש לה להיט בידיים. בגרסת האלבום, הגיטרות החשמליות, הנוכחות הבולטת של הבס והסאונד המחוספס של אולארצ'יק לקחו אותו למקום אחר משמדיינה. "אני מקסימום שרתי אותו כבלדה", היא מודה. אולארצ'יק לא היה היחיד שהביא את החספוס שלו לאלבום הזה - הגיטריסט דרור זמיר, שעבד עם אנקרי עוד לפני האלבום הראשון, היה אחראי על תפקידי גיטרות, שמבחינתה עשו את השירים למה שהם. את האהבה שלו למטאל והאימון האינסופי על סולמות הוא יצק אל "לוליטה" ו"עוד יום שקט" - וכך נוסף עוד נדבך, שהרחיב את הטווח המוזיקלי של שירי הנשמה שאנקרי כתבה לפני כן.
היחס שלך לשירים של האלבום השתנה במהלך השנים? "כן, בהחלט. שיר משקף מקום של הבנה שאדם אוחז בו, איזושהי השקפה, תפיסת עולם שעוברת דרך השיר. עם השנים התפיסה משתנה, ההשקפה משתנה, אז השיר מתחיל לתפוס מרחק מהכותב".
למי את שרה את "רואה לך בעיניים" היום? "זה מאוד מפליא. נשים דתיות מבקשות ממני את השיר הזה כבר המון שנים, לא רק מהיום, אלא עוד כששרתי בפני קהל מעורב. אז חשבתי שאלו נשים שעברו תהליך של תשובה והשיר הזה מזכיר להן את התקופה של פעם, ובהומור הייתי אומרת להן 'נו, בנות, בואו נתקדם'. היום להופעות באות נשים מכל המגזרים, לא רק דתיות. לאחרונה דווקא פנתה אליי אישה חרדית אחרי ההופעה, ציינה את השיר הזה ואמרה: 'את יודעת אני לא מכירה את השירים שלך ואני לא מכירה אותך, והשיר הזה עזר לי כששמעתי אותו'".
היום היא כבר לא שרה את מרבית שיריה המוקדמים על הבמה, ומעידה על עצמה ששחררה את עצמה מהמחויבות הזו, אף שבקהל מבקשים שוב ושוב. היא לא אדישה לקריאות האלה. "אני שואלת את עצמי - אולי הם שליחים של הקב"ה. ואולי אני צריכה להתבונן על השיר הזה עוד פעם ולראות איזה עוד ניצוצות אני צריכה לעלות משם".
במקרים קיצוניים היא אפילו תשנה לשיר את המילים, ולא משנה עד כמה איקוני הוא הפך להיות. "הרבה שנים לא שרתי את 'לוליטה'. בשבוע האחרון התבוננתי עליו עוד פעם, ושיניתי את כל המילים. אני אפילו שוקלת להקליט אותו מחדש".
מה שינית? "את כל העניין. אז כתבתי בצורה הומוריסטית, ביקורת על התפיסה השגויה של העולם החיצוני את הנשיות. בשיר קוראים לה לוליטה, והיא תמיד נשארת כזו מנוצלת. היא אומנם מסתכלת על זה כביכול מנקודת המבט שלה, על איך תופסים אותה בצורה מעוותת - אבל היא נשארת מעוותת. והחלטתי לגאול אותה (אנקרי צוחקת) - קראתי לה גאולה".
בכל בית בשיר, אנקרי תיקנה את המילים כך שיתאימו לתפיסה העכשווית שלה, תוך שהיא שומרת על הרוח של השיר, ובמופעים שיחגגו 30 שנה ליצירתה ודאי תשיר את הגרסה המחודשת. אם כי לרגע, גם האפשרות הזו כמעט ירדה מהפרק: אחרי שהכריזה על המופעים בתקשורת, אנקרי קיבלה פתאום רגליים קרות.
אתי אנקריאתי אנקרי
לגאול את לוליטה
(צילום: אסנת רום)
"אמרתי לעצמי שעשיתי טעות כי את מרבית השירים מהאלבום הראשון אני לא שרה, וגם לא מתאים לי לבוא ולשיר בהופעה את כל האלבום הראשון - כבר עשיתי שמונה אלבומים מאז", היא מספרת. "אחרי זה ישבתי עם אישי ומנהלי דורון באיזו פגישה ואמרתי לו, 'אתה יודע מה? אם כבר עושים את זה, אז בוא נשנה, - נעשה את השיר הזה אבל אני אעשה אותו מהמקום שאני נמצאת בו היום'".
ובאמת, אפשר לומר שהשאלות מלוות את דרכה המקצועית והאישית מאז ומתמיד, כפי שניכר גם במוזיקה שלה ובבחירותיה. אין תמה על כך שגם הפרויקט הנוכחי עבר דרך לא מעט התלבטויות. "גם אחרי 20 שנה, שבהן הייתי מוכרת ועבדתי, עדיין התלבטתי תוך כדי הופעות אם אני עושה את הדבר הנכון", היא מעידה על עצמה.
"תמיד יש לי שאלות, זה אף פעם לא מובן מאליו. לכל אדם יש הרבה אפשרויות, הרבה פניות שהוא יכול לפנות בהן. כשהולכים על כיוון אחד חזק, באיזשהו מקום מזניחים את יתר הכיוונים. ולפעמים אדם שוכח שהוא אדם לפני שהוא זמר, לפני שהוא סופר, לפני שהוא משורר. קודם כל אדם. אז השאלה של האדם עולה מפנימיות ושואלת אותו, אייכה? איפה אתה בעולם עכשיו? אתה באמת עושה את מה שאתה אמור לעשות? אתה באמת נוגע בדבר המהותי? השאלות הרבה פעמים הדהדו בתוכי, והן תמיד חוזרות אליי".

מתוך ידיעות אחרונות, 29.11.1990מתוך ידיעות אחרונות, 29.11.1990
מתוך ידיעות אחרונות, 29.11.1990

לראות את הטוב

על עטיפת האלבום "רואה לך בעיניים" מופיעה אנקרי בצעירותה, שיערה פזור, כמעט פרוע, מבטה חודר - שואל, מפתה. בעידן טרום אפליקציות הסטרימינג, התמונה הזו לצד תמונת השמלה והרגליים מהאלבום השני והמוצלח לא פחות - "קראת לי אסתר" - ליוו את המאזינים, והפכו לצד הוויזואלי של היצירה המוזיקלית. דימוי שנחקק בצד החוויה הרגשית.
עטיפת האלבוםעטיפת האלבום
מטען רגשי גדול - עטיפת האלבום
"אני חושבת שהתמונה משקפת משהו שיש באלבום. יש איזשהו מטען רגשי מאוד גדול שעובר בשירים ועובר גם בתמונה", אומרת אנקרי, אך גם מסייגת ומזכירה כי התמונה נבחרה מתוך מאות שצולמו באותו היום, ואולי חלק מהמשמעויות שנקשרו בה, לא באמת נמצאות שם.
ביום שבו חזרת אחרי הפריצה הגדולה לבית בלוד, מה היו התגובות? "תגובות מאוד חזקות. חיבוק גדול וגם הרגשה של השתתפות. כשמישהו מחיפה מצליח, אז החיפאים מרגישים איזושהי שייכות. מחבקים, מעין ניצחון כזה. הניצחון הוא לא פרטי, הוא כללי".
מה הסוד של האלבום? למה הוא הצליח כל כך? "אני חושבת שזה מה שהשם רצה. זה מסוג הסודות שאנחנו יכולים רק בדיעבד לחשוב שאנחנו מבינים. אני חושבת שהקב"ה מחליט איזה קול הוא רוצה להשמיע ואיזה קול הוא לא רוצה להשמיע עכשיו, אני באמת מאמינה בזה. גם ראיתי את זה במהלך 30 שנות עשייה, שהיו אלבומים מבחינתי ממש טובים, שהקב"ה החליט להשתיק. הוא מחליט מה נכון, מה לא, מה הוא רוצה להשמיע. אבל זה לא מונע מאיתנו לעשות את המקסימום בכל מצב".
איזה אלבום שלך שאת אוהבת במיוחד לא קיבל את המקום שרצית? "בן אדם לא יכול להעיד על עצמו, אבל נגיד האלבום האחרון שעשיתי, האלבום הטוניסאי, היה נראה לי אלבום מאוד חשוב. זה אלבום שורשים שעשיתי בו ממש חקירה עמוקה".
היא עבדה על האלבום הטוניסאי במשך 7 שנים ושיתפה בו את אימה ואת בתה, אך אחת הסיבות לכך שבסופו של דבר לא קיבל את המקום שלו, הייתה ההחלטה של אנקרי לא להופיע יותר בפני קהל מעורב. "אני אגיד לך בכנות שהרבה פעמים - ואני חושבת שזה גם מה שקרה באלבום הזה - כל העניין המוזיקלי מונח בצד בגלל הנושא הזה של שירת נשים. זו הייתה הכותרת הגדולה, וזה עשה הרבה רעש. והיצירה עצמה, כמה שכתבו שהיא יפה ומעניינת וכו', שבחים מכאן ועד שם - נשארה מאחורי הקלעים".
אנקרי היא לא הראשונה שמוצאת את עצמה תחת זכוכית המגדלת של הציבור והתקשורת סביב הנושא של הפרדה בהופעות. כמוה חוו זאת לא מעט אמנים בשנה האחרונה, הגם שמרביתם גברים - ובעיקר זכורה הסערה סביב האירוע של הרב פירר. מרביתם התמודדו עם הביקורת או חיכו שהיא תדעך והמשיכו להופיע בהתאם לאמונתם.
מה זה גרם לך להרגיש? "אני חייבת להודות שגם לי יש חלק בעניין הזה, כי אני בחרתי, נגיד, לא להופיע בתוכניות מסוימות. אבל היום אני לא מפרידה אף מהלך שקורה לי מהמהלך האלוקי. זה לא שכל מהלך אלוקי הוא מהלך שנוח לי לקבל אותו, אבל אני יודעת שיש שם איזה סוד שאני לא מפענחת אותו וזה מאת השם. זה עשה לי משהו, זה הזיז אותי ממקומי אבל התבוננתי על זה ולאט לאט ראיתי את הטוב שבזה".
אתי אנקריאתי אנקרי
אתי אנקרי
(צילום: תומר יעקובסון)
הבחירה להופיע מול נשים בלבד גם במופע הזה, שחוגג 30 שנה ליצירתה בכלל ולאלבום הבכורה בפרט, אכזבה לא מעט מעריצים. רבים דנו בכך ברשתות החברתיות, ובהם המבקר שי להב, שכתב: "הייתי מת להשתתף בחגיגה לציון יצירה שכל כך נגעה בי והסעירה אותי בזמן אמיתי. אבל כגבר, אסור שיראו לי בעיניים". אנקרי מעדיפה לענות לביקורת במשל אמיתי. היא מספרת על חצאית שתפרה לעצמה ואהבה מאוד, אך כשגילתה כי היא עשויה מצמר וייתכן שגם מפשתן, הניחה אותה בצד על אף אהבתה - בשל הלכה שאוסרת על כך.
"לא ללבוש בגד שאת אוהבת ושמחמם אותך - זה כואב. ואם זו רק חצאית, אז מה נגיד על דבר כזה גדול, כמו להפסיק לשיר בפני קהל רחב? אני לא מקיימת את המצווה הזו לגמרי, כי אני כן שולחת שירים לעולם", היא מודה, "אבל בעניין ההופעה - זה כואב. לפעמים לקיים את דבר השם זה לוותר על משהו שאתה רוצה. זה כמו ילד שאומרים לו 'לא' וזה לא נעים לו". בכל זאת היא דואגת להוסיף גם נגיעה אופטימית: "מההבנה שלי, הכאב הזה לא נמשך לעולם, יש איזה רגע שזה נהיה תענוג גדול".
אם תרצו, זה לא שונה בהרבה מבחירה בטבעונות או צמחונות, שגם הן גוזרות מתוך בחירה ויתורים קשים. ועל אף הביטחון המוחלט שלה בדרך הזו, היא גם רואה את הקהל המאוכזב: "אני מבינה את האנשים שכואב להם שהם לא יכולים לבוא להופעה שלי, אבל יש עניין באהבה, שאם אוהבים מישהו צריך לשחרר אותו, לתת לו ללכת להתפתח ולכבד את זה, אפילו שזה כואב".
דוד ד'אור ואתי אנקרידוד ד'אור ואתי אנקרי
דוד ד'אור ואתי אנקרי
(צילום: שמואל יערי)
בשלושת המופעים שבהם תחגוג אנקרי את יצירתה היא מארחת גם את ילדיה המוזיקאים, שגדלו בתוך בית מוזיקלי. הניסיון המורכב בתחום לא מנע ממנה לפרגן להם. "כשלמדתי בבית ספר למשחק, אחד הדברים שהמורים כל הזמן טפטפו לתלמידים זה שיבינו שזה לא מקצוע, שקשה לחיות מהמקצוע הזה, שמעט מצליחים וגם בעניין של המוזיקה. שמעתי את זה המון בחיים שלי מאנשים בתחילת דרכי, דווקא לא מהבית. אנשים היו שואלים אותי 'במה את עוסקת', והייתי אומרת שמעניין אותי התחום של הניגון והשירה, ובינתיים התפרנסתי מכל מיני עבודות מזדמנות - מהיד לפה. זו איזו תובנה שיש לי מאז - שאם יש לי רצון למשהו ואני אוהבת את זה, בלתי אפשרי שאעסוק במשהו אחר".
מהי מבחינתך פסגת הקריירה שלך? הגעת לשם? את עוד בדרך לשם? "שאלה טובה, שאלה גדולה מאוד. זה מאוד תלוי על מה מסתכלים. אפשר להגיד ששיא הקריירה שלי היה באלבום הראשון, אבל אולי אני טועה כי גם האלבום של רבי יהודה הלוי מכר יותר מ-40 אלף עותקים. בגדול, יש הצלחה חיצונית, ויש הליכה פנימית לאיזשהו מקום, ולפעמים הן נפגשות ולפעמים לא. כל זמן שהשם קוצב לי זמן, אני מקווה להעמיק פה בדברים".
אתי אנקרי תחגוג 30 שנה לאלבום הבכורה "רואה לך בעיניים" ב-19 במרץ בזאפה ירושלים, ב-19 במאי בברל'ה בלהבות חביבה וב-4 ביוני בהיכל התרבות בתל אביב