הם בעלי מזג טוב ולבבי, מלאים במניירות רוקיסטיות, חברי אמת עם איי קיו משותף שמגרד את ה-100 מלמטה. אלו הם ביל (אלכס וינטר) וטד (קיאנו ריבס), שני המטאל-הדס הבטלנים מסן דימאס שבדרום קליפורניה, שחוזרים אחרי 29 שנים בסרט החדש "ביל וטד בקצב המוזיקה" (Bill & Ted Face the Music). שני הסרטים הראשונים בסדרה, "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד" מ-1989 ו"מסע הכזבים של ביל וטד" מ-1991, היו קומדיות סטלנים נטולות פעולות עישון בגוף הסרט. בראשון הם מצאו את עצמם במכונת זמן בצורת תא טלפון כדי ללקט דמויות כמו נפוליאון, זיגמונד פרויד וג'ינגיס חאן עבור פרויקט בשיעור היסטוריה. בשני הם נעו בין עולם החיים והמוות, לאחר שחוסלו על ידי כפילים רובוטיים שהגיעו מהעתיד.
ביל וטד בקצב המוזיקה – טריילר

סרטי ביל וטד נעשו בנקודת המעבר בין תרבות שנות ה-80 ל-90, ונדמה כי נוצרו כדי להיות סרטי פולחן לבני דור ה-X. הראשון מביניהם, "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", הכיל אלמנטים מ"שודדי הזמן" של טרי גיליאם, דמויות של בני נוער בטלנים בסגנון ג'ף ספיקולי, גולש הגלים בקומדיית התיכון "נעורים בקצב מהיר", וכן לא מעט נקודות דמיון עלילתיות ל"בחזרה לעתיד" של רוברט זמקיס. האופי הסטלני ניכר בחוסר הרצינות המופגן של התסריטאים, כריסטופר מת'סון ואד סולומון, כלפי ההיגיון העלילתי - עמדה הנראית כתוצר של תהליך כתיבה מעושן להפליא. "מסע הכזבים של ביל וטד", הסרט השני בסדרה, כבר היה שייך לעידן שבו מוזיקת הגראנג' תפסה את הבכורה המוזיקלית ומוצרי התרבות היו גדושים ברפרנסים לעצמם - ממשפחת סימפסון ועד טרנטינו. הסרט שילב אלמנטים מהנמוך - כמו רובוט מחסל שנשלח מהעתיד נוסח "שליחת קטלנית" ועד הגבוה - המוות בגילומו המלבב של ויליאם סאדלר, בסגנון "החותם השביעי" של ברגמן. "מסע הכזבים" היה מושקע ומלוטש יותר מקודמו, אך זכה להצלחה פחותה. הניסיונות להעביר את הדמויות למסך הקטן בסדרת אנימציה ב-1991 וסדרת לייב אקשן ב-1992 לא צלחו, אך נוכחותם של ביל וטד הדהדה גם בצמדים הקרובים אליהם: הדמויות של ויין וגארת' ב"עולמו של ווין" (1992), דמויות האנימציה של ביוויס ובאטהד (1993) וגיבורי סרטיו של קווין סמית' - ג'יי ובוב השקט (1994).
ניתן היה לנחש כי המיחזור הבלתי נמנע של מוצרי תרבות יגיע גם לביל וטד. הצופים הצעירים של שנות ה-80 הגיעו לא מכבר לגיל העמידה והנוסטלגיה לדאחקות של גיל ההתבגרות היא פיתוי שקשה לעמוד בפניו. החזרה נושאת גם תקווה לחיבור בין-דורי בין הצופים המקוריים לילדיהם, שהפכו כעת לצופים הפוטנציאלים החדשים.
מתוך "ביל וטד בקצב המוזיקה"מתוך "ביל וטד בקצב המוזיקה"
חברים לנצח. אלכס וינטר וקיאנו ריבס ב"ביל וטד בקצב המוזיקה"
כש"ההרפתקה המצוינת" צולם ב-1987 וינטר וריבס היו בני 22. כעת, כשהם בני 55, יש אלמנט קצת גרוטסקי בדמויות שנתקעו מנטלית בגיל ההתבגרות. עם בעיה דומה התמודד לאחרונה גם קווין סמית' ב"אתחול של ג'יי ובוב השקט" (2019). האסטרטגיות של התסריטאים והבמאי, דין פריסוט, דומות לאלו שבהן נקט סמית' - מיחזור אובססיבי של אלמנטים עלילתיים ובדיחות מוכרות, והסטה שלהם לעבר דור ההמשך הצעיר והנשי, יחד עם ציפוי במעטה רגשני, כזה שהמקור הסתדר יפה בלעדיו.
עלילת הסרט החדש, שזמין לצפייה בסטרימינג בארצות הברית אחרי שיצאתו לאקרנים בוטלה עקב נגיף הקורונה, היא קומבינציה של שני הסרטים הקודמים. יש בה ליקוט של דמויות ידועות מההיסטוריה ותנועה בין עולם החיים והגיהינום - הקשורה לנוכחותו של רובוט מחסל מהעתיד. כל אלו בשירות המטרה הקבועה - ביצוע מוזיקלי אולטימטיבי של ביל וטד שאמור להבטיח את קיומו של העתיד (כאן, בשינוי מזערי - עצם קיומה של המציאות). החזרה למוכר והאהוב מבטיחה עיסוי מתמיד של בלוטות הנוסטלגיה. בהקשר זה לא מפתיעה חזרתן של דמויות כמו אביו הנוקשה של טד (האל לנדון ג'וניור), מיסי (איימי סטוץ') חובבת הגברים הבשלים מהתיכון ודמותו של המוות.
חוסר ההתבגרות של ביל וטד מהווה את נקודת המוצא העלילתית. "הנסיכות" - החברות של הגיבורים, שהפכו מאז לנשותיהם, מגולמות על ידי שחקניות חדשות (איירין הייס וג'מה מייז). הנישואים שלהן לביל וטד במשבר עקב התקיעות המנטלית של הבעלים ותחושתן שהזוגיות האמיתית היא בין הגברים שלהן. בסרטים הקודמים הדמויות הנשיות היו פלקטים חסרי חשיבות, ואילו כאן, עם הלך הרוח העולמי הנוכחי, יש מאמץ מסוים לתת להן יותר דקות מסך, למרות שהתסריט עדיין לא יודע מה לעשות איתן. האם ביל וטד יוותרו על חלומם להצלחה מוזיקלית שתשנה את העולם למען הצלת הנישואים שלהם? המשבר המוגדר בדקות הפתיחה מוביל לתפנית הצפויה - אמנם איש הקשר מהעתיד, רופוס, כבר מת (לג'ורג קארלין המנוח יש סוג של הופעת אורח בסרט), אך במקומו מגיעה בתו קלי (קריסטין שאל), כדי להזניק את השליחות החדשה של הגיבורים.
מתוך "ביל וטד בקצב המוזיקה"מתוך "ביל וטד בקצב המוזיקה"
גם המוות חוזר
העלילה נעה בעיקרה בשני צירים: את הראשון מובילים ביל וטד, שפוגשים במהלך הקפיצות שלהם בזמן שלל גרסאות של עצמם, ואת השני מובילות הבנות שלהם - תיאה (סמרה ויבינג), בתו של ביל, ובילי (ברידג'ט לונדי-פיין), בתו של טד. הבנות הן שיכפול של ההתנהגות והמניירות של האבות שלהן, אבל הן גם מוזיקאיות מוכשרות. הן יוצאות למסע משלהן עד שיתאחדו עם ביל וטד במהלך עלילתי המסמל את העברת הלפיד בין הדורות.
בשונה מהאפקטים המגושמים אך חינניים בשני הסרטים הראשונים, בסרט הנוכחי יש הסתמכות רבה על אנימציית מחשב. המראה עשיר יותר, אבל לא בהכרח עובד לטובת הסרט. העלילה תספק את מי שההיסטוריה הפרטית שלו מכילה זיכרון אוהד לשני הסרטים הראשונים, אך תהיה לא יותר ממהתלה מטופשת (במובן הרע ביותר של המילה) עבור מי שלא מכיר או זוכר אותם. חוסר הרצינות הסטלני ששלט בשני הסרטים הראשונים מוחלף בניסיון לייצר מהלך רגשי מספק – הן ביחסים בין ביל וטד והן ביחסי אבות ובנות. לאלו שבונים על חניכת ילדיהם לעולם של ביל וטד מוטב להקדים לכך צפייה בשני הסרטים הקודמים, זאת בתקווה שהומור מלפני 30 שנה בכלל ידבר אליהם.