מה עושים עם "ג'וג'ו ראביט" (Jojo Rabbit)? מצד אחד, יאמרו הטהרנים ואבירי התקינות הפוליטית, היטלר אינו עניין לצחוק עליו. מצד שני, יסבירו אוהדי הסרט, מדובר בפנטזיה, אמנם צדקנית, אבל כזאת המבקרת את הערצת הפשיזם בה לוקות כמה מדינות המגדירות עצמן נאורות, ממש בעידן הנוכחי. זוהי הדילמה עמה יש להתמודד כאשר מדובר בסרט שגיבורו הוא ילד גרמני בשלהי מלחמת העולם השנייה, שחברו הדמיוני הוא לא אחר מאשר הפיהרר בכבודו ובעצמו.
סוגיות מוסריות דומות ליוו גם את הקרנות הבכורה של "הדיקטטור הגדול" (צ'רלי צ'פלין, 1940) ו"להיות או לא להיות" (ארנסט לוביטש, 1942). שתי הקומדיות עוררו הסתייגות בזמנן, נוכח ההצגה הקומית של נאצים ומה שנתפס אז כיחס רדוקטיבי למלחמה ולשואת יהודי אירופה. הקרנת הבכורה הלונדונית של סרטו של צ'פלין נערכה בדצמבר 1940, בעיצומן של הפצצות חיל האוויר הגרמני על העיר, ואחרי שפולין, דנמרק, הולנד, בלגיה ומרבית שטחה של צרפת כבר נכבשו על ידי היטלר. לא בדיוק התזמון המושלם לקומדיה המציגה את בן-דמותו של הצורר הנאצי כמוקיון מושלם (צ'פלין עצמו הודה, מאוחר יותר, שלו היה מודע להיקף הזוועות שביצעו הנאצים – לא היה מציג אותם כמושא לצחוק).
אין, כמובן, מקום להשוואה בין טייקה וואיטיטי הניו-זילנדי, שכתב וביים את "ג'וג'ו ראביט" וגם מופיע בתפקיד היטלר, ובין גאוניותם של צ'פלין ולוביטש. אף שהשאלות המוסריות עדיין רלוונטיות - ומה לעשות ש"להיות או לא להיות" היא עדיין אחת הקומדיות הטובות בכל הזמנים – את "ג'וג'ו ראביט" יש לקרוא בהקשר אחר. שכן הסרט מייצג את הרגע שבו ההיסטוריה נהפכת לפנטזיה – רגע קולנועי שאחד ממחולליו הבולטים הוא קוונטין טרנטינו (ע"ע "ממזרים חסרי כבוד" ו"היו זמנים בהוליווד"). סרטו של וואיטיטי עוסק ביסודות האינפנטיליים של הערצת הפשיזם, ומבחינה זו לפחות הוא מציע הרבה יותר מאשר עוד קומדיית שואה.
ג'וג'ו ראביטג'וג'ו ראביט
בגבול שבו היסטוריה הופכת לפנטזיה. "ג'וג'ו ראביט"
כאמור, גיבורו של "ג'וג'ו ראביט" הוא הילד יוהנס בן ה-10 (רומן גריפין דיוויס), שכמו כל חבריו מצטרף אף הוא למחנה של הנוער ההיטלראי. משום שהוא כושל במבחן האומץ, למלוק צוואר של ארנב, דבק בו הכינוי שעל שמו קרוי הסרט. ג'וג'ו מתגורר עם אמו (סקרלט ג'והנסון) שהיא, כמסתבר, אישה מצפונית ופעילה אנטי-נאצית שמפזרת ברחובות סטיקרים הקוראים לשחרור גרמניה מאימת הפשיזם (סיטואציה דומה כבר תוארה ברומן של הנס פלאדה, "לבד בברלין"). אביו נלחם בחזית, וחברו הדמיוני, כאמור, הוא לא אחר מאשר היטלר עצמו, שנוכחותו מספקת לג'וג'ו תחליף-אב.
במחנה הנוער לומד ג'וג'ו להישמר מפני היהודים, ומכיוון שהוא מעולם לא פגש אחד, הוא מדמה אותם למפלצות אוכלות אדם – אתם יודעים, עם קרניים והכל. זאת, עד שבשלב מוקדם בסרט ג'וג'ו מגלה נערה יהודייה א-לה אנה פרנק (תומסין מקנזי), שאמו מסתירה בחלל שנמצא מאחורי אחד הקירות בבית. התוודעותו של ג'וג'ו אליה, והגילוי המרעיש שגם יהודים הם בני אדם, אינם מלווים פה בהעמדת פנים דידקטית. יש משהו חינני באמת בקשר שנרקם בין השניים, והסצנות שהם שותפים להן מעידות שכוונתו של וואיטיטי לא הייתה יצירה של קומדיה שחורה. זהו, בפשטות, סיפור התבגרות מתוק שמתרחש על הרקע הכי לא מתקבל על הדעת.
ג'וג'ו ראביטג'וג'ו ראביט
ההשוואה המתבקשת היא, כמובן, עם "הארווי". סרטו של הנרי קוסטר מ-1950, שבו ג'יימס סטיוארט מתעקש כי חברו הטוב ביותר הוא ארנב דמיוני בגובה 1.80 מ' (בספר מאת כריסטין לוננס, Caging Skies, עליו מבוסס סרטו של וואיטיטי, דמותו הדמיונית של היטלר אינה קיימת, והטון רציני בהרבה). נוכחותו של הפיהרר בתפקיד חברו של ילד המכונה ארנב אינה, מבחינה זו, רק השתעשעות על חשבון הקומדיה הקלאסית הנ"ל, אלא מדגישה את מקורותיה האדיפליים של הסגידה לפשיזם. הוא נמנע אמנם מהצגה מפורשת של זוועות הנאציזם, מציג בפנינו את "הנאצי הטוב" (בגילומו של סם רוקוול המצוין), ואינו בוחל בסנטימנטליות שאותה הוא מעדיף על פני הומור מקאברי באמת – אבל גם מדגיש את הנאיביות הילדותית שמאפשרת לאותן זוועות להתרחש.
במילים אחרות, זה אינו "תוף הפח" של גינטר גראס (שזכה לעיבוד קולנועי בידי פולקר שלנדורף ב-1979), שבו נחווה הרייך השלישי מבעד לעיניו של גיבור מעוות המסרב לגדול ונותר בגופו של ילד בן שלוש. זה גם בהחלט לא "המפיקים" (1967) של מל ברוקס, שסגמנט "אביב להיטלר" מתוכו היה ונותר הפרודיה המבריקה והנועזת ביותר על הנאציזם. כאשר רימון מרסק את פניו של ג'וג'ו בתחילת הסרט, נדמה שהטון ילך ויצבור כיוונים אפלים ואפילו פרוורטיים – אבל גם כאן כמו מהתל וואיטיטי בצופיו, ולעיתים נדמה "ג'וג'ו ראביט" כמו פנטזיה של ווס אנדרסון בתוככי המאפליה ("ממלכת אור הירח" מ-2012 הוא מה שעולה כאן במחשבה).
ג'וג'ו ראביטג'וג'ו ראביט
לא ראיתי את סרטיו הקודמים של וואיטיטי (אלה כוללים את מהתלת הערפדים "החיים בצללים" מ-2014, אותו ביים יחד עם ג'מיין קלמנט, ואת "ת'ור: ראגנארוק". הוא גם היה מועמד לאוסקר על סרטו הקצר "שתי מכוניות, לילה אחד" מ-2005) – והתוודעותי אליו באיחור-מה בהחלט מעוררת רצון לצפות בהם. תגלית נוספת היא השחקן הצעיר ארצ'י ייטס, מעין פחזניה תפחפחה וממושקפת, בתפקיד חברו להיטלר-יוגנד של ג'וג'ו. הסצנות המשותפות לשניים הן הקסומות ביותר בסרט.