אז איך בדיוק הגיעה אל הרמן גרינג גלולת הציאניד שבלע רגע לפני הוצאתו להורג? אם תשאלו את נתן הילו, האיש שהופקד לשמור על הפושעים הנאצים שהועמדו למשפט בנירנברג, התאבדותו המסתורית של הבכיר הנאצי נעשתה בצורה פשוטה מאוד: הייתה זו אשתו שבאה לבקרו זמן קצר לפני מועד תלייתו, ובפיה הוסתרה גלולת הרעל. השניים התנשקו וכך הועברה הגלולה אליו. איש אינו יודע את הסיפור הזה, למעט נתן הילו, וישנה עוד בעיה אחת, פעוטה: בתאריך שבו התאבד גרינג, היחידה שבה שירת חילו ככל הנראה כבר לא הייתה בנירנברג. אולי משום כך הגרסה שלו לא ממש תפסה מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה.
"נתניזם" - טריילר
(באדיבות yes דוקו)
אבל האם האמת ההיסטורית משנה? סרטו התיעודי המצוין של אילן גולוד, "נתניזם" (Nathan-ism), שמשודר במהלך יום הזיכרון לשואה ולגבורה בערוץ yes דוקו, מספר על קשיש בשנות ה-90 לחייו המתגורר בבית אבות בניו יורק, ומצייר. כל הזמן מצייר. הטוש לא מש מידו, וציוריו, שנראים לעיתים כמו רישומים ילדותיים שעליהם הוא מדביק שכבות מצוירות בעיפרון, יוצאים מתחת ידיו כמו תוצרי סרט נע. נראה כאילו אם יפסיק לרגע לצייר, הוא יחדל להתקיים. מאות, אלפי, אולי עשרות אלפי ציורים, שאת חלקם הוא נותן בחינם, כולם מתארים דבר אחד: זיכרונותיו מהתקופה שבה שהה בנירנברג ושמר, הוא, החייל היהודי-אמריקאי, על בכירי הפושעים הנאצים. אלברט שפר, אם תשאלו אותו, היה אדם מקסים בהחלט.
הציור האובססיבי עבור נתן הילו הוא בעל ערך קיומי. הוא מבטא את הצורך להעיד, את המחויבות והאחריות כלפי ההיסטוריה שהוא היה חלק ממנה. הזיכרון מקבל ביטוי על הדף באופן שלא ראינו כמותו. יש משהו בעבודותיו של הילו (קרוב משפחה של הסופר הישראלי אלון חילו) שמזכיר קומיקס. בסרטו של גולוד העבודות האלה, לעיתים, אף נעורות לחיים באנימציה. זהו סיפורו של אדם שהעבר חי ופועם בתוכו עמוק אל העשור העשירי של חייו. זהו סרט מבריק על הקשר שבין יצירה וזיכרון, עדות ואמת היסטורית, ובעיקר על מי הוא אמן.
2 צפייה בגלריה
סרט מבריק על הקשר שבין יצירה וזיכרון, עדות ואמת היסטורית, ובעיקר על מי הוא אמן. מתוך "נתניזם"
(צילום: באדיבות yes דוקו)
סרטים רבים עסקו בשאלה האחרונה הזו, בין היתר "יציאה דרך חנות המזכרות" של בנקסי מ-2010. יש בסרטו של גולוד גם משהו שמזכיר את "אמריקן ספלנדור" (2003), שעסק באופן שבו חיי היומיום הופכים ליצירת אמנות דרך סיפורו של אמן הקומיקס הארווי פיקאר. נתן הילו הוא אמן, אבל כזה שפועל בשוליים, ואחד שאיש למעשה לא יודע על קיומו (באחת הכתבות עליו הוא הוגדר בתור "האמן היהודי האאוטסיידר הכי משמעותי שלא שמעתם עליו"). סרטו של גולוד מבקש להעניק לאיש המיוחד הזה הכרה, לא רק כאדם, אלא בראש ובראשונה כאמן. הסגנון שלו מוגדר על ידו כ"נתניזם" - כאילו כדי להדגיש את ייחודיותו של אמן שציוריו נדמים לעיתים כשרבוטים במחברתו של ילד בכיתה ה', אבל מבט מעמיק בהם מגלה את עומק האובססיה להעיד ולספר.
2 צפייה בגלריה
הלוואי שגוף מקומי ירים את הכפפה ויחשוף את עבודותיו של הילו בפני הציבור הישראלי. מתוך "נתניזם"
(צילום: באדיבות yes דוקו)
הסרט, בתבונה רבה, גם עוסק בקשר שנוצר בין המתעד, גולוד, והמתועד. בבית האבות שבו הוא מתגורר ומצייר, נתן הילו זקוק לעד הזה שישמע את סיפוריו ויעניק להם תוקף של אמת. אחת הדרמות המשמעותיות בסרט קורית כאשר הבמאי מעמת את המתועד, מעין דמות סב עבורו, עם האמת ההיסטורית שלא ממש מתיישבת עם מה שהוא מספר-מצייר, ובכך מייצר משבר שעלול להשפיע על הסרט כולו. השאלה האתית מה יותר חשוב: האמת או הזיכרון (שאלה שעולה גם בסרט התיעודי של רן טל על מיכה בר-עם, "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם", וכן בסרט "יוני אפס" שמוקרן עתה על המסכים) - עומדת בבסיס הסרט הזה. "אני לא היסטוריון", אומר לו נתן, "כל מה שאני יכול לעשות זה להראות לך את החלק שלי בהיסטוריה". על זה, בין היתר, הסרט, ואם יש משהו שאני מצפה לו הוא גוף מקומי שירים את הכפפה ויחשוף את עבודותיו של הילו בפני הציבור הישראלי.
