אפשר להגיד הרבה דברים על נטפליקס אבל אי אפשר לקחת מהם את מתת הטיימינג. "מייקל ג'קסון: פסק הדין" לא תהיה הפעם הראשונה שמישהו עשה סרט על המשפט המפורסם, במהלכו הופנו נגד הקינג של הפופ האשמות לפיהן התעלל מינית בנער גאווין ארוויזו. רק בפברואר האחרון העלה ערוץ 4 הבריטי, בשיתוף עם HBO, סדרה בשם Michael Jackson: The Trial, שעשתה פחות או יותר את מה שעושה הסדרה של נטפליקס – סקרה את המשפט שמעולם לא צולם באמצעות ראיונות של מקורבים ואנשי מקצוע.
"מייקל ג'קסון: פסק הדין" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
אבל בין לבין, באפריל 2026, יצא לקולנוע הסרט "מייקל" - הסרט הביוגרפי העלילתי על חייו, או ליתר דיוק על חלק מחייו, של ג'קסון, בכיכובו של אחיינו ג'עפר ג'קסון. משלל סיבות, החל ממקורבים שבוחשים בהפקה ועד מניעה משפטית, "מייקל" נמנע כמעט לחלוטין מהעיסוק במשפטים ובהאשמות נגד ג'קסון. מבחינתו הסיפור של אליל הפופ מסתיים אי שם בשנת 1988, בשיא תהילתו, גאון מיוסר שעבר התעללות כילד אבל הצליח להגשים את החלום שלו. מעל ל-700 מיליון דולר עברו בקופות של "מייקל" והפכו אותו ללהיט. אם נולדתם אחרי 2009, השנה בה מת ג'קסון, וצפיתם בסרט הזה, לא מן הנמנע שמבחינתכם ג'קסון הוא הבחור עם המוזיקה הנהדרת שעושה הליכת ירח בטיקטוק.
בין אם ש"מייקל ג'קסון: פסק הדין" נוצרה במיוחד כדי להוות חוויה משלימה ל"מייקל", ובין אם מדובר בסמיכות זמנים מקרית, החשיבות העיקרית בסדרה היא לא בחידושים שהיא מביאה אלא בעובדה שהיא פוגשת את "מייקל" כשהוא בשיא הצלחתו הקולנועית. העיתוי הוא משמעותי בעיקר משום שהפריזמה הטהרנית והסלחנית של הוליווד יצרה את התהליך ההפוך לזה שעברה החברה האנושית מאז 2005, השנה בה נערך המשפט.
הסרט נשען בין היתר על חומרי גלם של העיתונאי הבריטי מרטין באשיר, שהצית את הפרשה. בסרטו "לחיות עם מייקל ג'קסון" מ-2003 סיפר ג'קסון מיוזמתו כי הוא מארח ילדים במיטתו לשינה משותפת כאקט של חיבה. ניק גרין, במאי הדוקו, הצליח להשיג גם תיעוד של פשיטת המשטרה על אחוזת נוורלנד בקליפורניה, לראיין שתיים מחברות המושבעים ולהביא עדויות שלפיהן ג'קסון השתתף במסיבות עם בני נוער בלאס וגאס, וכן טענות כי באמצעות אחד מעובדיו הזמין סרטים בלתי חוקיים בעלי תכנים פדופיליים. מלבד זאת, רוב המרואיינים – אנשי התביעה וההגנה, עובדים לשעבר ובני משפחה – כבר התראיינו בעבר.
אלא שהצופים של היום, בעיקר אלה שמגיעים לסדרה בעקבות הנרטיב החסר של "מייקל", אינם אותם אנשים שצפו במשפט דרך עיני התקשורת לפני 20 שנה. למרות החיטוט שלה בתיעודים מתוך המשפט והעריכה הצולבת בין התביעה להגנה, "פסק הדין" לא מנסה, ואולי גם לא רוצה, לקבוע אם ג'קסון אכן התעלל מינית בארוויזו ובילדים נוספים. אין לה שום הוכחה חותכת (מלבד העדויות של הילדים עצמם) וג'קסון, כזכור, זוכה על ידי המושבעים במשפט הזה מכל אשמה ומת ארבע שנים לאחר מכן.
יחד עם זה, "פסק הדין" בהחלט מעמידה את הפרשייה בפרספקטיבה חדשה. אפילו אם ג'קסון לא עשה את מה שהמשפחות טוענות שעשה, עצם הדברים שכן הודה בהם, ופעם היו יכולים להסתכם בהנחה ש"הוא מוזר" או "היתה לו ילדות קשה וזה התיקון שלו", היום כבר לא עוברים. אפשר להאמין שג'קסון לא תפס את עצמו כעבריין, אולי אפילו לא ראה את עצמו כאדם שפוגע בילדים. אני מאמינה שזה המצב. אבל גם אם התביעה כשלה, זה עדיין לא מסביר למה אדם בוגר בשנות ה-40 לחייו ישן עם ילדים שאינם ילדיו, שלא בנוכחות אף מבוגר אחר, וקיים איתם קשרים אינטנסיביים כל כך.
ג'קסון הוא מקרה קיצון של סיטואציה מוכרת – ההנחות שאנחנו מעניקים לאנשים מפורסמים וסלבריטאים. "פסק הדין" מבהירה את זה שוב ושוב במהלך שלושת הפרקים שלה. זה ניכר באובססיה התקשורתית סביב המשפט, בסיפורים כמו זה של המעריצה שרי ווילקינס שפרשה מהעבודה שלה ועברה מדינה בארה"ב כדי להיות סמוכה לבית המשפט, וגם בריאיון עם המושבעת, שהיה נורא כל כך והמחיש עד כמה קונספט המושבעים הוא קונספט גרוע וכמה קל לעשות עליהם מניפולציות. נקודת המבט הזאת מעניינת בין היתר כי אנחנו חיים בעידן שבו, אם תרצו, מושלמת ההפיכה המשפטית: עידן שבו פסק דין כבר לא סוגר סיפור. פעם היה משפט, ובסופו זיכוי או הרשעה שקיבעו את התודעה הציבורית. היום המשפט הוא רק עונה אחת בסדרה אינסופית. אחר כך באים הפודקאסטים, הטרו-קריימז, הדוקואים, הדיונים ברדיט, טיקטוק, יוטיוב. כל דור פותח מחדש את התיק ומקיים משפט נוסף.
כתב המשפטים שמרואיין בסוף הפרק האחרון בסדרה מאבחן שיותר מהכול הסדרה אומרת משהו עלינו, על תרבות הסלבס והסלחנות בה אנחנו נוקטים כלפי אנשים מפורסמים. הוא צודק, אבל לא רק מהבחינה הזאת. אדם שיצפה היום בסדרה יבין שהפגיעה בילדים שמופיעים בה, ושחלקם העידו בעד ג'קסון אבל חזרו בהם מהעדות כשבגרו, היא אמיתית. שכשילד מתלונן, נקודת המוצא הראשונית צריכה להיות הקשבה, ולא חשדנות. מייקל ג'קסון היה אחד האמנים הגדולים של המאה הקודמת אבל עבור הילדים האלה הוא היה אדם שעורר פחד, בלבול, פגיעה. העובדה שהיום קשה יותר ויותר לפקפק בידיעה הזאת היא נקודה לזכותה של החברה הנוכחית, וזאת גם נקודת האור שמנצנצת בסופה של "פסק הדין".
