בז'אנר הפופולרי של הביו-פיק המוזיקלי נעשו בשנים האחרונות לא מעט סרטים על יוצרים עם חיים אישיים בעייתיים. בין אם אלו חיי המין הפרועים של אלטון ג'ון ופרדי מרקורי, או הגרומינג של סלין דיון ע"י האמרגן שהפך בהמשך לבעלה. באופן כמעט בלתי-נמנע סרטים אלו פועלים במתח מובנה בין אותנטיות ביוגרפית והרצון - שתמיד מכריע - לנסות ולספק חוויה למעריצים. כמעט כל סרט בז'אנר מאמץ אסטרטגית מסמוס כלפי פרטים לא מחמיאים, או ניסיון למסגר אותם בדרך שגובלת בנלעג.
"מייקל" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
עבור המעריצים אין טעם בביו-פיק ללא שיחזור של ההופעות וביצוע של השירים האהובים - אך את זה לא ניתן לעשות ללא הזכויות לשירים. מחזיקי הזכויות, שארי הבשר או מנהלי העיזבון המקצועיים, הם האחרונים שמעוניינים להציג אמיתות לא מחמיאות. אף אחד מהם אינו מטורף שיגדע במו ידיו את פוטנציאל הרווח העתידי של העיזבון.
קשה לחשוב על מקרה מבחן קיצוני יותר למתחים אלו מאשר הניסיון לעשות ביו-פיק מושקע על מייקל ג'קסון. רבים מחשיבים את ג'קסון כפרפורמר הגדול ביותר של המוזיקה הפופולרית, מי שגם כ-17 שנים לאחר מותו עדיין נערץ ע"י עשרות מיליוני בני אדם. הצלחה של ביו-פיק בשחזור ההופעות המלהיבות, הכוריאוגרפיה המסחררת, התלבושות האיקוניות, והוידאוקליפים המהפכניים - יאפשרו לסרט לנפץ את שיא ההכנסות בז'אנר (השיאן הנוכחי הוא "רפסודיה בוהמית" עם 910 מיליון דולר). חשוב מכך - ההצלחה תזניק את ההכנסות של העיזבון מתמלוגים על השמעת השירים והשימוש בהם למטרות מסחריות.
"מייקל" (Michael) הוא סרט שניתן לשפוט אותו בשתי דרכים מאוד שונות. כניסיון לשחזר את האנרגיה והכישרון על הבמה - הסרט עושה עבודה יפה. את מייקל ג'קסון הבוגר מגלם ג'עפר ג'קסון, האחיין של מייקל והבן של ג'רמיין ג'קסון. לג'עפר יש דמיון חיצוני למייקל, וברגעים מסוימים ומזוויות מסוימות אפילו דמיון מפתיע. בנוסף הוא מפגין כישרון לא מבוטל בשחזור התנועות והשירה (לטענת ההפקה הוא מופיע ושר בלייב). המעריצים של מייקל, שרובם אינם רוצים להתמודד עם הצדדים הביזאריים בחייו, שלא לדבר על ההאשמות המטרידות בעוון התנהגות פדופילית, ייצאו מאוד מסופקים ונלהבים מהסרט.
המפיקים הם גרהם קינג שהפיק את "רפסודיה בוהמית", ושני מנהלי העיזבון של מייקל ג'קסון - ג'ון ברנקה שהיה עורך הדין ולאחר מכן המנג'ר של ג'קסון מאז שנות ה-80 (בסרט הוא מגולם בידי מיילס טלר), והמפיק המוזיקלי ג'ון מקליין. הסרט נעשה בתמיכת משפחת ג'קסון המורחבת (תוך הסתייגויות של פאריס ג'קסון - כנציגת ילדיו של הזמר), וההפקה המושקעת עלתה 150 מיליון דולר - זאת לפני צילומי השלמה ושינויי תסריט שהוסיפו עוד 50 מיליון. הבמאי הוא אנטואן פוקואה, במאי אפרו-אמריקאי ותיק שביים עשרות וידאוקליפים במחצית הראשונה של שנות ה-90. לאחר מכן התמקד בקריירה בימוי שלמעט השיא שלה ("יום אימונים מסוכן" מ-2001) הייתה די בינונית. התסריטאי ג'ון לוגאן ("גלדיאטור", "סקייפול") חתום על התסריט. זהו צוות מקצועי שיכול באופן תיאורטי להוציא סרט מעניין ובעל אמירה, אבל לא נראה שלמישהו הייתה כוונה לעשות זאת.
5 צפייה בגלריה
200 מיליון דולר?! למישהו פה יש אמון שזה יחזיר את ההשקעה. מתוך "מייקל"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הדרך השנייה לשפוט את "מייקל" היא כדרמה שאמורות להיות בה דמויות אמינות, שמנסה לזקק רגעים משמעותיים בחייו של הגיבור כדי להפיק תובנות על דמותו. לספק דבר החורג מפרטי טריוויה ידועים היטב. אולי איזושהי פרספקטיבה אחרי למעלה מארבעה עשורים אודות השפעתו על התרבות הפופולרית. בכל האפשרויות שהוזכרו, וברבות נוספות, הסרט נכשל באופן מוחלט.
הסיפור עוקב אחרי ג'קסון משנת 1966 (כשהוא בן שש-שבע) ועד הופעה אנרגטית של Bad ב-1987 שחותמת את הסרט. למעשה התקופה בה מוצגים חייו של מייקל מחוץ לבמה מסתיימת עוד קודם. דרמטית הסרט מסתיים בדצמבר 1984, בגמר מסע ההופעות "ויקטורי" עם חמשת הג'קסונים. משמעות הדבר היא שהעלילה תחומה בגבולות יחסית בטוחים ופחות שערורייתיים. ג'קסון עדיין נתפס אז כ"כל כך מיוחד" (כפי שאדי מרפי חיקה בלעג תגובה נשית אופיינית לג'קסון של אמצע שנות ה-80), אומן בעל כישרון אדיר ונפש ענוגה. שנים לפני שזכה לכינוי "וואקו ג'אקו".
במוקד הדרמה יחסיו של ג'קסון עם אביו ג'וזף ג'קסון (קולמן דומינגו), האדם שאותו הוא יאשים בבגרותו בהתעללות פיזית ונפשית. בעוד האם קתרין (ניה לונג) ממעטת לרסן את האבא, אנו רואים כיצד הוא דוחף ורודה בבניו, חברי להקת "חמישיית הג'קסונים", ובמיוחד במייקל הצעיר (מגולם באופן מרשים ע"י ג'וליאנו קרו ולאדי בן ה-11). לסרט חשוב יותר לשחזר הופעות של הג'קסונים, מאשר לבנות דרמה שכוללת את בני המשפחה. לא רק שלא כל הילדים למשפחת ג'קסון מוצגים (ג'נט ג'קסון, למשל, נעדרת לחלוטין), אלא שהאינטראקציות של מייקל עם האחים מסתכמות, בכללותן, בחצי דקה עד דקה של סרט. זה כמעט ביזארי כמה אלמנטים בחייו הפרטיים של ג'קסון מושמטים. כל הדרמה ממוקדת בהצגה שטחית של הקונפליקט של ג'קסון עם אביו.
הרגעים הספורים שבהם יש ניסיון להסביר את התגבשות הנפש הייחודית של מייקל גובלים בקאמפ. השימפנזה באבלס, שאותו מייקל הכניס לחייו ב-1984, מופיע בכרונולוגיה של הסרט כמה שנים מוקדם יותר. לא נעשה שימוש בקוף "אמיתי", אלא ביציר אנימציית CGI פוטו-ריאליסטית. אבל ההתנהגות של באבלס המונפש מאוד לא משכנעת כהתנהגות חייתית אותנטית. באחת הסצנות מייקל מדבר עם באבלס על רצונו להיות פיטר פן. הוא מתווה באצבעו על ציור דיסני של פיטר פן ועל קווי המתאר של אפו החד של הילד המצויר. לאחר מכן מייקל מעביר את האצבע שלו על אפו הרחב ("כך מתגבש הרעיון לניתוח פלסטי!"). במקביל באבלס שרואה את מייקל מעביר גם את האצבע שלו על אף השימפנזה. אני לא בטוח שיוצרי הסרט הקדישו את מלוא המחשבה לאופן הבעייתי שבו סצנה כזו עשויה להתפרש.
ישנם עוד כמה דמויות שנכנסות לחייו של מייקל - המנג'ר ברנקה, שומר הראש ביל בריי (קיילין דורל), ברי גורדי (המייסד האגדי של תקליטי "מוטאון" בגילומו של לרנץ טייט), או המפיק המוזיקלי קווינסי ג'ונס (קנדריק סמפסון). כולן דמויות חולפות, שנמצאות שם בעיקר כדי לתלות מבטים מתפעלים בכישרונו של ג'קסון. לעומת זאת רשימת ההשמטות מאוד ארוכה. למשל, אין את דיאנה רוס - שהייתה מנטורית חשובה בחייו של ג'קסון. אין את ההופעה של ג'קסון כדחליל ב"הקוסם" - גרסת הדיסקו האפרו-אמריקאית ל"הקוסם מארץ עוץ". למעשה אין סצנה אחת שבה ג'קסון מתקשר עם בת המין השני, או שיש אינדיקציה למורכבות של הזהות המינית שלו. לרוב הילדים שאיתם ג'קסון מדבר יש קרחת של טיפולי כימותרפיה וצינורית תחובה באף. כל מה שהוא רוצה זה לשהות במחיצתם כדי לעודד אותם. כמו הכנת תשתית לאסטרטגיית ההגנה המשפטית שתידרש בעתיד.
ג'קסון היה דמות מפוצלת. ילדותי, משפיל-מבט, ורך דיבור, אבל גם פרפקציוניסט שידע לדרוש לא מעט מעצמו ומסביבתו, ואדם בעל תפיסה עצמית של אומנותו שאותה ניתן להגדיר כ"מגלומנית". הסרט לא מצליח לייצר גרסה משכנעת של התלכדות סתירות אלו באותו אדם.
ההפקה של "מייקל" הייתה מאוד בעייתית. הכוונה המקורית הייתה להתייחס גם לתקופה שבה הוטחו בג'קסון האשמות חמורות, אבל לטענת היוצרים הסכמי חיסיון משפטי מנעו מהסרט להתייחס לכך. כמו כן דווח שהסרט התארך למעל 3.5 שעות, ולכן "לא הייתה ברירה" אלא להפוך אותו לשני סרטים. כלומר, "מייקל" על 127 הדק' שלו הוא רק החלק הראשון. מתי ייצא החלק השני? זה לא ברור.
הצגת החיים הפרטיים של מייקל בין 1987 ל-2009 עשויה לפגוע קשות במותג. סרט ההמשך לא יוכל לחמוק מעיסוק בשינויים הדרסטיים והמטרידים במראה החיצוני של ג'קסון החל מאמצע שנות ה-80: העור המולבן (שנומק במחלת הויטילגו), האף שעבר עוד ועוד ניתוחים פלסטיים עד שקרס, המשקל שהמשיך לרדת. שלא לדבר על קניית אחוזת נוורלנד (1988) שתהפוך למוקד האשמות בפדופיליה, וארבעת המקרים שבהם הוטחו האשמות אלו (החל מ-1993). ישנם גם הנישואים הביזאריים לליסה מרי פרסלי (1994) ולדבי רואו (1996), אם שלושת ילדיו. ההתמכרות למשככי כאבים, וההתערערות הכלכלית של האימפריה שבנה בגלל הוצאות שיצאו משליטה. אם ב"מייקל" יש סלאלום בין בורות ביוגרפיים, הרי שסרט המשך יהיה בגדר "הליכת ירח" בתוך שדה מוקשים.
