סדרת "רצח כתוב היטב", שאותה כותב ומביים ריאן ג'ונסון, היא דוגמה מובהקת ומתמשכת לפער בין מה שסרט מבטיח ומה שהוא מקיים. לכאורה קשה להתלונן על סדרת סרטים שבמרכזה הבלש בנואה בלאנק (דניאל קרייג), שממשיך מסורת ארוכה של דמויות אקסצנטריות שניחנו בחושי פענוח מחודדים. סרטים שמיועדים להיות בידור ז'אנרי מתוחכם עם עלילה שכוללת לא מעט תפניות לא צפויות - אבל בפועל, כל אחד מהסרטים הוא פחות מסך חלקיו.
"רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת" - טריילר
(באדיבות נטפליקס ישראל)
חלפו 6 שנים מאז "רצח כתוב היטב" שעלה 40 מיליון והכניס סכום מאוד מרשים של 312 מיליון. הצלחה זו גרמה לנטפליקס לפתוח לרווחה את הארנק ולשלם בשנת 2021 סכום מטורף של 496 מיליון דולר עבור שני סרטי ההמשך. סכומים שאפשרו ליצור עוד שתי קומדיות בלש מושקעות עם סוללת שחקנים מוכרים: "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" (2022), וכעת הסרט השלישי "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת" (Wake Up Dead Man: A Knives Out Mystery). הבמאי ג'ונסון הצהיר בהזדמנויות שונות על נכונותו לביים עוד ועוד פרקים בסדרה. קל להבין את נכונותו.
הצפייה בסרטים מלווה בתחושת ההנאה שבוודאי הייתה לג'ונסון בבואו לעצב טיפוסים יוצאי דופן, ועלילות מתח פתלתלות. הביקורת האמריקאית מאוד אוהדת את הסרטים, אבל לטעמי הרצון לייצר בידור מלוטש נתקל בפער בין האפשרויות הלא מוגבלות של ההפקה, ובין הכשלים התסריטאים. יש להעריך את הרצון של ג'ונסון להשתמש בעלילות הסרטים כמכשיר לסאטירה פוליטית, אבל העמדות הידועות מראש מרדדות את פתרון התעלומה.
ב"רצח כתוב היטב", המעודן מבין שלושת הסרטים, היה זה עניין של מלחמת מעמדות. משפחתו הלבנה של הסופר שנרצח היא אוסף של גברים ונשים פריווילגים וחמדניים. אבל ישנה גם דמות היספנית: אחות פרטית שטיפלה במנוח במסירות ושלא מסוגלת לומר דבר שקר מבלי להקיא. "תעלומה יוונית" היה אמצעי לביקורת על תרבות ה"טק ברוס" המיליארדרים של עמק הסיליקון. ב"התעורר, איש מת" יש דמות כומר מפלצתית למדי, והיא משמשת כמוקד לביקורת על מנהיגים אוטוריטריים שמשתמשים בדת כדי להפיץ שנאה ולגבש כוח. לא קשה לנחש לאן מכוונים חיצים סאטירים אלו.
"התעורר, איש מת" אינו סרט קצר (כמעט שעתיים וחצי) וה-40 דקות הראשונות שלו חולפות ללא הבלש בלאנק - הדמות המרכזית בסדרה. פרק זמן זה מוקדש לסקירה של ההתרחשויות המובילות למעשה הרצח שאותו יש לפענח. המספר הוא כומר הצעיר בשם ג'אד דופלנטיסי (ג'וש או'קונור) שמתפקד בפועל כגיבור הסרט. בעברו הוא היה מתאגרף, אך זנח את הספורט לאחר שפגע באדם. למרות שכעת הוא מציע כעת תמיכה רוחנית, עדיין ישנם רגעים שבהם צץ המתאגרף שהוא היה. כך כאשר דיאקון אומר לו דבר מה "בלתי נסבל" (הסרט חוסך מאיתנו את הדבר שנאמר) ודופלנטיסי שובר לו את הלסת במכת אגרוף.
הכומר הצעיר היה נזרק מהכנסייה אלמלא האהדה שרוחש לו הבישוף לנגסטרום (ג'פרי רייט). בתמורה לגיבוי של הבישופ דופלנטיסי נשלח לקהילה קטנה ובעייתית במדינת ניו-יורק, כדי לשמש ככומר-עוזר. הבכיר בקהילה הוא המונסיניור ג'פרסון וויקס (ג'וש ברולין), כומר כריזמטי ואלים שמטיף לפחד וכעס במקום לאהבה ולחמלה. בנוסף מתברר כי בהיסטוריה של הכנסייה המסוימת יש פרשה אפלה שקשורה למשפחתו של הכומר שיסד אותה, וסכום כסף גדול שנעלם. בגלל הצגת התיאור המפורט של דברים שהתרחשו לפני עשרות שנים, ושלמראית עין הם לא אמורים להיות קשורים ישירות למעשה הרצח שעתיד להתרחש, כבר מונח בפני הצופים המניע שעוד יתגלה.
הקהילה הקטנה של הכומר וויקס כוללת דמויות שמגולמות על ידי שחקנים מוערכים. גלן קלוז מגלמת את מרתה דלקרואה, מאמינה נלהבת שמנהלת את כל ענייני הכנסייה – מהחשבונות ועד לכביסת הגלימות של המונסיניור. קלוז מצליחה להעניק למרתה שכבות של מורכבות – אישה שאמונתה הטהורה מתנגשת עם המציאות המלוכלכת של הכנסייה. אבל גם היא לא מקבלת מספיק זמן מסך כדי לפתח את הדמות באמת. הדבר נכון עוד יותר לשאר דמויות המשנה.
קרי וושינגטון היא עורכת דין מצליחה בשם ורה דראוון שקשורה בדרך מעורפלת לפרשות העבר בכנסייה. אחיה המאומץ סיי (דריל מקורמק) הוא פוליטיקאי שמרן וכושל שמנסה לקדם את עצמו דרך הרשתות החברתיות. אנדרו סקוט ("שרלוק") הוא מגלם סופר שזכה להצלחה ושהכוכב שלו דעך. קיילי ספייני ("פריסילה") היא צ'לנית בכיסא גלגלים שהקריירה שלה הסתיימה בגלל נסיבות בריאותיות אלו. ג'רמי רנר הוא רופא העיירה ד"ר נאט שארפ, ותומאס היידן צ'רץ' הוא סמסון הולט – השרת של הכנסייה. דמויות אלו לוקות בפיתוחן במידה שלא מאפשרת להבין מדוע הם מתלכדים מסביב לדמותו הלא נעימה של המונסיניור. כשהצוות מרשים אבל הדמויות חלשות הדבר מאיר את פגמיו של התסריט.
בצד הזכות, יש כימייה מוצלחת בין קרייג/בלאנק ו-או'קונור/דופלנטיסי שיש לה נוכחות בגלל הפיכת הכומר הצעיר לסוג של שולייה של הבלש, וזאת למרות שיש הבדלים ניכרים ביחסם לאמונה דתית. ביניהם עולים עיקר הדיונים שהסרט מציע בנושאים של אמונה, אבל עצם העלאתם של דיונים אלו אינה מבטיחה עומק. הסרט מנסה להיות רציני יותר משני קודמיו, עם נושאים של אמונה, כוח ושחיתות. אבל בו זמנית, הוא עדיין רוצה להיות מצחיק וקליל. האיזון הזה לא תמיד עובד.
ככול שהסרט מתקדם כך פגמיו ניכרים יותר. יש יותר מדי סצנות של אנשים מדברים בחדרים, יותר מדי רמזים שלא מובילים לשום מקום, ויותר מדי טוויסטים מאולצים. יתכן שחלוקת הסרט למיני-סדרה בת 3 פרקים הייתה מאפשרת לשפר את הטעון תיקון, או לפחות לייצר מבנה יציב יותר לעלילה. התוצאה על המסך נראית כאילו נזקקה לעוד טיוטת תסריט אחת או שתיים כדי להפיק את המקסימום.
