אם צריך להסביר בנוסחה אחת מה מייחד את ההצלחה המטורפת של אדל לעומת כל שאר תעשיית הפופ, זהו היחס ההפוך בין האהבה האדירה של הקהל אליה לעומת הנגישות האפסית שלה. כשאדל לוקחת הפסקה היא לא סתם מורידה הילוך, אלא עושה הודיני: אין אותה.
Skyfall- אדל בהופעה בהייד פארק בלונדון
( צילום: עינב שיף)
ואז, כשהיא חוזרת כמו הוריקן דרגה 900, אדל מתנהלת כאילו כל הזמן הזה היא רצתה להתקשר ולפטפט ולא ברור למה זה לא קרה. פתאום אף אחד לא זוכר שחלפו חמש שנים מאז הופיעה מול קהל שגם קנה כרטיס ולא הסתנן לספיישל טלוויזיוני. אפילו בקמפיין הנוכחי של אלבומה האחרון, 30, נוצר מרחק לא שגרתי בין הוצאת האלבום ועד שובה לבמה, אחרי שהתוכנית להתנחל בלאס וגאס הפכה לפַרְסָה (עד היום לא ידוע מה באמת התחולל שם) ובוטלה.
4 צפייה בגלריה
"שלום, זאת אני". אדל בהופעה בהייד פארק בלונדון
(צילום: Gareth Cattermole / GettyImagesIL)
למזלה של אדל, ובכן, היא אדל. לפני שבע שנים, למשל, היא גם פתרה דילמה שמעסיקה לא מעט מהקולגות שלה: איך להתחיל כל הופעה עם שיר שאומר הכול. היא אפילו לא צריכה לשיר אותו: אמש (שישי), בשעה 20:20, כשהשמש נתנה מאמץ אחרון לדגמן קיץ לפני השקיעה המרהיבה שירדה על הייד פארק בלונדון, הפסנתרן ניגן את הפתיח של Hello ובכך גם הביא עמו מבזק מיוחד של חדשות רעות: אם מישהו גבוה הסתיר לך את הבמה, עכשיו צריך לקחת בחשבון גם את הטלפון הסלולרי שלו.
עוד במדור מוזיקה:
ואז היא עלתה בשמלה שחורה וזוהרת ואמרה שלוש מילים: "שלום, זאת אני". בשלב זה השירה בציבור עוד התערבבה עם התשואות ותנועה ערה לשיפור המיקום בקהל. אבל ברגע שהפזמון נכנס - הכול נעמד. בדיוק כשאדל תפסה אוויר לקראתו, מטוס של בריטיש איירווייז חצה את השמיים. כשהיא פתחה מבערים יחד עם 65 אלף איש, שחיכו חמש שנים כדי לצרוח איתה "הלו פרום דה אדר סיידדדדדדדד", היה חשש אמיתי שהוא יתרסק.
Hello- אדל בהופעה בהייד פארק בלונדון
(צילום: עינב שיף)
ביחס לגודל האירוע, קשה להגדיר את ההופעה של אדל בתואר כמו גרנדיוזי. הלהקה שלה סטנדרטית, בלי כלי מיתר ונשיפה למשל, ובטח שלא רקדנים. כל הפירוטכניקה והארט שלה הם בקושי גיהוק בהפקה של דואה ליפה.
זה לא במקרה: לאדל אין שואו כי אדל היא השואו. הלהיטים הם הסיפור הגדול שלה, אבל המעטפת זה הביטחון העצמי החריג של מי שיצרה אותם והתעקשה על חירות מוחלטת עוד כשהייתה נערה מטוטנהאם, וגם הכריזמה הטבעית, ההומור והתקשורת הצפופה עם הקהל. בתפריט: דַּחְקוֹת, שיגור חולצות חתומות וגם כסף, השתפכות על בילי אייליש ושיחות עם המאזינים שבאו להופעה. בשלב מסוים, לדוגמה, היא עברה בערך על כל עיר גדולה/מחוז באנגליה ושאלה אם מישהו הגיע להופעה משם. זה לא היה כזה רחוק מלשאול, "יש כאן מישהו מבת ים?".
4 צפייה בגלריה
לאדל אין שואו כי אדל היא השואו. אדל בהופעה בהייד פארק בלונדון
(צילום: Gareth Cattermole / GettyImagesIL)
השילוב בין סטנדאפיסטית לאופרה וינפרי לא תמיד עבד לטובתה של אדל: המיקרופון שלה היה חלש למדי, מה שגרם לקהל לצרוח שוב ושוב "תגבירי!!!". אלא שאדל לא שמעה והמשיכה לפטפט בעיקר עם הציבור בגולדן רינג, כשכל היתר כבר התייאשו ופנו לאגור כוחות לקראת השלב הבא בקריוקי. בכל זאת, הייתה להם הרבה עבודה.
Set Fire To The Rain- אדל בהופעה בהייד פארק בלונדון
(צילום: עינב שיף)
30, האלבום הרביעי של אדל, הוא השאפתני והמורכב ביותר שלה. זה לא מפתיע, אם ככה, שהנוכחות שלו בהופעה כל כך המונית היא מידתית וסבירה, דרך להיטים כמו Easy On Me ו-I Drink Wine. "כמו שאתם יודעים, אין לי הרבה להיטים מרימים" היא אמרה לפני ביצוע מצוין של Rumor Has It. הקהל הנהן בהבנה. אולי חלקו תהה, למה Can I Get It המדבק לא עבר את מבחני הכניסה לסט-ליסט.
שבוע לפניה, אלטון ג'ון הקפיץ את אותו הפארק עם הרבה בלוז-רוק בין הבלדות. לאדל אין שירים כאלה, אבל היא סוחרת בקראק מסוג אחר, שעובד גם בסיטואציה פחות מתאימה כביכול: ככל שהשירים גדושים יותר באמוציונליות סוחפת, כך הקולקטיביות שלהם מחפה על המחסור באנרגיה. לשיר עם כל כך הרבה אנשים את Someone Like You שווה בעוצמתו לכל המנון פארקים מרקיד ומעיף של מישהו אחר. גם אם בוב דילן היה רוצה שהקהל יבין את מה שיוצא לו מהפה, הוא לא היה משיג את אותו אפקט בביצוע של To Make You Feel My Love.
4 צפייה בגלריה
לשיר עם כל כך הרבה אנשים את Someone Like You שווה בעוצמתו לכל המנון פארקים מרקיד ומעיף של מישהו אחר. אדל בהופעה בהייד פארק בלונדון
(צילום: Gareth Cattermole / GettyImagesIL)
עם השנים יורדים מהסט של אדל שירים שהיו יכולים להישאר שם עד שהשמש תמיס סופית את כדור הארץ. קשה לקבל, לדוגמה, את ההיעדרות של Chasing Pavements, השיר שהזניק אותה לתודעה הבינלאומית אי אז ב-2008. גם היה נחמד לו שלפה מהבוידעם את Hometown Glory לכבוד ההופעה בעיר הולדתה.
סביר להניח ש-Rolling in the Deep יישאר שם גם אחרי האלבום הבא, וזה שיבוא אחריו. זה הקליימקס בקריירה של אדל וגם של המופע שלה. כל מה שהוא "אדל" (הכתיבה הישירה והפצועה, החושים המוזיקליים החדים, המבע חסר העכבות, העוצמות הווקאליות) מתפוצץ שם, מהרגע שהיא אומרת "There's A Fire" ועד למחיאות הכפיים הקצובות של הסי-פארט. אם לשלמה ארצי היה שיר כזה, הוא היה גורר אותו בהופעה לפחות 45 דקות ומטריף את הלהקה.
4 צפייה בגלריה
אין עוד אחת כזאת. אדל בהופעה בהייד פארק בלונדון
(צילום: Gareth Cattermole / GettyImagesIL)
אבל רק אדל היא אדל, ואין עוד אחת כזאת. כשהשיר מתמצה מבחינתה היא יורדת מהבמה וחוזרת לשני שירים, שספק אם גרמו למי מהקהל שכבר יצא מהמתחם כדי להקדים את ההסתערות על הרכבת להצטער על כך. הזיקוקים חותמים את הטקס, שיחזור על עצמו היום. בעיית המיקרופון כנראה תתוקן והבדיחות יתחלפו. אבל אדל תישאר מי שהיא רוצה להיות. זה אף פעם לא היה נתון לוויכוח. אולי בגלל זה כל אחד מעשרות אלפי האנשים בקהל יחכה לה עוד חמש שנים אם צריך. גם עשר.
