עד שתסיימו לקרוא את הביקורת הזו ייוולדו עוד שלוש ילדות שיקראו להן אדל, אולי אפילו חמש. לא פשוט להסביר את הטירוף הזה סביב אדל, אולי הזמרת היחידה כיום ששיר חדש שלה מגיע קודם כל למהדורת החדשות ורק אחר כך למדור התרבות. הטירוף הזה רק יתגבר עכשיו, כשהאלבום החדש והכה מצופה שלה, "30", סוף סוף בחוץ, אחרי שש שנות שתיקה ארוכות מאוד ולא מעט שמועות בדרך.
ייתכן שהתשובה לשאלה כיצד אדל הפכה לזמרת הכי חשובה בעולם נמצאת דווקא במה שהיא לא. בעשר השנים שחלפו מאז שאדל הוציאה את אלבומה השני, "21", היא מעין תמונת מראה לפופ המיינסטרימי של ימינו. בלי רמזים להיפ הופ או להשפעות לטיניות, כמעט בלי שימוש באוטו-טיון, ביטים שבורים ומרגיזים והפקה דחוסה. במקומם יש שירים שאפשר לאתר בהם הרמוניה ומלודיה, הרבה מאוד פסנתר וקצת כלי קשת שבנויים כך שיקסמו לרבים, אך גם כאלו שמצליחים (לרוב) לעצור שנייה ורבע לפני שהם מידרדרים למפגן קיטש טהור. בקליפים שלה אדל לא רוקדת וגם לא מחליפה עשרות תלבושות ותפאורות. היא פשוט עושה את מה שנדמה שכמעט כל כוכבת פופ אחרת מהקליבר שלה כבר שכחה – היא שרה. אם קרול קינג של Tapestry הייתה ממשיכה לכתוב מוזיקה כנראה שכך היא הייתה נשמעת.
ומסתבר שלגישה המיושנת משהו של אדל (וגם למוזיקה הלא בדיוק אופנתית שלה שמושפעת בעיקר מסול נשי שחור מהסיקסטיז והפיפטיז, והמעריצים שלה יכתירו כ"על זמנית") יש מספיק קונים - שכנראה לרובם אין חשבון טיק טוק פעיל. אדל אומנם מככבת יפה בשירותי הסטרימינג, ו-Easy on Me, סינגל הקאמבק שלה והסנונית הראשונה מהאלבום החדש, שבר את שיאי ההשמעות ליממה בספוטיפיי. אך לא פחות חשוב מכך, היא הצליחה לשכנע אנשים שכבר הפסיקו לרכוש מוזיקה בפורמט פיזי לחזור ולעשות את זה.
בעשר השנים האחרונות אדל הייתה כמעט היחידה שהצליחה למכור מיליוני דיסקים מהאלבומים שהיא הוציאה. החדש שלה כבר יימכר במספרים צנועים יותר, אבל חצי מיליון העותקים שכבר הוזמנו ממהדורת תקליט הוויניל הכפולה של האלבום שווים במשקלם – בטח במציאות הדיגיטלית והווירטואלית של ימינו – לעשרות המיליונים שהאיגלס מכרו בסבנטיז או מייקל ג'קסון באייטיז. ושם עדיין נמצא הכסף הגדול.
שם ובהופעות. וגם בגזרה הזאת מצבה של אדל נהדר, אפילו נהדר פלוס. הביקוש לכרטיסים לצמד ההופעות שלה בלונדון בקיץ הקרוב מזכיר את המירוץ אחר דירה להשקעה בתל אביב, ואלו שהוצעו אזלו במהירות. העובדה שהיא באמת זמרת לכל המשפחה – כזאת שגם הסבתא, האמא והנכדה יכולות ליהנות ממנה (כנראה שהראשונות טיפה יותר), היא לא רק בחירה אמנותית מודעת, אלא גם שיקול עסקי טהור, ולגיטימי. כמו גם הידיעה, שמי שהתחילה את דרכה בלייבל האינדיXL , חתומה עכשיו בענקית המוזיקה קולומביה שבוודאי תדע למקסם את המותג המוזיקלי הכי לוהט שלה.
מתנה לקהל
העולם אולי חיכה בסבלנות (או בקוצר רוח) ל-"30", אבל הוא רחוק מלהיות האלבום הכי טוב של אדל. למרות המאמצים וים ההשפעות והסגנונות שצוות הכותבים והמפיקים ובראשם גרג קורסטין, יצקו לתוכו - הוא חסר את הרעננות שאפיינה את "19" או את השלמות שאפפה רגעים כה רבים ב-"21" - זה שהפך אותה לכוכבת על. ולמרות כל אלו הוא עדיין מתנה נהדרת לקהל שלה. תהיה הסיבה אשר תהיה, אדל נוהגת לקחת פסקי זמן ארוכים בין האלבומים שלה. את השם היא מעניקה להם לפי הגיל שלה שבו הם החלו להיווצר, ולא ברגע שבו נחשפו לעולם. על החדש שלה היא עבדה במשך שלוש שנים (ברגעים שלא בילתה במכון הכושר או עשתה קעקועים), כשבדרך היא עברה גירושים מבן זוגה ומגפה אחת שקצת שיבשה לה את התוכניות ועיכבה את צאת האלבום בשנה וקצת.
אחרי שמקשיבים לאלבום מבינים מדוע Easy on Me היה הסינגל הראשון ששוחרר ממנו. במידה מסוימת הוא קצת חריג בנוף הכללי פה. בלדת הפסנתר הזאת, לצד Hold on עם משיכות ההאמונד היפות, מקהלת הגוספל והתיפוף המדוד שנכנסים בהמשך ו-To Be Loved שמזכיר קצת את ויטני יוסטון ברגעיה היפים, הם העדות הכמעט יחידה כאן לאדל הקלאסית. לא מן הנמנע שאחד משני אלו יהיה גם הסינגל הבא כי גם אדל ואנשיה יודעים מה הקהל שלה מחפש.
אלא שאדל נמצאת כבר במקום אחר – לא רק כאישה שעברה כמה טלטלות אישיות במהלך השנים שבהן עבדה על האלבום, אלא גם כזמרת. Strangers By Nature הפותח מזכיר שיר סיום מסרט ישן של וולט דיסני עם כינורות חמים וקול חמים ותמים שכמו קורא לך לשוב הביתה. אבל הבית של אדל לא היה המקום הכי רגוע בשנים האחרונות, ולאי השקט שלה יש עדות לאורך האלבום היפה והמורכב הזה. פה ושם אפשר לשמוע קרעי הקלטות שלה ושל בנה כמין רסיסי חיים (למשל ב-My Little Love) המבקשים להכניס את המאזין לתוך ליבה. ולא רק שם. המילה Love חוזרת פה בשלושה משמות 12 השירים וגם הביטים העדינים מזכירים דפיקות לב יותר מאשר מטרונום.
"30" הוא לא האלבום הכי טוב של אדל, אבל הוא תצוגת תכלית של זמרת המוקפת בצוות מוזיקאים ומפיקים מיומן שביקש להעשיר במעט את פלטת הצבעים המוכרת שלה מכל הבא ליד. גוספל ב-I Drink Wine; פסנתר ג'אזי של ארול גארנר המנוח שלמרבה האכזבה מתגלה דווקא כאחד הרגעים היותר חלשים פה; וגיטרות כיפיות עם שריקה מדבקת ב-Can I Get It.
החיים של אדל והמוזיקה שלה מתחברים ב"30" בצורה מרשימה והצורך (והרצון) שלה לצאת מאזור הנוחות הוא לא רק צעד מתבקש אחרי הסערות שעברה בחייה ושלושה אלבומים שהפכו אותה לזמרת החשובה של ימינו, אלא גם לאחת שתשאיר אחריה חותם אמיתי, הרבה אחרי שיסיימו לספור את מניין ההשמעות שלה בשירותי הסטרימינג המוזיקליים ואת העותקים שיעופו בחודש הקרוב בחנויות התקליטים ברחבי העולם המערבי במסגרת בולמוס הקניות בואכה הכריסמס.
