תחושה של כנות ואותנטיות ניכרת בכל סצינה בסרט "בנות כמונו" שביימה לי גילת ("חוליגנים", "חזי ובניו") לפי תסריט מאת בת אל מוסרי. הוא מצטרף לקבוצה מצומצמת מדי של סרטים ישראלים שבהם סיפורי הדמויות מתמזגים באלה של השחקנים - "סינמה סבאיא" המשובח הוא אחד מהם - והגינותו וכוחו נובעים מהשימוש בשחקנים לא מקצועיים שהופכים את הצפייה בו לחוויה שהיא בו זמנית מרגשת ואינטימית. יחד עם זאת, הסרט נמנע מכל זיק של מיזרבליזם שאותו מאמץ אליו לעיתים קולנוע אופנתי. הגיבורות שלו - והסרט הזה הוא בראש ובראשונה סרט של דמויות נשיות צעירות – אינן סובלות לטובת צקצוק לשון צדקני; הן חוות את החיים, מתמודדות עמם, ומבלי להיות חד משמעי הסרט מאפשר להן לממש את חלומותיהן.
"בנות כמונו" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בתחילתו, הסרט מציג בפנינו שתי נשים צעירות. שחר בת ה-17 מתגוררת עם אמה ואחותה בת ה-12 בדירת שיכון עלובה בבת ים. האב (יעקב דניאל זדה) מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ומפעם לפעם בורח משם ומגיע אל הפנימיה שבה לומדת בתו הבכורה בחיפוש אחר סיגריה. האחות הצעירה רואה כיצד בנות גילה חוגגות בת מצווה, אבל מבינה שלמשפחתה אין די כסף כדי לאפשר לה אירוע דומה. בהיעדר אם מתפקדת, שחר היא המבוגר האחראי בבית. הצעירה השנייה היא פֶּרִי, מורה חיילת שמגיעה מבאר שבע לפנימייה כדי לסייע לבנות. אלה מצדן רואות בה אורחת לרגע, כזו שתברח מהמקום "כמו סודני ממג"ב". איננו יודעים כמעט דבר על פרי, למעט מה שהיא מספרת על אביה שמת לדבריה משפעת חזירים. ברור לנו גם שהריחוק בינה ובין שחר יתחלף בקשר שבו האחרונה תראה בפרי אחות גדולה שאפשר למרוד בה אך גם לקבל את תמיכתה. באחת הסצינות היפות בסרט השתיים חומקות אל המרכז לבריאות הנפש שבו מאושפז האב כדי להביא לו סיגריות באמצע הלילה.
את דמותה של שחר מגלמת היאלי יוסף זדה ובתפקיד פרי מופיעה הדר דרור, שתיהן חסרות ניסיון קודם במשחק. דרור עצמה התחנכה בבית הדס המשמש בית חם לנערות במצוקה. הבנות המשחקות (אולי נכון יותר לומר הבנות הנוכחות) לצדן, לוהקו בתהליך ממושך ורובן הגיעו מרקע דומה לזה של הדמויות שהן מגלמות. הסרט אכן זכה אשתקד בפרס אופיר על הליהוק המצטיין שהוענק לחלי מון סונגו.
התסריט של מוסרי, שגם מופיעה בתפקיד אמה של שחר (תפקיד שזיכה אותה באופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר), מתבסס על ניסיונה שלה עצמה כחניכה בבית הדס (בסרט הוא נקרא בית גילה) – והוא בונה היטב את הקשר בין שחר ופרי. היא טווה כהלכה את המסתורין סביב החיילת, שניתוקה ממשפחתה מתברר כמסתיר חוויה טראומטית. באחת הסצינות פרי מתנפלת על גבר תימהוני שמדבר אליה בסקסיזם - ואי אפשר שלא לזהות בתגובתה הדהוד לאותה טראומה. אם יש לי הסתייגות מסוימת מהתסריט, הרי זה שהוא פונה במערכה האחרונה שלו למקומות צפויים מדי של דרמת התבגרות וגילוי מיני, ושהחלק שמוביל את שחר עד למסיבה לילית באילת לא ממש עובד.
3 צפייה בגלריה
סרט שתפור מסצנות קטנות. מתוך "בנות כמונו"
(צילום: ורד אדיר, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ברור שפרי מזהה אצל שחר הדים מעולמה שלה, וששחר רואה בפרי פתח לאפשרות אחרת בחייה. פרי מתקשרת אליה ומציעה לצאת לסיבוב לילי, ובמקביל - תקרית לא מוסברת בין פרי לאחת הבנות בבית מרמזת שאולי קדמה לכך מחווה אינטימית שלא צלחה. הדינמיקה ביניהן נבנית בזהירות: פרי כמעט כופה את נוכחותה על שחר, ושחר - שחשופה למשיכה של פרי אליה - מאפשרת זאת. גילת ומוסרי נמנעות מהסצינות האלה שבהן דמויות מסבירות את עצמן ברגעי התפרצות. הן תופרות את הסרט מסצינות קטנות, לכאורה יומיומיות, כמו אלו שבהן שחר מקלחת את אבא שלה (זדה זכה אף הוא באופיר כשחקן המשנה הטוב ביותר) – אדם שהחיים נסוגו ממנו. האם מנהלת קשר רומנטי עם גבר ששתי הבנות לא ממש רוצות לראות בבית - וישנה פה סצינה שבה שחר מגלה אותו יושב בעירום מלא על הספה שעליה ישנה האם, כאשר אחותה הצעירה שרועה בסתמיות על הכורסה. זהו רגע שמכביד מבלי לצעוק, ומעביר את עומק השבר המשפחתי ללא מילה מיותרת.
"בנות כמונו" מזכיר באסתטיקה שלו סרטים צרפתיים עכשוויים העוסקים בקהילות המהגרים. כמו בכמה מהטובים שבהם ("מחנה קיץ", למשל, שהוצג לאחרונה בפסטיבל הסרטים בערבה והגיבורות שלו הן מדריכות במחנה שאליו יוצאים בני נוער משיכוני פרברים בפריז), התיאור אינו דידקטי או צדקני. גילת (שזהו סרטה העלילתי הארוך השני אחרי "הקפות" מ-2015) והצלם המצוין עמית יסעור עוקבים אחר הדמויות ויוצרים לעיתים תחושה שאנו עדים לדינמיקה ספונטנית. פרי שמייצגת את הממסד מתגלה כמי שמזדהה עם הבנות האלה יותר ממה שהסרט מודה בו. המדים אולי מבדילים ביניהן אבל אין להם משמעות של ממש; גם פרי, בסופו של דבר, מבולבלת ומורכבת כמותן - ובמובן עמוק מאוד היא אחת מהן.
3 צפייה בגלריה
מזכיר באסתטיקה שלו סרטים צרפתיים עכשוויים. מתוך "בנות כמונו"
(צילום: ורד אדיר, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ובאמת, שמו של הסרט, "בנות כמונו", מבקש להנכיח את מי שהמערכות החברתיות נוטות להעלים. חרדתה הגדולה של אחותה הצעירה של שחר היא שרשויות הרווחה יעבירו אותה לאומנה. אבל הסרט, בתבונה, אינו עוסק באוזלת היד של הממסד אלא בחיפוש של שחר אחר דמות אחות גדולה, תומכת, ואולי אפילו משהו שהוא מעבר לזה שאותו היא מוצאת בפרי. המפגשים בין השתיים מתרחשים בעיקר בלילה, ברחובות ריקים, חשוכים, במרחב השכונתי המדכא, במקלט. אלה תורמים לתחושת האינטימיות הנבנית שם. ואכן, גילת ומוסרי מיטיבות לעצב את הסצינות המשותפות לשחר ופרי, שמעניקות לסרט את רגעי החסד שלו. הצפייה בסרט הזכירה לי את סרטו של ארז תדמור, "ילדים של אף אחד" מ-2022, שאף הוא עסק בבית מחסה לנערים בסיכון (וגם אותו, אגב, צילם עמית יסעור). שני הסרטים מעידים על קיומו של קולנוע חברתי ישראלי העוסק בצעירים שהחיים הכריעו אותם בשלב מוקדם מדי. ברגע של זעם זה בדיוק מה שמטיחה שחר בחברותיה שיכולות רק לחלום על עתיד טוב יותר.
אהבתי את דמותה של שחר (באופן משעשע, היא מצוידת במצית המזמר את שירו של ישי לוי "האחת שלי"), והתרשמתי ממשחקה של הדר דרור בתפקיד פרי. נחוצה מידה לא מבוטלת של אומץ כדי לבסס סרט על שחקניות נטולות ניסיון קודם, ו"בנות כמונו" מוכיח שזה אפשרי. זהו לא סרט שיוצאים ממנו בתחושה מדכדכת. הוא מזכיר לנו שקולנוע, גם כשהוא מתבונן במציאות קודרת, יכול לגלות בתוכה את האנושיות והיופי שמביאים עמם השחקנים הצעירים.
