בציר הזמן התרבותי הנוכחי וההזוי שאנחנו נמצאים בו, יש לא מעט התרחשויות מפתיעות שממש לא צפיתי שיופיעו לי בבינגו; לא הייתי מהמרת שדווקא 2025 תהיה השנה שבה חברי הכבש השישה עשר יתאחדו, קיוויתי לכך מאוד תקופה ארוכה - אבל בטח לא ניחשתי שיהודית רביץ תשוב פתאום לבמות ובטח לא צפיתי שהנאמבר החי המלהיב ביותר, זה שאשתוקק לשמוע בהופעה, יהיה - מכל השירים בעולם - גרסת הדאנס המשותפת של רביץ וגידי גוב ל"באה מאהבה".
"מי שמביט" מתוך מופע האיחוד של הכבש השישה עשר
(צילום: יהונתן הלוי)
אבל וואלה, זכיתי, וכל הדברים האלה התרחשו בזה אחר זה לנגד עיניי אמש (רביעי), בליל חורף קר בהיכל התרבות בתל אביב. כשעתיים אחרי שהתחילה הופעת האיחוד המצופה של חברי הכבש השישה עשר, אחרי שרוב שירי תקליט הילדים כבר נוגנו, עברנו לחלק השיא המפתיע של האירוע - "ושירים שלנו גם". אלפי הנוכחים במקום, מהיציע העליון ועד למעריצים השרופים שצבאו על קדמת הבמה, נעמדו על רגליהם, הרעידו את הקירות באולם בשאגות ובמחיאות כפיים סוערות, שרו ורקדו בטירוף, כאילו השנה היא 1994.
בשביל להגיע לרגע הזה, בני המזל שהצליחו לרכוש כרטיסים למופע האיחוד היו צריכים לעבור בלא-מעט תחנות מתבקשות. בכל זאת, המפגש הזה התקיים כאמור סביב התקליט העל-זמני, שיצא לפני 46 שנים ומבוסס על ספר הילדים של יהונתן גפן. אותו התקליט שמתנגן כבר חמישה עשורים, ולפי הביקוש - נראה שימשיך להתנגן עוד שנים רבות. עשרות אלפי כרטיסים נמכרו תוך דקות כשלכל הרוכשים משותפת יכולת פלאית - ברגע שהלחנים המוכרים מתנגנים - מעטה הציניות המאובק שמכסה אותנו לאורך התבגרותנו מוסר כלא היה. פתאום כולם קרובים קצת יותר למקום פנימי, רחוק, שכבר שכחנו שהוא קיים. ברגע אחד, כולם שוב ילדים. אמש, במופע השני מתוך 15 מופעים שיתקיימו בחודשים הקרובים, כך נראה - נמצאים המבוגרים-ילדים הנחושים ביותר שהשיגו מקום בסבב הראשון.
איך כל המעורבים באירוע הזה ידעו שהינה, בשלה העת לאיחוד?ֿ בעל החזון של "הכבש", גפן ז"ל שהלך לעולמו באפריל 2023, דווקא נמנה בין אלה שלא האמינו בכוחן של סדרת מופעים שכזו. "עדיף להיות קלאסי מאשר פתטי", אמר פעם בריאיון שנערך לפני לכתו. חסרונו הורגש לאורך הערב כולו, אך קולו האיקוני, שהוקלט מראש, ליווה את המופע והפיח בו חיים. שותפיו ליצירה, כמו גם הקהל שהסתער על הכרטיסים בכל מחיר, הבינו משהו שגפן, הילד הנצחי, אולי לא זכה לדעת: דווקא ברגעים האפורים של קהות החושים, במקום שבו התקווה דרושה כל כך, האיחוד הזה הגיע כמו גלגל הצלה לנפשות שזקוקות במשהו להיאחז בו.
יש משהו כמעט מיתי באפשרות לחזות במפגש הענקים של הארבעה - יוני רכטר, גידי גוב, דויד ברוזה ויהודית רביץ - כולם חוזרים יחד לתקליט האהוב שהוא הרבה מעבר לפסקול ילדות. אבל עם כל הכבוד לשלושה - רכטר, ברוזה וגוב - האירוע יוצא-הדופן באמת הוא חזרתה של רביץ למקומה הטבעי, באור הזרקורים, אחרי היעדרות של כשמונה שנים מהבמות. מהרגע שעלתה לבמה, הקהל חיבק את רביץ ולא הרפה. כל קטע שירה שלה - שאגב, בתקליט האהוב אין מספיק כאלה - התקבל באהבה אדירה. בין החשודים המיידיים בולטים כמובן "הילדה הכי יפה בגן", שמדלג בין יופי, בלבול וקנאה כמו במשחק בחצר ו"אני אוהב" המתוק והמנחם. אפילו שהנוכחים מכירים כל מילה, הם כמעט ולא הפריעו בשירה עוצמתית, אלא שרו חרישית, מוקירים את ההזדמנות המיוחדת לשמוע אותה שרה לייב. כמה התגעגענו.
4 צפייה בגלריה
מחזירים אותנו לרגעי התמימות. מתוך המופע "הכבש השישה עשר ושירים שלנו גם"
(צילום: סתיו גוטליב)
כשהשירים האהובים מבוצעים בהופעה על ידי הארבעה, שמגובים בלהקת נגנים עשירה שכוללת גיטרות, תופים, בס, קלידים, כלי הקשה ונשיפה - מתקבלת חוויה שונה בתכלית מהאזנה ביתית לתקליט. על במת היכל התרבות העושר המוזיקלי האדיר בשילוב העיבודים המגוונים זוכים לכבוד גדול. אלה לא הביצועים המרשימים ביותר, ויש לא מעט קטעים שהם יותר דקלום מאשר שירה ממשית, אבל שילוב האלמנטים מעניק ליצירה חיים חדשים, והחיבור בין האנשים שעל הבמה לאלה עם העיניים הנוצצות בקהל הופך את הרגעים האלה לנדירים באמת.
מרגשים לא פחות הם הרגעים שבהם הארבעה מפליאים בהרמוניות המרובעות, כמו בביצוע של "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים". אפילו שהוא מכיל את אחד האימג'ים המטרידים ביותר שהופיע אי-פעם בשיר ילדים, זה של האיש עם החורים בגרביים "שלא יוצא לי מראש", כשהוא עטוף בעיבוד מוזיקלי קופצני וגם נוגה הוא מציע מבט מחודש ומסיט את הפוקוס ליופיה של המלודיה. שיא מפתיע נוסף הוא דוקא הביצוע של "יוסי יוסי", שבו הארבעה הפגינו חברות ושותפות מוזיקלית מעוררת הערצה - כשקראו זה לזה בשמותיהם, החליפו בתורות את שמו של יוסי בשמם, וברקע על המסך מאחוריהם ליווה אותם תיעוד וידאו נדיר בשחור-לבן מהאולפן. מדהים איך אפשר להתגעגע לרגע שבכלל לא נכחנו בו.
כפי שחשפתי בהתחלה, ולצד ההבטחה בשם המופע - "הכבש השישה עשר ושירים שלנו גם" - מחולק לכמה חלקים. אחרי הביצועים היפהפיים לשירי "הכבש" ששזורים בעיקר בחלקו הראשון של המופע - מהגיטרה העוטפת של ברוזה ב"ברקים ורעמים", דרך המקצב המתקתק של "ריח של שוקולד" ועד ללהיט האולטימטיבי הנצחי "מי שמביט" - המוזיקאים פינו מקום של כבוד למבחר שירים מהרפרטואר האישי שלהם.
המעבר נעשה באופן חלק למדי - כשהרביעייה עברה תחילה בעוד שירים בהלחנתו המופלאה של רכטר, שמתכתבים עם האווירה התמימה של "הכבש". הדמיון הגדול ניכר בעיבודי הרגאיי של "כשאהיה גדול" ו"קילפתי תפוז", אבל גם הביצוע של "מה עושות האיילות" התקבל בשמחה גדולה, וכמוהו גם "אדון שוקו", "גברת עם סלים" ו"גוליית", שהזכיר שעבר עשור מאז האיחוד האחרון של כוורת. הקהל המשולהב הצטרף בשירה גם ב"שבת בבוקר" ובקטע קצרצר מ"העולם שמח". מי היה מאמין שנוכל לשיר את צמד השירים האלה בכזו כוונה - ככה נראה תחילתו של תהליך ריפוי, בשירה משותפת של מנטרה שמייחלת רק לחדשות טובות.
כמותם בלט גם "יהיה טוב" של ברוזה, למילותיו של גפן, שנכתב אחרי הסכם השלום עם מצרים. על הבמה סיפר המוזיקאי כי גפן נהג לשלוח לו תוספות של בתים לשיר, בהתאם להתפתחויות שונות. אך בביצוע הנוכחי דילג במכוון לבית האחרון - לא לפני שמישהי בקהל צעקה לעברו את מה שהשמיט - "רק תצאו מהשטחים". הבחירה להימנע מפוליטיקה מובהקת ברורה כאן, לא משנה אם זו עשויה להתקבל בהסכמה. לא פלא שכפי שלימדה אותנו הקלישאה בשנה ורבע האחרונה, הכוח כאן בא לידי ביטוי במקומות שבהם כולנו מסכימים להיפגש - איך אומרים? "ביחד ננצח".
4 צפייה בגלריה
למעלה משנה שעם ישראל לא ישן בלילה. מתוך המופע "הכבש השישה עשר ושירים שלנו גם"
(צילום: סתיו גוטליב)
והיו עוד לא מעט מקומות כאלה. כשרביץ הובילה את שירה המתבקש "מילה טובה", שכתב יעקב גלעד, החלקים סוף-סוף התחברו. גם רביץ, אחרי הביצוע עתיר התקווה שלה, הזכירה כי רק לפני כמה ימים זכינו לשמוח יחד על חזרתן של אמילי דמארי, דורון שטיינברכר ורומי גונן משבי החמאס. באותם הרגעים היינו עדים לכוח האדיר שבחיבוק בין אם לבת, אין עוצמות כאלה. רגעי האושר האלה מחזקים וממלאים אותנו בתקווה לחזרתם המהירה של אלה שעדיין שם.
לא פלא שאחרי ההקלה האדירה הזו התפנה מקום גם לביצועים מפתיעים כמו "סיגליות" של ברוזה, שסחף את הקהל שנעמד שוב על רגליו, הביצוע המצמרר של "עטור מצחך" - מהפזמונים היפים ביותר במוזיקה העברית ועוד פנינה מתבקשת של רביץ - "לקחת את ידי בידך". היה שווה לחכות שמונה שנים כדי להגיע לרגע הזה, שבו היא מפליאה לבצע את האלתור המוכר בסופו של השיר. איך המסיבה הזו נגמרה כולכם יודעים, עם הבאנגר המטורף של רביץ וגוב, רגע לפני שקולו של יהונתן גפן - בשילוב קטע וידאו נדיר שלו שנצבע מחדש קורא לילדים - נפרד מכולם בברכת לילה טוב.
בפתח המופע גוב הסביר שהרצון להתאחד עם "הכבש" דווקא עכשיו קורה בגלל ש"למעלה משנה שעם ישראל לא ישן בלילה". גם המופע הזה הוא לא פתרון קסם, לצערנו, לא קיים מספר מסוים של כבשים שיעזרו לעם שלם למצוא סוף-סוף מנוחה אמיתית ושנת לילה רצופה. בטח כשיש עוד 94 בני אדם שלא ישנים במיטה שלהם כבר יותר מדי לילות. אבל אם יש משהו שכן מחבר בין המצב הכאוטי וספר הילדים, הוא התקווה הזו לעוד עשרות חיבוקים בין אימהות, אבות וילדים. אז נוכל סוף-סוף לישון בשקט.
