הבעיה היחידה עם "מותק בול באמצע", שהעונה השנייה שלה עלתה בכאן אמש (ראשון), היא ששמואל הספרי, היוצר שלה, כותב לאט מידי. הוא כותב לאט והמציאות מתרחשת מהר. ארבע שנים עברו מאז העונה הראשונה של הסדרה, שבה התוודענו למותק מרדכי, פיינליסטית ריאליטי שהפכה לחברת כנסת שלא באשמתה. בארבע השנים האלו העולם שלנו עשה שלוש סלטות ושני פליק-פלקים ונחת נחיתה לא טובה. העולם הפוליטי הקצין אפילו יותר. במובן מסוים צפייה ב"מותק בול באמצע", לא משנה כמה היא מדויקת, שקולה לאסקפיזם רק קצת פחות מ"ארבע חתונות" ששודרה לפניה.
מתוך "מותק בול באמצע"
(צילום: באדיבות כאן)
האבחנה לפיה המציאות שלנו יותר הזויה מכל סאטירה כבר הפכה שחוקה. הבושה מתה וכל הקומבינות מונחות על השולחן - הבעיה היחידה היא שלאף אחד אין כוח להתעמק בזה. הספרי כתב גם את "פולישוק", זכותה תגן עלינו, ואחר כך צפה במציאות מחקה אותה, ב"מותק בול באמצע" המשימה שלו מאתגרת יותר. לא לנסות להתעלות על המציאות אלא לשכתב אותה מטרגדיה לסוג של קומדיה, כדי להקל עלינו לצפות בסרט האימה שאנחנו חיים בו, ועדיין לצחוק, ואולי אפילו ללמוד כמה דברים. במשימה הזאת הולך לו לא רע.
העונה הראשונה של "מותק בול באמצע" דרכה בטריטוריות פחות מוכרות. המאבק בין מותק (גילי איצ'קוביץ), חברת הכנסת שהפכה מגיבורת טיקטוק (שמאחוריה צבא שלם של מעריצות שעונות לשם "סוכריות הזעם") לאשה בחליפה שבאמת מנסה לעשות משהו נכון, ובין אלכס (אבי קושניר) השדלן האלים, שמנהיג צבא לוביסטים ומייצג את כל מה שאכזרי בפוליטיקה, הסלים לכדי תקיפה מינית של האחרון את הראשונה. "מותק בול באמצע" הפכה פתאום לדרמה, ואפילו דרמה לא קלה. הספרי לא הצליח - וסביר להניח שלא ניסה - למצוא את הצד הקומי בתקיפה מינית. מותק העבירה את הבושה צד, חשפה את אלכס מעל במת הכנסת והוא נכנס לכלא לשתי דקות, רק כדי לצאת בטרנינג בצד השני ולתכנן את הנקמה.
בשורה התחתונה "מותק בול באמצע" היא צפייה מהנה, עד כמה שאפשר לקרוא ככה לתמונת המראה של המציאות העקומה שלנו. היא חוטאת פה ושם בסטריאוטיפים אבל גם עליהם אפשר להסתכל כעל חלק מהפארודיה, והיא באמת לא חומלת על אף אחד. היא לא נופלת למלכודת הדעות, לשאלה מי צודק ומי טועה. היא לא מורידה את הדיון לימין או שמאל. היא בודקת מי מרוויח מהנמכת הדיון הזאת מאחורי הקלעים, או יותר נכון מחזירה את הפוקוס למקום שבו מתקבלות ההחלטות האמיתיות על האופן בו נחייה את חיינו. הוא עושה את זה באמצעות כתיבה שנונה ובימוי קפדני, שמנחיתים את החרב בדייקנות של מנתחי מוח.
כמי שאינה בוחרת צד היא מרשה לעצמה ללעוג למזרחים שאינם מקופחים אבל מצביעים לליכוד מסיבות נוסטלגיות ו"באים לבחירות כמו כמו שבאים לאזכרה", מפלגות "מרכז" ששוברות ימינה כדי להתחנף לציבור הבוחרים ועל סמיכות האינטרסים המפתיעה בין המתנחלים לבדואים בנגב. ניכרת גם הסקת מסקנות מהעונה הראשונה - דמויות שפחות עבדו נופו (אגוז בזלת, בגילומו המצוין של קובי מימון, קיבל תפקיד של שגריר במדינה אקזוטית כלשהי ונמלט מהזירה), דמויות מבטיחות חדשות מצטרפות ומותק כבר לא מדלגת על הקו המגוחך בין צעירה קלולסית ושטחית בג'ונגל הפוליטי. היא פה כדי לעשות שינוי (אולי אפילו בתור שרה) ואם היא תרוץ לכנסת הבאה סיכוי לא רע שתמצאו את עצמכם עושים טופס טיולים ל'סוכריות הזעם' ומצטרפים לבייס.
