בעוד שלושה חודשים רידלי סקוט הבלתי-ניתן-לעצירה יהיה בן 89. מתחילת העשור הוא כבר ביים חמישה פיצ'רים - כמעט סרט בשנה. קצב יוצא-דופן בהוליווד שבה תפוקת הסרטים יורדת בהתמדה, ואפילו הבמאים המצליחים ביותר ממעטים לעבוד. אומנם טיילר פרי ביים מתחילת העשור 11 סרטים, אבל כמה מכם שמעו עליו או ראו סרטים שלו? קולנוע אפרו-אמריקאי נישתי ודל-תקציב שנוצר מחוץ למערכת ההוליוודית. סטיבן סודרברג ביים שבעה סרטים אבל, למעט שניים מהם, היו אלו הפקות קטנטנות של קולנוע עצמאי. סקוט, המבוגר בכשלושה עשורים משני במאים אלו, ממשיך לביים הפקות גדולות, לעיתים בעלויות של מאות רבות של מיליונים ("גלדיאטור 2", "נפוליאון") עם תפאורות ענק, צילומים מפרכים בלוקיישנים ברחבי העולם, מאות ניצבים ושימוש בטכנולוגיות מורכבות. רידלי סקוט הוא פאקינג מכונה. את מה שזורם לו בוורידים צריך לחקור במעבדות ולמכור בבקבוקים.
מצד שני כמה שנים חלפו מאז שסקוט ביים סרט מוצלח? אולי "להציל את מארק וואטני" (2015). איכות סרטיו מתחילת העשור נעה בין הבינוני ("הדו-קרב האחרון") למגוחך ("בית גוצ'י") לחרפה מוחלטת ("נפוליאון") לאכזבה מרה ("גלדיאטור 2"). אם מנסים להעריך את הוצאות ההפקה והשיווק מול ההכנסות הרי שמתחילת העשור סקוט אחראי להפסדים בהיקף כולל של בין 250 ל-300 מיליון דולר. מתישהו החגיגה הזו עומדת להסתיים.
סרטו הנוכחי הוא דרמת הישרדות פוסט-אפוקליפטית שנקראת "כוכבי הכלב" (The Dog Stars), עיבוד לספרו של מארק הלר מ-2012. התקציב, יחסית לסרטיו של סקוט, נמוך (110 מיליון) - גם אם קשה להצדיק אותו לאור הדלות של העולם הבדיוני. ראוי לציין שיש בו צילומי נוף שלוכדים את יופיו של הטבע בקנסיליו, למרגלות האלפים האיטלקים. זוהי עבודה של הצלם המיומן אריק מסרשמידט (זוכה אוסקר על הצילום של "מאנק" לדיוויד פינצ'ר) שהשתמש במצלמות איימקס. זו כמובן מחמאה קצת עקומה. אם הדיון בסרט מתחיל בהתייחסות ליופיים של צילומי הנוף המוצגים בו, זה אומר לא מעט על מה שפחות מעניין - פחות או יותר כל השאר. "כוכבי הכלב" אינו תורם דבר בעל ערך לז'אנר שבו הוא פועל, גם אם הוא נושא הדים למגפת הקורונה של תחילת העשור.
העלילה נפתחת בשנה שתתגלה כ-2035, כמה שנים לאחר התפרצות מגפת שפעת שקטלה את מרבית המין האנושי. היג (ג'ייקוב אלרודי) הוא מכונאי וטייס מטוס ססנה שאיבד את אשתו. טיפוס מאופק ומלנכולי בסרט שעליו שורה רוח דומה. הוא חי במתחם בעמקים של קולורדו שאותו הוא חולק עם בנגלי (ג'וש ברולין). השותף היה בעברו איש צבא, ובזכות המנטליות ההישרדותית שלו וחיבתו לכלי נשק, יצר מקום יחסית מוגן. יש ביניהם חברות אבל גם הבדלים מהותיים שיתפתחו לנקודת הכרעה.
שניים נגד העולם. שנחרב. מתוך "כוכבי הכלב"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בעולם מחוץ למתחם ניתן להיתקל בברבריות מסוגים שונים. יש את מחפשי השאריות שנמצאים בתוך הערים, ויש את אלו שנעים בטבע ומנסים לפשוט על בתים שבהם חיים ניצולים. יש חבורות פראיות של גברים צעירים, מגולחי-ראש ומקועקעים בכל גופם, ויש פושטים דמויי שבטים של ילידים אמריקאיים במערבונים ישנים (עם זהירות פוליטי-קורקטית שלא יוצגו באופן מובהק כ"אינדיאנים"). ויש עוד קבוצה, קצת יותר מוזרה, שאליה לא ניתן להתייחס מבלי לספיילר את העלילה. חרף מה שעשוי ליצור רושם כגודש של איומים בסרט אינטנסיבי, מה שבולט הוא הקצב האיטי שבו הוא מתנהל.
בתחילת הסרט היג יוצא בטיסה לדנבר, כשאליו נלווה כלב המלינואה הבלגי הנאמן ג'ספר. הוא מסתנן לחורבות של העיר כדי להצטייד במזון ותרופות, וכדי לספק לנו מבט לכמה מעט נותר מהעולם שפעם אוכלס ע"י בני אדם. כמובן שיכולות לעלות תהיות איך עדיין יש בעיר לוחות פרסום שפועלים על חשמל, או איך הדלק של המטוס עדיין לא התקלקל שנים לאחר שהפסיקו לזקק אותו. אני לא רומז על הפתעה שתתגלה במהלך הסרט אלא מצביע על דוגמאות לרישול תסריטאי שנוכח לכל אורכו (התסריטאי הוא מארק ל. סמית').
בדרך חזרה מדנבר היג עוצר בחווה של ארון (בנדיקט וונג) כדי לספק ליושבים בה תרופות נדרשות. בחווה גרים עשרות ילדים במגוון צבעים וגזעים (חלקם עם נכויות). מקום שהוא אופציה להישרדותה של אנושיות בעולם שבו כמעט ולא נותר לה זכר. אין בסרט הסבר לגבי אופן היווצרותו של מקום מפלט זה או האופן בו הוא מתקיים נוכח האיומים הרבים. המשמעות הסמלית של החווה חשובה מהסבר מתקבל על הדעת.
הו, ג'ספר. האם נגלה, כמו ב"אני האגדה", שאתה בעצם ממין נקבה? מתוך "כוכבי הכלב"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הפיצול של השותפות בין היג ובנגלי ינבע מהבדלי ההשקפות שלהם. היג לא התאושש ממות אשתו, והוא עדיין שואף למצוא חברה אנושית מתפקדת. יש שדרים שהוא קולט בטיסות שלו, שעשויים להעיד על מקום שכזה. אם יוכח שאין מקום שכזה, תמיד יש אפשרות להחליט לסיים את החיים בהתנגשות בצלע הר. בנגלי, לעומת זאת, הוא מי שעבורו הבידוד, והמנטליות של נכונות לחסל כל מי שמתקרב לטריטוריה שלך, הם כמעט בגדר התגשמות אופטימלית של תפיסת העולם שלו. לאחר שהם נפרדים העלילה נעה בשני מסלולים - במרכזי שבהם אנו נעים עם היג בניסיון החיפוש שלו. קו עלילתי שיזמן מפגש עם החקלאי "פופס" (גאי פירס) והבת שלו סימה (מרגרט קוואלי). הקו המשני הוא זה שבו בנגלי מנסה בכוחות עצמו להדוף איומים על המתחם שכעת הוא מגן עליו לבדו.
ניתן להשוות את "כוכבי הכלב" ל"איש האומגה" (1971), סרט פעולה פוסט-אפוקליפטי שמעבד באופן מאוד חופשי את הספר "אני האגדה" (1954) של ריצ'רד מת'סון. בסרט ההוא צ'רלטון הסטון הוא מדען בתחום האפידמולוגיה וקצין לשעבר במה שהיה הצבא האמריקאי. הוא נע ברחובות השוממים של לוס אנג'לס לאחר שבעולם התפשטה מגיפה שקטלה את מרבית האנושות, והותירה את שארית הפליטה כמוטנטים לבקנים שרוצים להחריב את מה שנשאר. הוא עצמו הצליח לפתח חיסון ולהתחסן ברגע האחרון. הדם שלו - בסימבוליקה נוצרית מגושמת - הוא הדבר שיכול להציל את הילדים הספורים שנותרו.
ספרי לי צ'יזבט פה בקומזיץ, מרגרט. מתוך "כוכבי הכלב"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ברמה הסכמטית יש לא מעט נקודות דמיון בין עלילות הסרטים, ואם הייתי צריך לתת ציון ל"איש האומגה" הוא כנראה היה די זהה לזה שאתן ל"כוכבי הכלב". אבל, מבחינות אחרות, "איש האומגה" מחדד את הפגמים בסרט של סקוט. הוא אומנם מגוחך ומופרך בסדרי גודל בהשוואה לסרט המאופק (יחסית) של סקוט, אבל הוא אף פעם לא משעמם. הוא מתפלש במקום ובזמן המורכב שבו הוא נעשה: תרבות ההיפים, פנתרים שחורים, והתפרקות "התרבות המערבית" מול ערכים של "שמרנות רציונלית" שאותם הסטון מייצג היטב. יש לו משהו לומר על המקום והזמן דרך המכשיר הז'אנרי של פוסט-אפוקליפסה, גם אם כתוצר של פרנויה שמרנית הוא לא לגמרי מאוזן.
לעומת זאת לסרט של סקוט אין יותר מדי מה לומר על הסיטואציה הפוסט-אפוקליפטית בפרספקטיבה של חצי עשור לאחר הקורונה. יש רעיון לגבי הצורך לשמר את האנושיות בגבולות המצומצמים שבהם ניתן לשרוד. לא לצפות לחזרה של מה שכבר לא יהיה, ובוודאי לא לאבד באופן מוחלט צלם אנוש (אלמנט שמומחש בחלק הפרוע יותר של הסרט שאליו לא התייחסתי מטעמי ספויילר). אין ניסוח מעניין של רעיונות, אין מורכבות משמעותית לדמויות, וכמעט אין ניסיון לצאת מ"איזור הנוחות" של אלמנטים מוכרים מהז'אנר. אבל לפחות הנוף יפה. ייתכן שהצפייה מוצדקת עבור צופים שיש להם דודא חזקה לירוק-ירוק של הרי האלפים, אבל לא מעוניינים להיתקל באירופאים עוכרי ישראל. לחמוק לשעתיים מהמציאות הסף-אפוקליפטית בישראל לפוסט-אפוקליפסה עם נופים יפים יותר.
