בהנחה שסדרת האימה המתמשכת של המזרח התיכון לא תעלה השבוע פרק נוסף, הרי שניתן לבחור בין לא מעט אופציות לאימה על מסך הקולנוע. בשבוע הבא יצאו שני סרטים מעוררי עניין - "אובססיה" ו"באקרומס", והשבוע הקדימו ויצאו הסרט הבינוני "אמונה אפלה", והסרט הפחות טוב ממנו "הנוסע" (Passenger).
לא מעט סרטי אימה מתבססים על מפלצת שקובעת את משכנה בתוך בתים - המקום שאמור להיות מבצרו של אדם. בין אם אלו בתים שרוחות רפאים נודדות בהם, או ישויות דמוניות שמתעללות בדיירים. מנגד, ניתן גם ליצור מפלצת שרודפת אחרי בני אדם במרחב נטול המחסה של הכבישים. ברוב המקרים מדובר בפסיכופט רצחני ("דואל" של סטיבן ספילברג, או "הטרמפיסט" של רוברט הרמון), אבל ישנן גם מפלצות על-טבעיות שפיתחו חיבה לדרכים (למשל, בסדרת "ג'יפרס קריפרס" של הפדופיל ויקטור סאלבה).
סרטו החדש של הבמאי הנורבגי אנדרה אוברדל ("צייד הטרולים") שייך לקבוצה השנייה. הוא שואף ליצור מפלצת איקונית חדשה (דמוית פרדי קרוגר או ג'ייסון וורהיס) אבל המאמץ מסתכם בסרט אימה שאין בו דבר מלבד כמה הבהלות. ברמה הרעיונית הוא פועל במתח שבין בית כמקום מחסה, בעיקר כשמדובר ב"בית האל" (כנסייה), לבין הדרכים הפתוחות כמרחב שורץ רוע. לא בכדי הסרט נפתח בברכתו של כריסטופרוס הקדוש להגנה על הנוסעים בדרכים "כריסטופר הקדוש היקר, הגן עליי היום בכל מסעותיי לאורך הדרך. תן את אות האזהרה שלך אם סכנה קרובה כדי שאוכל לעצור בעת שהנתיב פנוי". מדוע שהטקסט שמופיע על תליונים שנמכרים בתחנות דלק, לא יוכל להיות גם הבסיס לתסריט שכתבו זאכרי דונהיו ו-ט.וו בורג'ס?
לא צריך לחכות זמן רב מדי מתחילת "הנוסע" כדי להיתקל בישות הדמונית שאורבת בדרכים. לוקאס ודניאל (מיילס פאוולר ואלן טרונג) הם שני נוסעים לא מבריקים במיוחד שנמצאים על כביש חשוך באמצע שום מקום. בגלל השלפוחית הרגיזה של אחד מהם הם עושים את הטעות המרה: עוצרים בצד הכביש. אחד ייכתש והשני יברח, אבל גם הבורח יגלה שזה כלל לא שהרודף ממשיך לחכות לו בשולי הכביש.
לאחר הדגמה זריזה של מקור האימה, הסרט מתפנה להציג את שני גיבוריו. טיילר (ג'ייקוב סיפיו) והחברה שלו מאדי (לואו לובל), השנים מפנים את הדירה ששכרו בניו-יורק כדי להגשים את החלום המשותף לצאת לדרכים. טיילר לא רוצה להיות מקובע במקום אחד אלא לחיות חיים של תנועה מתמדת. בהמשך הסרט נבין שזו החלטה להצטרף לאורח חיים של אנשים נוספים שעושים זאת מבחירה, מעין קהילה עם קודים וחוקים, ואתרי מפגש להתכנסויות ליליות. מעבר להצגה של קבוצה זו כשנדרש מהלך תסריטאי, לסרט אין יותר מדי מה לעשות עם אנשים אלו. חסר כל ממד פסיכולוגי או חברתי להצגת האנשים שבחרו או נאלצו לחיות ללא בית (דוגמת "ארץ נוודים" של קלואי ז'או).
4 צפייה בגלריה
מי צריך בית? בואי ניסע לנצח, אומרים שזה ממש בטוח. מתוך "הנוסע"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
זה החלום של טיילר, אבל קצת פחות מזה של מאדי. על השניים האלו אנחנו כמעט לא יודעים דבר. על טיילר נגלה בהמשך שיש לו איזו עבודה שבאופן עקרוני הוא יכול להמשך לבצע גם כשהוא בדרכים. על מאדי גם את זה לא נדע. הסרט לא עושה כל מאמץ להסביר לנו מדוע זהו אורח חיים שיכול להיות קוסם לדמויות - או למישהו בכלל. חיים שמתנהלים בתוך הוואן שטיילר עיצב כבית נע, שבהם כל לילה מציב אתגר של מציאת מקום שבו הם יוכלו לחנות, ושבו הם חשופים באופן מתמיד לסכנות של המרחב הפתוח - בין אם בחניונים, באמצע הרחוב, או בצידי הדרך. כנראה שאין צורך להסביר כי זה לא חשוב מעבר להצבת הדמויות בסכנה.
לאחר המפגש הראשון עם טיילר ומאדי הסרט קופץ חודש וחצי קדימה לתוך החיים בוואן. רמזים ראשונים לפער במידת ההתלהבות של השניים מסגנון חיים זה. אבל טיילר מציע נישואים, ואף מציג טבעת, ומאדי שאוהבת אותו נעתרת. בלילה היא נוהגת והוא ישן, והתעסקות עם הטבעת שנופלת על רצפת הוואן תוביל למפגש עם אותה ישות דמונית. בסכמה הסמלית של הסרט הרוע נכנס במקום בו מתקיים הפער בין בני הזוג - זו שרוצה זוגיות ביתית, וזה שמאמין בתנועה מתמדת.
העלילה ממוקדת במה שקורה לזוג. ישנה עוד דמות משנה של נוסעת דרכים ותיקה, המגולמת ע"י מליסה לאו, שנותנת כמה טיפים לגבי סיטואציית ההירדפות בידי הישות הדמונית, אבל מלבדה שאר דמויות המשנה נוכחות ללא יותר משניות ספורות. חלק לא מבוטל ממשך העלילה הדמות של מאדי מודעת לדברים מאיימים שמתרחשים מסביבה ושאותם טיילר מצליח לפספס. באופן לא מוצדק ומאוד לא סביר היא לא חולקת את החוויות שלה עם טיילר ואת הדברים שהיא לומדת על הישות המסתורית. אז על מה הם מדברים כל היום בזמן הנסיעה אם לא על ישות המזוויעה שניסתה לחנוק אותה אתמול בלילה, ושסימנה את הוואן שלהם בשלוש שריטות עמוקות?
4 צפייה בגלריה
דיבורים על איומים ממשיים לבטיחות? פאסה. מתוך "הנוסע"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
ואולי הם לא מדברים על הישות הדמונית כי היא לא מעניינת במיוחד? אין לה "אופי" נוסח פרדי קרוגר, אין לה תלבושת איקונית (היא מגיחה מהחשיכה אז אין יותר מאשם רושם כללי לגבי הלבוש), ואין לה שיטות קטל רבות-השראה. אז עם דמויות ראשיות שטוחות, ומפלצת לא פחות שטוחה, ל"הנוסע" אין יותר מדי מה להציע.
