באפריל 1947 חולל ג'קי רובינסון רעידת אדמה בלתי נתפסת בחיים הציבוריים בארצות הברית כשהפך לשחקן האפריקני-אמריקני הראשון בליגת הבייסבול המקצוענית. פריצת הדרך האישית של רובינסון בשורות הברוקלין דודג'רס לא הסתכמה בתחומי המגרש והדהדה בכל תחומי הספורט והתרבות, מהחוף המזרחי ועד לזה המערבי. שלוש שנים אחרי, צ'אק קופר היה לכדורסלן השחור הראשון שהשתלב בליגת ה-NBA (במדי בוסטון סלטיקס). גיבורי התרבות הללו סימנו את מהפכת זכויות האדם שגלשה לרחובות בשנות ה-60 כמחאות נועזות ולעתים אלימות, ודחפה בין השאר למינוי תורגוד מרשל כשופט בית המשפט העליון ב-1967. כוכב הקולנוע סידני פואטייה, שהלך לעולמו אמש (שישי) בגיל 94, נחשב עד היום לאחד מאותם חלוצים אמיצים שהגיעו להישגים אדירים כנגד כל הסיכויים. אך השאלה שנשארה בנוגע לפואטייה והאחרים היא זו: האם ההישגים שלהם הגיעו בזכות עצמם, או בגלל הכרת הממסד הלבן שסימן אותם כעלי תאנה?
ב-1964 פואטייה עשה לעצמו שם כאפרו-אמריקני הראשון אי פעם לזכות באוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. נקודת ציון היסטורית בדברי ימי האקדמיה האמריקנית לקולנוע, שמשום מה העמידה בצל את זכייתה של האטי מקדניאל בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה ב"חלף עם הרוח" 25 שנים לפני כן. האם ההישג של פואטייה זכה לתהילה רבה יותר בגלל היותו גבר (כמו רובינסון, קופר ומרשל), או בשל סימני הזמן ורוח השינוי החברתי בתקופתו? כך או כך, העובדה שהשחקן שם ידיו על הפסלון המוזהב התעצבה לאורך שנים כאירוע מרעיש. הוא זכה בפרס לאות הערכה על הופעתו בדרמה "חמש נזירות וגבר אחד" של הבמאי ג'יימס פו, בה כיכב כ-גבר האחד. הוא גבר במירוץ על אלברט פיני, ריצ'רד האריס, רקס האריסון ופול ניומן, צחורי עור ובעלי הילה הוליוודית זוהרת. קשה להעריך מי היה ראוי יותר לאוסקר, משחק זה לא עניין של שחור ולבן. צבע עור דווקא כן.
פואטייה היה מועמד לאוסקר עוד לפני כן על "הנועזים" (1958), ובשלב זה של הקריירה עמדו מאחוריו מספר תפקידים בולטים שסללו את דרכו למרכז הבמה. מסביב אפשר היה כבר לחוש בשינוי החברתי והתרבותי אליו הגיבה הוליווד בשלב מוקדם יחסית, מיד אחרי פריצת הדרך של ג'קי רובינסון על מגרש הבייסבול. רובינסון השתמש במחבט לא רק כדי להכות בכדור אלא גם כדי לנתץ דעות קדומות באותם זמנים, והכישרון שלו היה כל כך יוצא דופן שגם הגזענים הגדולים ביותר מצאו עצמם בתסביך נחיתות. ואילו במקרה של פואטייה, היכולת להתעלות על פני האחרים הייתה חד משמעית פחות. בניגוד לתפיסת העליונות הלבנה בספורט האמריקני באותם הזמנים, תעשיית הקולנוע פנתה לקידומן של סוגיות חברתיות, מוסריות ופוליטיות - ופואטייה היה האדם הנכון בזמן הנכון כדי לשאת את המשא הזה על גבו החסון, עבור הוליווד לא פחות מאשר עבור הקהילה השחורה המקופחת בארצות הברית.
כך, בהזדמנות הראשונה שקיבל בסרטו של הבמאי דריל זאנוק "אין דרך החוצה" מ-1950, גילם פואטייה רופא שחור שנתבע על ידי מטופל גזעני. כהמשך ישיר להופעתו המרשימה, לוהק לתפקידים אחרים, אבל בעלי מורכבות סוציופוליטית דומה ברוח התקופה. בעיבוד לרומן "זעקי ארץ אהובה" (1952) שכתב הסופר הדרום-אפריקני אלן פאטון, פואטייה לוהק ככומר השחור מאסימנגו המתנגד למדיניות האפרטהייד, ואילו ב"זרע הפורענות" של ריצ'רד ברוקס (1955), הוא גילם סטודנט שחור זועם בניו יורק שמוצא נחמה בחסותו של מורה לבן. שיתוף פעולה שחור-לבן עמד גם במרכז "הנועזים" של סטנלי קריימר, עליו כאמור היה פואטייה מועמד לראשונה לאוסקר, בצוותא עם טוני קרטיס שכיכב לצדו. השניים גילמו שני אסירים נמלטים שמנסים להתעלות על פני החשדות והדעות הקדומות כדי לשרוד בעודם כבולים בשלשלאות. דרך הסיפורים האישיים הללו, ביקשו הבמאים להגיש לקהל את האני מאמין הליברלי, ההומני, הרגיש.
פואטייה היה המועמד המושלם להוביל את האני מאמין הזה. הוא ביטא את ההגשמה האולטימטיבית של החלום האמריקני. הגבר יפה התואר שנולד במיאמי למשפחה מרובת ילדים מאיי הבהאמה הפך להיות כוכב הקולנוע השחור הראשון, ואותרג ככזה. אלא שהדמויות שגילם סמלו את המאבק של הקהילה השחורה רק מתוך מערכות יחסים כל גבריות - רופא ופציינט, תלמיד ומורה, אסיר ואסיר. ב"כחום הלילה" של נורמן ג'ואיסון הוא התקדם בסולם הדרגות כחוקר משטרת פילדלפיה וירג'יל טאבס, שמאחד כוחות עם שריף דרומי בגילומו של רוד שטייגר. עם זאת, ככל שמדובר ביחסי הוא והיא, פואטייה סבל מהדרה. הדרת נשים ממנו, הדרת "כושים" מהן. "אני חושב שהגבר הכושי האמריקני (American Negro) בנסיבות רומנטיות וחברתיות-מיניות זה קשה, והסיבות לכך אדירות ורבות מדי להיכנס אליהן", הודה בראיון.
מבחינה זו "חמש נזירות וגבר אחד" היה מעין פריצת דרך, אם כי חמש נזירות הן בהגדרה משוללות נסיבות רומנטיות (במונחים של אותם הזמנים, לא של פול ורהובן כיום), והגבר האחד שגילם פואטייה היה איש תחזוקה שעומד לרשותן במאמץ פרודוקטיבי להקמת מעון באמצע שום מקום. מן הסתם, הזכייה באוסקר הובילה אותו לסרטים מסוג אחר, נועז יותר, כאלה שלא גישרו רק על הבדלים של גזע וצבע עור אלא גם כאלו של מין. סטנלי קריימר אימץ את פואטייה וזימן אותו לתפקיד הראשי בקומדיה הרומנטית "נחש מי בא לסעוד" בה גילם את בן זוגה הרופא של קתרין האוטון, במפגש עם הוריה (בגילומם של קתרין הפבורן וספנסר טרייסי). לצד סרט קליל זה שהפך לשובר קופות ב-1967, ההצלחות המסחריות של "כחום הלילה" ודרמת בית הספר הבריטית "לאדוני באהבה" הקנו לו מעמד של כוכב קולנוע אמיתי בהוליווד, הראשון ממוצא אפריקני-אמריקני.
כישרונו של פואטייה והכריזמה שלו על המסך אינם מוטלים בספק, אולם יש מי שרואה בו, ואחרים בני דורו, כמי שאפשרו להוליווד לקרצף את תחושות האשם והעבר השנוי במחלוקת שלה. בזכות השחקנים והשחקניות השחורים של אותה העת, תעשיית הקולנוע השילה מעליה ולהותיר מאחוריה את פרקטיקת הבלאקפייס הזכורה לרעה, לפיה שחקנים לבנים גילמו דמויות אפריקניות על המסך כשהם מכסים את פניהם באיפור שחור. המורשת הזו פותחה במחצית הראשונה של המאה העשרים מהעיבודים ל"אוהל הדוד טום" מאת הארייט ביצ'ר סטואו ו"לידת אומה" הנודע לשמצה של ד.וו. גריפית. כמה מגדולי הכוכבים ההוליוודים של אותם הזמנים - ביניהם לורל והארדי, אל ג'ולסון, וויליאם הולדן, פרד אסטייר, ג'ורדי גארלנד, שירלי טמפל ועוד - התנסו בהופעות בלאקפייס. פואטייה הוכיח שאפשר להסתמך גם על שחקנים שחורים. "ההסבר לקריירה שלי הוא שהייתי כלי עבור הקולנוענים שהיו בעלי מצפון חברתי", הודה.
עם זאת, בתקופה הנפיצה כל כך בארצות הברית של סוף שנות ה-60, כשמחאות פורצות בניו יורק, לוס אנג'לס, דטרויט, ניוארק וערים אחרות בארצות הברית, וכשהציבור האפריקני-אמריקני קרוע בין הגישה המתונה של מרטין לות'ר קינג לזו המיליטנטית של מלקולם אקס, גם סידני פואטייה מצא עצמו על המוקד. האגפים הקיצוניים של הקהילה ראו בשחקן ההוליוודי כמי שמכר נשמתו לשטן ולמיליארדרים הלבנים שלקחו עליו חסות באולפנים הגדולים. פואטייה, שבילדותו נדד בין איי הבהאמה למיאמי ועד ניו יורק, ושלמחייתו עבד במגוון עבודות מפוקפקות והתגייס לצבא טרם זמנו עד ששוחרר ויצא לדרך כשחקן תיאטרון שוליים, היה יכול להיות סמל למאבק של האזרחים השחורים המקופחים. עם זאת, הוא העדיף לסלול לעצמו את מסלול הקריירה הענפה שלו ולנסות לייצג את הציבור שלו על המסך הגדול. "הרגשתי כאילו עליי לייצג 15 או 18 מיליון איש בכל סרט שעשיתי", העיר.
אבל למרות הלחצים, והטענות על כך שהוא כך שהוא מנוצל על ידי האליטה הלבנה כעלה תאנה, פואטייה המשיך בחייו כגבר שחור עצמאי בשואוביז האמריקני. הוא התגרש מאשתו הראשונה חואניטה הארדי ונשא לאישה את ג'ואנה שימקוס, יהודיה ממוצא ליטאי ששיחקה לצדו בסרט "הגבר האבוד" ב-1969. הוא המשיך לשתף פעולה עם יוצרים לבנים כמו מייקל קיין ב"קונספירציית ווילבי" (1975) וג'ין ווילדר ב"שיגעון על תנאי" (1980), ובהמשך כיכב במותחנים "לירות כדי להרוג" לצד טום ברנג'ר (1988), "ניקיטה הקטנה" לצד ריבר פיניקס (1988) ו"סניקרס" לצד רוברט רדפורד ובן קינגסלי (1992). עוד קודם לכן המשיך פואטייה לנצל את תהילתו ההוליוודית כדי למתוח את חייו הבדיוניים של הבלש וירג'יל טאבס מ"כחום הלילה" עם שני סרטים נוספים - "הם קוראים לי מר טאבס" (1970) ו"הארגון" (1971). כל אלה סרטים שהשתלבו במיינסטרים ופנו לכלל האוכלוסיה, בעוד שקולנוע עצמאי שחור וסרטי בלאקספלויטיישן צצים מן הצללים.
כשפואטייה פנה לבימוי בשנות השבעים, הוא הרשה לעצמו להקדיש עצמו לקהילה השחורה אותה נדרש לייצג, ואף הזמין שחקנים שחורים נוספים להופיע בסרטיו. כך במקרה של הארי בלפונטה, שנחשב גם הוא לפורץ דרך בהוליווד, וכיכב לצד פואטייה במערבון שביים "באק והמטיף" (1972). וגם ביל קוסבי הצעיר קיבל אצלו צ'אנס בשני סרטים שפואטייה ביים.
בבגרותו האט פואטייה את קצב העבודה אך הספיק לגלם שתי דמויות משמעותיות בתולדות המאבק בגזענות - היא כיכב כשופט ת'ורגוד מרשל בדרמה Separate but Equal מ-1991, וגם כנלסון מנדלה בסרט הטלוויזיה התקופתי מ-1997 "מנדלה ודה-קלרק" (שם פגש שוב את מייקל קיין בתפקיד הנשיא הדרום-אפריקני שסיים את משטר האפרטהייד). עם זאת, בכל הנוגע למעמדו כפורץ דרך, הוא נתפס בעיני רבים יותר כסמל לשיתוף פעולה ממאבק.
פועלו של פואטייה כמי שגישר בין שחורים ללבנים על המסך זכה להערכה בעיני מי שראו באחדות אזרחית ערך נעלה. המלכה אליזבת העניקה לו תואר אבירות ב-1974, וב-2009 זכה במדליית החופש הנשיאותית מטעם הנשיא ברק אובמה, שבעיני רבים פעל להגשמת אותם יעדים של שיתוף פעולה מתוך הבית הלבן. האקדמיה האמריקנית לקולנוע חלקה לשחקן הוותיק כבוד בטקס האוסקר 2002 כשזיכתה אותו בפרס מפעל חיים. במקרה או שלא, באותו מעמד ממש דנזל וושינגטון היה לכוכב השחור השני בכל הזמנים לזכות באוסקר לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו ב"יום אימונים מסוכן". מאז זכו לא מעט שחקנים ושחקניות שחורי עור באוסקרים, ורבים מהם מוקירים תודה על כך לפואטייה שפרץ את הדרך. בין אם עשה זאת מתוך דוגמה ליישום של החלום האמריקני, או כחלוץ מהפכן. המסלול שהוא סלל בכוחות עצמו, ובעזרת האולפנים הגדולים, איפשרו לרבים לפסוע בהם בדרך למרכז הבמה של התרבות האמריקנית, גם אם אלה בשוליים מזלזלים בכך.
