כמי שתמיד ידע לזהות יצירת פופ טובה, דיוויד בואי היה אחד האוהדים הראשונים של "פיקי בליינדרז", עוד כשזו הייתה סדרה בריטית קטנה ששודרה ביום שישי בלילה בערוץ המשנה של ה-BBC. בואי התאהב מהרגע הראשון וגם דאג שיוצר הסדרה, סטיבן נייט, ידע את זה כדי שיכלול שיר שלו בפסקול של אחת העונות. כשבואי הלך מאיתנו ב-2016 הנוראית והותיר את העולם עני הרבה יותר, כבר הייתה "פיקי בליינדרז" להיט. כשירדה מהמסך ב-2022, אחרי שש עונות, בכלל הייתה תופעה גלובלית שאף אחד - גם לא בואי - לא האמין שתהיה. ובוודאי שאיש לא חשב שארבע שנים אחרי, היא תהפוך לסרט שנטפליקס תשקיע בו הרבה כסף ויחסי ציבור.
"כנופיית ברמינגהאם: בן אלמוות" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
בדיעבד, שום דבר מזה לא צריך להפתיע. "פיקי בליינדרז" הייתה סדרה מופתית, ומתתבר שהקהל לא טיפש כמו שנהוג לחשוב והוא הגיע בהמוניו. עכשיו הקהל הזה מקבל פרס עם סרט שסוגר את הסאגה של אחת הדמויות הטובות שייצרה הטלוויזיה במאה ה-21, שגם מגלם אותה אחד השחקנים הטובים של המאה הזו. התוצאה נהדרת.
"פיקי בליינדרז", למי שלא ראה את הסדרה, מבוססת על סיפורה האמיתי של כנופיה בשם הזה שפעלה בברמינגהאם, אנגליה, בתחילת המאה ה-20. הם היו צעירים עניים שעסקו בפשע מגוון, לבושים תמיד טיפ-טופ והייתה להם תספורת שהפכה אותם למותג. סטיב נייט, שגדל בברמינגהאם ושמע סיפורים על הכנופיה האמיתית, כתב סיפור בדיוני על משפחת שלבי שמנהיגה את "פיקי בליינדרז" בברמינגהאם של אחרי מלחמת העולם הראשונה. במרכז המשפחה נמצא טומי, חייל מעוטר שחוזר מהמלחמה עם תסמונת פוסט טראומטית קשה, שבימים ההם כמובן שלא אובחנה או טופלה. ציני, זועם וחסר כל פחד מהמוות, טומי מחליט לטרוף את העולם ולוקח איתו את כל המשפחה. עם פסקול נהדר, הפקה יוצאת דופן וכתיבה מצויינת, הייתה "פיקי בליינדרז" סיפור עמוק הרבה יותר מאשר סתם עוד סדרה על כנופיית פשע. בסוף הפרק האחרון טומי נעלם, והסיום הפתוח הזה רק חיכה לסרט "כנופיית ברמינגהאם: בן אלמוות", שהגיע כעת לנטפליקס.
כמו הסדרה, הסרט עומד על כתפיו עטורות הכישרון של קיליאן מרפי. הוא היה אלמוני למדי כשנכנס לחליפה של טומי שלבי, אבל לסרט הזה הוא כבר מגיע כזוכה אוסקר. בידיו של מרפי, טומי הוא פושע ורוצח שעושה הרבה דברים רעים, ועדיין אי אפשר היה שלא לאהוב את נשמתו המיוסרת, חוכמתו, נאמנותו למשפחה ושנאתו את הפאשיזם. זו הדמות שעשתה למרפי את הקריירה - בלי טומי שלבי, לא היה אופנהיימר.
הסרט מדלג שנים רבות אחרי סיום הסדרה ומגיע ל-1940. טומי נעול באחוזה מרוחקת, מנותק מברמינגהאם, משאריות משפחתו ומכל מה שעשה בעבר. הוא כותב ספר אוטוביוגרפי כדי לגרש את השדים שרודפים אותו, אבל זה לא עובד. מרפי, בשיער אפור, מקרין תערובת כל כך חזקה של עצב, אשמה וזעם, עד שכל ההילה הישנה של טומי שלבי - ההליכה האייקונית, העוצמה הפיזית, היהירות נטולת המורא - נעלמת לגמרי. לטומי כבר לא אכפת מהעולם, אבל העולם כמובן לא עוזב אותו בשקט. מלחמת העולם השנייה מגיעה לברמינגהאם, ואת הכנופיה מנהיג עכשיו בנו הלא חוקי של טומי, דיוק. כשדיוק מסתבך עם פאשיסט בריטי שמציע לו הרבה כסף כדי לבגוד בבריטניה ולעזור לנאצים לנצח, טומי נשאב בחזרה לכל מה שניסה לברוח ממנו.
רוב משפחת שלבי כבר לא בחיים, מה שמביא לסרט דמויות חדשות וכמה שחקנים נהדרים. בארי קיוגן מגלם את דיוק, פרחח שרק רוצה שאבא יאהב אותו; טים רות׳ המצוין הוא שליחם של הנאצים; רבקה פרגוסון, שמעולם לא עשתה תפקיד רע, היא האשה המסתורית שדוחפת את טומי חזרה לכאוס; וסטיבן גראהם, שהשתתף בסדרה הרבה לפני שהפך לכוכב בעצמו, חוזר אף הוא. אבל בסוף, הכל נמצא על הכתפיים של מרפי, שחקן פלאי ממש, שכל קלוז אפ עליו נותן מכה בבטן.
סרט שמבוסס על סדרת טלוויזיה הוא תמיד הימור. "תיקים באפלה", "דאונטון אבי", "טווין פיקס", "סקס והעיר הגדולה", "הפמליה", "משפחת סימפסון" ועוד עשו את זה בדרגות שונות של הצלחה, אבל אף אחד מהסרטים האלה לא ממש נותר בזיכרון. "כנופיית ברמינגהאם: בן אלמוות" מצליח במשימה כי הוא לא שוכח את הדי אן איי שלו, יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, וגם כי הוא חופשי לגמרי - זה הפרק האחרון.
התשובה לשאלה "האם גם מי שלא ראה את הסדרה יכול להבין את הסרט?" היא "כן" מהוסס. הוא טוב בפני עצמו, אבל האפקט הרגשי מחייב היכרות עמוקה עם ההיסטוריה. המעבר לקולנוע גם דרש יותר קטעי אקשן סינמטיים גדולים, שבסדרת הטלוויזיה היו מוותרים עליהם בשמחה, אבל זו באמת בעיה קטנה לעומת השגת המטרה הגדולה: לתת לגיבור פנטסטי את הסוף שמגיע לו, By order of the Peaky Blinders.
