יש משהו כמעט מתבקש בכך שסרט אנימציה העוסק בזיכרון, בפרידה ובפחד להישכח יהיה בעצמו סרט שמנסה לא לשכוח דבר. "האי הנעלם" (Forgotten Island) סרטם של ג'ואל קרופורד וג'אנואל מרקאדו, דוחס לתוך פחות משעתיים עולם שלם של מיתולוגיה פיליפינית, קומדיית נעורים, סרט מסע, פנטזיה, אימה, אנימה, נוסטלגיה לשנות ה־90 וסיפור התבגרות על שתי חברות שעומדות בפני פרידה. לעיתים נדמה שהסרט חושש שאם יעצור לרגע, משהו מתוכו יישכח. התוצאה היא יצירה עמוסה באופן יוצא-דופן, לעיתים אפילו מתישה, אבל גם עשירה, מקורית, מצחיקה ומרגשת.
"האי הנעלם" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
קרופורד ומרקאדו, הבמאים שהפתיעו ב-2022 עם הסרט המצוין "החתול של שרק: משאלה אחת ודי", מוכיחים שזה לא היה הישג חד-פעמי. העלילה מתחילה בפיליפינים של תחילת שנות ה-90. ג'ו (הזמרת גבריאלי וילסון המוכרת בשם הבמה H.E.R) ורייסה (ליזה סוברנו) נפגשות כילדות בבית הספר היסודי. ג'ו מסתבכת בעקבות סיפור שהיא מספרת בכיתה על האי המיתולוגי נקאלי ועל המאנאנאנגאל, יצור מעופף אימתני מהפולקלור הפיליפיני. רייסה, מוקסמת מהסיפור ומג'ו הפרועה, הופכת לחברתה. מכאן מתפתח קשר עמוק שנמשך לאורך השנים, ומסומן באמצעות צמידי חברות שעליהם מוסיפות השתיים תליון אחרי תליון, כמין ארכיון פיזי של זיכרונותיהן המשותפים. הסבתא של ג'ו, לולה פאטימה (דולי דה לאון), היא זו שמספרת להן על נקאלי, וכך המיתולוגיה הופכת כבר בילדות לחלק בלתי נפרד מן הזיכרון המשפחתי והזהות של הגיבורות.
כאשר הן מסיימות את התיכון, מתברר שהחברות עומדת בפני המבחן האמיתי. רייסה המבריקה התקבלה לאוניברסיטת קאל-טק, ומתכננת לעזוב את הפיליפינים כדי לבנות לעצמה עתיד בנאס"א. לעומתה ג'ו, שעובדת במזללת מזון מהיר, לא החליטה מה לעשות בחייה ומתקשה להשלים עם הפרידה המתקרבת מחברת הנפש שלה. בלילה שקודם לעזיבתה של רייסה הן מוצאות מטבע כסף כסוף - מפתח לפורטל ששואב אותן לנקאלי. כשהן מתעוררות למחרת באי הקסום, שתיהן אינן זוכרות דבר מ-12 השעות הקודמות. אבל אירועי הלילה הותירו בהן סימנים: לרייסה יש כנפיים מוזרות, לג'ו יש קעקוע חדש, וסביבן שלל יצורים מוזרים שהיו שותפים ועדים להרפתקאות פרועות בלילה אמש.
אלמנט השכחה לאחר לילה פרוע מזכיר את הקומדיה "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (2009). הגיבורות נאלצות לשחזר את השתלשלות האירועים באמצעות סימנים חיצוניים, ולנסות להבין מה עשו ומה איבדו. הטרופ הקומי הופך בהדרגה למנגנון דרמטי ורעיוני. מה שנראה תחילה כמו חור בזיכרון הוא למעשה הביטוי הפיזי של נושא הסרט: מה קורה כאשר הזיכרון, כלומר הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מי שהיינו ומי שאליו נקשרנו, הופך לחפץ שניתן לאבד?
זה לא "ההנגאובר" בלי הטיגריס של מייק טייסון. מתוך "האי הנעלם"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
נקאלי מאוכלסת ביצורים מן הפולקלור הפיליפיני שמצטרפים למסע החיפוש של הגיבורות: רא'וו (דייב פרנקו), איש-כלב שמשלב תלותיות ותחמנות. בונגי (מאני ג'סינטו) הוא "טיאנאק" - יצור דמוי תינוק ענק וכחול עם שלוש עיניים. בטיבה (ג'ני סלייט) חיה במערה ומתענגת על זיכרונות של אחרים. דאטו (ג'ו קוי) הוא "קאפרה" ענק דמוי-עץ. המלך הזערורי טרפל-וואפל (רוני צ'יאנג) הוא מנהיג "הדוונדה" ואופיו האגרסיבי נסתר ע"י חזותו החמודה. מרמן (קווין מק'קאן) הוא "הקאטאו" - גרסה פיליפינית גברית לבתולת ים (עם כוכבי ים כפטמות מזמרות), וכמובן מנאנג (ליאה סלונגה), המאנאנאנגאל המאיימת. אלו הדמויות הבולטות, אבל במתכונת המוכרת מסרטי אנימציה "בוראי עולם" הסרט מתפקע מאלמנטים ודמויות נוספות.
זו אינה העתקה מדויקת של המיתולוגיה הפיליפינית אלא עיצוב שלה מחדש. הטיאנאק, למשל, שבפולקלור הפיליפיני הוא יצור ערפדי ומאיים המופיע בדמות תינוק, הופך לבונגי המתוק והרגשני. הדוונדה, שלעיתים מוצגות כדמויות שובבות ולעיתים כמסוכנות, מקבלות חזות כמעט צעצועית. דווקא המאנאנאנגאל שומרת על הצד האפל יותר הקיים במקור: היא יכולה לפצל את גופה לשניים, והמראה שלה באמת מטריד (בוודאי במה שמוגדר, לפחות מבחינה טכנית, כ"סרט לכל המשפחה"). אבל גם כאן השימוש במיתולוגיה הוא תמאטי ולא רק אקזוטי. גופה החצוי של מנאנג הוא המחשה סמלית לקרע המתהווה בין ג'ו לרייסה: שתי חברות שהיו שלם ועומדות להיפרד לשני חלקים. בהמשך גם מתגלה הקשר של מנאנג לרעיון של אובדן זיכרון.
הדמויות המצטרפות למסע הן במידה רבה גרסאות מועצמות של הגיבורות. רא'וו אינו מסוגל לשלוט בשינויי הצורה שלו, ולכן הוא מגלם את הפחד של ג'ו לאבד את האדם שהיא מכירה. בונגי קשור באופן קיצוני לאמו ולכן הסיפור שלו עוסק בצורך סמלי והממשי "לחתוך את חבל הטבור". מרמן, שמעוצב בסגנון שמזכיר את הסדרה "רן וסטימפי", הוא וריאציה קומית על חרדה מהאופן שבו אנו נראים בעיני אחרים. אפילו טרפל-וואפל, יצור זעיר ולוחמני שמראהו החמוד סותר את אופיו התוקפני, משחק על הפער בין זהות חיצונית לפנימית.
סרט שמאיים להתפקע. מתוך "האי הנעלם"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אולם הדמות החשובה מכולן היא בטיבה. היא אוספת וניזונה מזיכרונות, ובכך הופכת את המטאפורה המרכזית של הסרט למנגנון ממשי. היא יכולה לסייע לגיבורות לחזור הביתה אך במחיר הוויתור על צמידי החברות – כלומר, על הזיכרונות המשותפים שהצמידים מייצגים. זוהי דילמה פשוטה אך אפקטיבית: האם קשר מתקיים משום שאנחנו זוכרים אותו, או משום שהוא ממשיך לעצב אותנו גם כאשר הפרטים נמחקים?
כאן "האי הנעלם" מצטרף למסורת של יצירות כמו ו"שמש נצחית בראש צלול" (2004) ו"הקול בראש" (2015), שבהן הזיכרון אינו רק נושא אלא מרחב שניתן להיכנס אליו, לחקור אותו ואף לנסות לשמר אותו מפני חורבן. בשיא הסרט רייסה נכנסת אל תוך זיכרונותיה של ג'ו כאשר אלה הולכים ונמוגים, והפנטזיה הופכת למסע בתוך התודעה. ההבדל הוא שהסרט אינו שואל רק אם אפשר למחוק זיכרון, אלא מה נותר מאהבה ומחברות כאשר החיים עצמם מחייבים אותנו להתרחק פיזית מהמקום ומהאנשים שעיצבו אותנו.
מכאן גם הקשר המעניין ל"המסע המופלא" (2001) של הייאו מיאזאקי. בשני הסרטים ילדה נכנסת לעולם פנטסטי המאוכלס ביצורים מיתולוגיים, ועולם זה מתברר בהדרגה כמרחב שבו שאלות של זהות והתבגרות מקבלות צורה חומרית. אלא שבעוד מיאזאקי בונה עולם בעל אוטונומיה כמעט מוחלטת, שנראה כאילו התקיים הרבה לפני שהגיבורה הגיעה אליו, נקאלי נבנית באופן פונקציונלי יותר: היצורים והמרחבים שלה הם במידה רבה ביטויים של הקונפליקטים של ג'ו ורייסה. בכך הסרט קרוב יותר לאלגוריה בתבנית "הקוסם מארץ עוץ" (כולל המניע העלילתי של ניסיון "לחזור הביתה") מאשר כניסה לעולם אלטרנטיבי.
הדים של מיאזאקי. מתוך "האי הנעלם"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
העושר הזה ניכר גם באנימציה. הבסיס הוא אנימציית CGI מודרנית המזכירה את "החתול של שרק: משאלה אחת ודי", אבל בסצנות הפלאשבק הסרט עובר שוב ושוב לאנימציה דו-ממדית בהשראת סדרות כמו "דרגון בול Z" ו"סיילור מון". המעברים בין סגנונות הם חלק מהעניין: הם ממחישים את העובדה שזיכרון אינו שחזור אובייקטיבי. כל דמות זוכרת אחרת, ולכן גם המציאות החזותית שלה שונה. העולם הממשי, עולם הזיכרון ועולם הפנטזיה מחלחלים זה לתוך זה. האנימציה הדו-ממדית נעשתה באולפן הפיליפיני "סניפל אנימיישן" שמורגל בעבודה לסדרות האנימה, וכך הערבוב הסגנוני אינו רק מחווה אסתטית אלא גם קשור להיסטוריה של תעשיית האנימציה המקומית.
גם הליהוק מעניק לסרט משמעות כהנכחה של תרבות פיליפינית. H.E.R, זמרת אמריקאית אפרו-אמריקאית-פיליפינית זוכת אוסקר וגראמי, מעניקה לג'ו שילוב של מרדנות, הומור ופגיעוּת. ליזה סוברנו, שחקנית ממוצא אמריקאי-פיליפיני, מעצבת את רייסה באיפוק ואינטליגנציה שמסתירים את עוצמת הרגש. דווקא ליאה סלונגה (ה"המאנאנאנגאל") - האייקון הבינלאומי הבכיר של התרבות הפיליפינית, זוכת פרסי טוני ואוליבייה והקול המוכר של יסמין ומולאן - היא שמגלמת את היצור המפחיד ביותר בסרט. דולי דה לאון, שמוכרת לקהל הבינלאומי בעקבות תפקידה ב"משולש העצבות" (2002) של רובן אוסטלונד, מעניקה לסבתא לולה פאטימה את החום שממנו צומח כל עולם הדמיון של הסרט.
אה, הניינטיז. געגועים. מתוך "האי הנעלם"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
"האי הנעלם" הוא סרט על הפחד שהחיים יפרידו אותנו מן האנשים והמקומות שהפכו אותנו למי שאנחנו. האי נקאלי היא המרחב שבו הפחד הזה מקבל צורה: מפלצות הן רגשות, זיכרונות תלויים על צמיד צ'ארמים, והפרידה הגיאוגרפית מן הפיליפינים מקבלת צורה של גלות מן הילדות. ג'ו ורייסה אינן נדרשות לבחור בין זיכרון לבין שכחה אלא להבין שזיכרון אמיתי אינו כליאה בעבר - אלא כוח שמאפשר להמשיך הלאה.
זהו רעיון פשוט, אך הסרט מצליח להפוך אותו למסע עשיר, מצחיק ומרגש. גם כשהוא מגזים, מתפזר וכמעט קורס תחת שפע ההמצאות שלו, "האי הנעלם" אינו מאבד את המוקד הרגשי כסיפור על שתי חברות שאינן מוכנות לאפשר לחיים לגרום להן לשכוח זו את זו.
