הנה רגע שערורייתי שבדרך-לא-דרך עבר מתחת לרדאר של שר התרבות והספורט, מיקי זוהר. באחת הסצינות המרכזיות בסרט הישראלי החדש "בלה" מעוכבת יונה מסולסלת צחורה – לא עוד ילד פלסטיני. יונה! – במחסום צה"לי בשטחים. חייל אטום ואנטיפתי באמת, לא כמו זה בסרט "הים", אוסר עליה לחצות את המחסום כדי להגיע לירושלים, וכל זה למה? – משום שאין ברשות בעלת הכנף התשושה את התעודות המתאימות. ברצינות. אם לא תגיע היונה בזמן לירושלים, היא עלולה להפסיד סכום כסף נכבד שמוכן לשלם תמורתה שייח' אמירתי עשיר. והנה, רק בגלל שרירות הלב של חיילי צה"ל – כן, שוב הם! – היונה תקועה במחסום.
"בלה" – טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
שמה של היונה, ניחשתם נכון, הוא בלה, כשם הסרט שלשמו התכנסנו. סרטם המשותף של זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, יהודיה ופלסטינית, שבחרו לעשות סרט על יונה לבנה, כזו המסמלת את השלום, דו-קיום והפיוס המיוחל בין שני העמים. האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דארדן נמנים עם מפיקיו – כבוד לא מבוטל לסרט ישראלי-פלסטיני. וישנו גם סיפור, יותר נכון אנקדוטה שנמתחת לאורך 75 דקות בלבד, אבל עדיין נדמה שהתוצאה הסופית מתקשה להחזיק גם את פרק הזמן הקצר יחסית הזה. הסיטואציה שבמרכזה היונה ממצה את עצמה די מהר, ובשאר דקותיו נדמה הסרט כנע סביב זנבו, או אם להידרש לדימוי הולם יותר – מתעופף במעגלים.
"בלה" נפתח בהגעתם של יקי (אלישע בנאי) ובת זוגו לימור (ג'ייד דייכס ויקס) ללוויית אביו של יקי שעמו לא היה הבן בקשר זה זמן רב. אז הם מגלים שבמקום ירושה הותיר אחריו האב אותה יונה לבנה מסולסלת ויקרת ערך, שיש להביאה בהקדם לירושלים לאיזו תערוכה של איגוד מגדלי היונים הישראלי. שם הם גם פוגשים את בילאל הפלסטיני (חנא ביראך), חבר ילדותו של יקי שגדל למעשה בביתו של האב המנוח, ואת אשתו נרג'יס (אסיל פרחאת). מה הוביל את יקי ובת זוגו לעזוב שנים קודם לכן לבלגיה, מעבר לאילוצי ההפקה, קופרודוקציה ישראלית-בלגית? כל זה מתברר בהמשך, כאשר המרדף אחר היונה בלה, לא משנה כרגע למה, מוביל את ארבעת הגיבורים אל השטחים ולחתונה משפחתית שנערכת שם. אם לא יזדרזו, עלולה היונה להחמיץ את התערוכה ואת התעניינותו של השייח' שהוזכר לעיל. לא חראם?
"בלה", כמו "תל אביב על האש" (2018) של סאמח זועבי לפניו, הוא קומדיה של כיבוש. בניסוח אחר, הכל מתנהל בו על מי מנוחות ואפילו העצבים במחסום נובעים מבירוקרטיה משונה יותר מאשר אי האפשרות לחשוב על מציאות אחרת. שם, במחסום, עולים לפתע כל המתחים המבעבעים ביחסי הדמויות השונות. בילאל ונרג'יס שלהם רק ילד אחד והיא מתוודה על קשייה להרות; יקי ולימור שמטיחה בו על שהוא מסוגל לראות רק את עצמו; יקי שמספר מדוע הרחיק עד בלגיה כדי להתנתק מאביו המנוח; ובעיקר, פרטים שנחשפים הקשורים לפעילותם של בילאל ויקי משני צדי המתרס של הסכסוך – פרטים שאמורים למקם את הסרט בטריטוריה "רצינית", כזו של אמירה פוליטית אמיתית, אבל ההיבט הזה של הסרט מסתכם במשפט (מביך) אחד שבו חותם יקי את הנושא. אפילו טבח 7 באוקטובר נזרק פה לאוויר, שיהיה.
אפשר היה להניח שהמרדף אחר יונה מסולסלת יניב כמה סיטואציות מצחיקות באמת. אבל הסרט, בכנות, אינו משעשע במיוחד. יש בו משהו נעים, אולי נעים מדי, שאפילו הפרשיות שצצות בחלקו האחרון לא מצליחות לערער. אין בו אותו רגע שבו אתה חש שמשהו נתקע לך בגרון. לטעמי, הוא חסר שנינות וחריפות. כאמור, נעים. בסצינה מרכזית בסרט מגיעים בני הזוג הישראלים לחתונה בלב כפר פלסטיני בשטחים, תוך שהם מנסים להסוות את זהותם. זו סצינה כל כך טעונה וכל כך מבטיחה עד שאי אפשר שלא להתאכזב כאשר דבר לא יוצא ממנה. היא מוחמצת לגמרי ברמה הפוליטית והסאטירית. במקום זה, אנחנו מקבלים קצת תחושה של אי נוחות שאופפת את יקי כאשר הוא נדרש להצטרף לחבורת נגנים. אבל הסיפור הוא לא על אי נוחות; הוא על זהות ישראלית, על כיבוש, ועל מה זה אומר להגיע לחתונה פלסטינית כדי לתבוע את מה שאתה גורס שהוא שלך והפלסטיני מתעקש שהוא שלו. ההיבט האלגורי הזה המגולם בדמותה של היונה בלה פשוט לא מפותח.
"בלה" הוא סרט סימפטי, אבל לא יותר מזה. נראה שיוצריו, שחר וח'לאילה, נשבו קצת בקסמו של שיתוף הפעולה ביניהם עד שזנחו את התסריט ועיצוב משכנע של קונפליקטים. כמובן שאין זו הפעם הראשונה שיוצרים יהודים ופלסטינים פועלים במשותף: ירון שני וסכנדר קובטי ביימו יחד את "עג'מי" (2009), וגיא דוידי חבר לעימאד בורנאט ביצירת הסרט התיעודי "חמש מצלמות שבורות" (2012) – שני הסרטים היו גם מועמדים לאוסקר, בקטגוריות הסרט הזר והתיעודי, בהתאמה, ושניהם עיצבו נרטיב עגום ואלים. על כן, אתה מוצא עצמך משתוקק לסרט שמנסה להפיח קצת תקווה ואופטימיות, ולו גם פיקטיביות. אבל "בלה" נותר בגדר אפיזודה חולפת בתולדות הקולנוע הישראלי. הנה הוא פה, וכבר פרח לו ונעלם – קצת כמו היונה שבמרכזו.
