בגיל 23 אישאנה שמאלאן היא אחת הבמאיות הכי צעירות שביימו את סרטן הראשון באורך מלא. מעט יותר מבוגרת מסמירה מחמלבאף, בתו של אחד מבכירי במאי איראן, שעשתה זאת בגיל 18, וכן מאחותה של סמירה, חנה, שאת סרטה התיעודי הראשון ביימה בגיל 13. כן, להיות "הבת של" לא מזיק אף פעם, אבל גם כישרון הוא משהו שכדאי שיהיה, ובמקרה של שמאלאן הצעירה אולי זאת לא הבעיה כמו העובדה שהיא בחרה לביים סרט במיטב (או במירע) סגנונו של אביה, מ. נייט שמאלאן.
"הם רואים הכל" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
שמאלאן האב הוא אחד ממפיקי הסרט "הם רואים הכל" (The Watchers), שאת תסריטו כתבה אישאנה על פי ספר מאת א"מ שיין האירי. בתום הצפייה חשתי אי נוחות מסוימת, אבל זו לא נבעה מהעובדה שמדובר בסרט מזופת למדי, אלא משום שתהיתי איזו סימביוזה מחברת בין האב ובתו, עד כדי כך שהצפייה בסרטה יכולה לבלבל אותנו ולגרום לנו לחשוב שמדובר בסרט של אביה. מדוע לא להשמיע קול מקורי, שונה, כזה שיכריז על התנתקות ממה שהולך ומתברר כמורשת משפחתית: סרטי אימה-פנטזיה שנחתמים בטוויסט שלאיש בעצם לא אכפת ממנו?
ואם לא די בזה, הקדימון לסרטו החדש של מ. נייט שמאלאן, "מלכודת" שעתיד לצאת באוגוסט, מוצג לפני סרטה של בתו - ובת אחרת, סאלקה, היא מוזיקאית שמופיעה בסרטו החדש של האב ואף כתבה את השירים שמבוצעים במהלכו. בכתבה בניו-יורק טיימס לרגל יציאת "הם רואים הכל" מצוין שישנם אף מי שהבחינו שכרזת הסרט צצה בקדימון לסרטו של האב. כשבאים לחשוב על זה, עיסוקו של הסרט בכפילויות, טשטוש זהויות וחיקוי נושא עמו מידה לא מבוטלת של מודעות עצמית מצד הקולנוענית הטריה.
עלילת "הם רואים הכל" מתרחשת באירלנד, וליתר דיוק ביער עבות (שאינו מופיע במפות, כך מדווח לנו) מהאגדות. הגיבורה שלו היא מינה (דקוטה פאנינג), עובדת בחנות חיות שמגיעה אל היער יחד עם תוכי מדבר זהוב שאותו היא אמורה למסור בכתובת לא ברורה. היא נכנסת עם מכוניתה אל מעבה היער, המנוע בדרך פלאית או שלא שובק חיים, ומינה האבודה פוגשת בקשישה מוזרה, מדלן (אולוון פורה), שמובילה אותה אל בקתה מבודדת המכונה בפי שוכניה "הלול". בבקתה מצויים, מלבדה, עוד שני צעירים, דניאל (אוליבר פינגן) וקירה (ג'ורג'ינה קמפבל), שעל גורלו המר של בעלה שהיה אף הוא בלול וניסה להימלט מהיער אנו למדים מסצנת הפתיחה של הסרט.
מסתבר שהיער שורץ ביצורים פלאיים ומסוכנים המכונים The Watchers, וממש כמונו, הצופים בסרט, הם מגיעים אל הבקתה מדי לילה כדי לצפות בשורדים הכלואים בה מבעד לקיר-מראה המדמה את אֶקרן הקולנוע או את מסך הטלוויזיה המשדר את "האח הגדול" (הפתעה! בבקתה אכן נמצא DVD של תוכנית ריאליטי נוסח love Island). כדי לשרוד את נוכחותם המאיימת של היצורים, דיירי הבקתה צריכים לבלות את הערב בעמידה מסודרת אל מול הקיר שהופך למראה, ואף פעם לא לעזוב את תחומי הביטחון שמסביב לבקתה המסומנים בשלטי "נקודת אל חזור".
"הם רואים הכל", הבנתם נכון, הוא מעין סיפור המערב פולקלור וסוגיות תאורטיות עכשוויות הקשורות בזהות מינית ומגדרית, טראומה וייצוג. עובדה: שמות שלוש מהדמויות הנשיות כאן – מינה, לוסי (אחותה התאומה, איך לא, של מינה) ומדלן – לקוחות משני טקסטים מרכזיים העוסקים בדיוק בסוגיות האלה: "דרקולה" (מינה ולוסי הן שתיים מקורבנותיו של הרוזן-הערפד שהופכות ליצורות אופל כמוהו) ו"ורטיגו", שבו מדלן היא אחת משתי הזהויות התאומות של גיבורת סרטו של אלפרד היצ'קוק. האם זה מעשיר במשמעות את הסרט הקלוקל הזה? ספק רב. סתם פרטים מיותרים שמופיעים בו כמו להקת הציפורים השחורות הדיגיטליות שחולפות בשאון כנפיים בשמי היער.
2 צפייה בגלריה
בראם סטוקר והיצ'קוק היו מאשרים את כל זה? מתוך "הם רואים הכל"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מינה מופיעה בתחילת הסרט כשהיא עוטה פאה שחורה, הולכת לבר ומציגה עצמה כבלרינה. הסרט עצמו נע לאירוע טראומטי מעברה שקשה לזהות בו איזשהו קשר לנוכחותה בבקתה ולמה שקורה לה שם. כל הפרטים האלה הופכים את סרטה של השמאלאנית למשהו שבהיעדר הגדרה נוחה יותר נקרא לו: קשקוש. ישנם סרטים, גם כאלה שאינם כל כך טובים, שגורמים לך בכל זאת לעקוב אחרי מה שקורה בהם בסקרנות מסוימת. ב"הם רואים הכל" השלב שבו כבר ממש לא אכפת לך מה יקרה ולמי מגיע מהר מדי. כשמגיע הטוויסט (ואחריו עוד אחד ועוד אחד) הוא לא מפתיע כמו שהוא עוד שלב בדרך המייגעת לסיום.
הצפייה בסרט מעוררת תחושה שזוהי עבודתה של בת המנסה לרשת את אביה – נותיר את הפרשנות האדיפלית בצד – במקום למצוא את קולה שלה. אולי זה עוד יקרה, שכן באופן פרדוקסלי יש לי ציפיות לסרטה הבא. אבל בשלב הזה, הראשוני של הקריירה שלה (לפני כן היא ביימה כמה פרקים בסדרת הטלוויזיה Servant של אפל TV שהפיק אביה), נדמה שנוכחותו הדומיננטית של תוכי מדבר בסרטה אינה אלא סוג של מודעות עצמית.
