לאורך הצפייה ב"רד הוט צ'ילי פפרס: אחינו הלל", הדוקו הנהדר של נטפליקס על הלל סלובק - הגיטריסט יליד חיפה שהיה בין מייסדי הלהקה שמת לפני כמעט 40 שנה ממנת יתר רגע לפני שחבריו החלו לכבוש את העולם, לא היה אפשר להוריד את העיניים מפלי. הבסיסט הבדרך כלל מאוד תזזיתי שאוהב לרקוד בפלג גוף חשוף, ישב שם מול המצלמה וסיפר בהרחבה ובעיניים דומעות על חבר הילדות שלו שהכניס אותו לעולם המוזיקה. סלובק הקציב לפלי שבועיים ללמוד לנגן על גיטרה בס כדי שיוכל לצרף אותו ללהקה, והיה זה שלמעשה סלל את דרכו המקצועית, ונתן לו טעם ותקווה לחייו. בין היתר, בין הזיכרונות מחברו, פלי מתאר שם שבילדותו באוסטרליה הוא העריץ את לואי ארמסטרונג ובכלל רצה להיות מוזיקאי ג'אז שמנגן על חצוצרה. זה לקח לו כמה שנים טובות, אבל בסוף הוא הצליח.
לא מעט גברים שמגיעים לגיל עגול במחצית השנייה של חייהם מבטיחים לעצמם כל מיני הבטחות או מציבים יעדים להגשמת חלומות. חלקם אפילו זוכים להגשים אותם. גם לפלי, שנולד כמייקל פיטר באלזארי אך כינוי הילדות שלו נדבק אליו מאז ולא עזב, היה חלום. לקראת יום הולדתו ה-60 שחל לפני כשלוש שנים, הוא הציב לעצמו מטרה: להקליט אלבום ג'אז. בדרך למטרה פלי היה צריך להתאמן, והרבה. הסידור בינו לבין חברי להקת האם שלו היה שבמהלך סיבוב ההופעות האחרון שלהם הוא יקדיש חלק מהזמן הפנוי שלו לתרגולים קבועים על החצוצרה. הוא אומנם ידע לשלוף את כלי הנשיפה שלו לאורך השנים, ואף התארח איתו ביותר מהזדמנות אחת על הבמה עם הלהקה ועם קולגות נוספים, אבל הוא היה הראשון להודות שהיכולות שלו כחצוצרן לא הספיקו בשביל להצדיק נגינה באלבום ג'אז שייצא תחת שמו.
כל מי שהתגורר פעם בשכנות לחצוצרן יודע שמדובר בסבל. בהאזנה מהצד, נדמה שמכל כלי הנגינה הקיימים, תרגולי סולמות ומהלכי אצבעות על חצוצרה, הם הקשים והמאתגרים ביותר שיש. לא רק למתאמן, אלא גם לכל מי שנמצא ברדיוס סביר אליו. האורחים בחדרי המלון שנאלצו לחלוק קיר עם הבסיסט האדיר של הפפרס בזמן שלימד את עצמו להפוך לחצוצרן מיומן, יכולים לראות בעצמם שותפים שווי זכויות ב-Honora, אלבום הג'אז הנהדר של פלי שיצא ממש לאחרונה. למרות הזמן הקצר יחסית שהעברתי במחצית Honora, ועל אף העובדה שאנחנו נמצאים כרגע רק בראשית חודש אפריל, נכון לכתיבת שורות אלו, זהו אחד מהמועמדים המובילים של כותב שורות אלה לתואר אלבום השנה של 2026. כן, הוא עד כדי כך מפתיע לטובה, מהנה ומתגמל.
האימונים המרובים ההם בחדרי המלון סייעו לפלי להתקרב לשלמות שהוא מציע לאורך עשרת הקטעים המרכיבים את האלבום (ארבעה מתוכם הם קאברים). אך בדרך לאלבום המוזיקאי עשה פעולה נוספת, וחשובה לא פחות - הוא החל להתערבב בסצנת הג'אז של לוס אנג'לס במטרה לשאוב השראה ולגייס שותפים פוטנציאליים לפרויקט שלו. כל אלבום ג'אז טוב – ו-Honora הוא יותר מרק אלבום ג'אז טוב, הוא מצוין – מורכב לא רק מיכולות הנגינה של הסולן המוביל, אלא גם מהחיבור בינו לבין יתר המשתתפים ומהדינמיקה ביניהם לאורך ההקלטות באולפן.
לאורך 51 הדקות המרכיבות את Honora, אפשר למצוא כמה וכמה מפגשי פסגה קטנים ויפים שכאלו. למרות שפלי הוא בסיסט-על, שמנגן גם כאן על הכלי העיקרי שלו, ברשימת הקרדיטים הארוכה של האלבום נמצאת בין היתר גם אנה באטרס (על קונטרבס). לאורך האלבום יש לא מעט תפקידי כלי נשיפה, שפוזרו בין כמה מוזיקאים. את החלק של חליל האלט למשל, פלי הפקיד בידיו ובפיו של ריקי וושינגטון, מוזיקאי ג'אז ותיק, וגם האבא של קמאזי, מהאמנים הכי מעניינים בז'אנר בשנים האחרונות שמשלב באופן מקורי בין ג'אז לבין היפ הופ ומוציא אלבומים מגלומניים ומרתקים, ובראשם היצירה האפית - Heaven and Earth מ-2018.
כשזה מגיע לחצוצרה – שהיא כלי הנגינה המוביל את האלבום - פלי חולק את התפקידים עם עוד כמה נגנים, ובהם גם ג'ון פרושיאנטה, בדרך כלל הגיטריסט הנהדר של הפפרס, שמפציע כאן בשני קטעים. ואגב הפפרס, מתופף הלהקה הוותיק צ'אד סמית' מוביל את הקטע הפותח והנהדר של האלבום - Golden Wingship. ואפרופו אורחים, בין שלל המוזיקאים שכונסו כאן תמצאו גם טום יורק מרדיוהד ב-Traffic Lights שנהנה גם הפנדר רודס הסבנטיזי של נתנאל וולקוט מההרכב ברייט אייז, ואת ניק קייב בקאבר איטי ומהורהר ל-Wichita Lineman שג'ימי ווב כתב בסוף הסיקסטיז לזמר הקאנטרי הרך גלן קמפבל.
Honora מציג את סך ההשפעות המוזיקליות של פלי ושל שותפיו הרבים באולפן. כמעט כל רצועה במסע הג'אז החופשי המרתק הזה, המשלב פה ושם גם קצת ספוקן וורד, זורקת למקום אחר. ב-Morning Cry שמגיע באמצע האלבום, האווירה מושכת קצת לאזורי המחייה של האלבום Nefertiti של מיילס דייויס. ההשראה מדייויס נוכחות בקטעים נוספים כאן. ב-Traffic Lights (זה עם יורק ו-וולקוט) וב-Frailed למשל, פלי ושותפיו מתכתבים עם יצירת מופת נוספת ומאוחרת מעט יותר של דייויס, הפעם מהתקופה החשמלית שלו, In a Silent Way. ב-Free As I Want to Be, החותם את האלבום, זהו כבר רפרור לדייויס הגרובי של ימי האלבום On the Corner מראשית הסבנטיז, במיוחד ברגעים שבהם הבס המאוד נוכח של פלי נוטל את ההובלה.
מוזיקאים שזכו לתהילה בשדה מוזיקלי אחד ומנסים לצאת בשלב כשלהו בקריירה שלהם (גם אם רק לרגע), מאזור הנוחות שלהם - ראויים להערכה. הדוגמה הקודמת שעולה לראש היא אלבום הג'אז המרחף של אנדרה 3000 – פעם חצי מצמד ההיפ-הופ המצליח אאוטקאסט. האלבום ההוא הפך לפני כשנתיים וחצי לאחד מהחברים היותר טובים שלי לכמה רגעים. פלי של Honora, הוציא תחת ידיו מוצר אולפני מרהיב ושלם אפילו יותר מזה של אנדרה 3000, שכנראה יישאר בתקליטייה הפרטית שלי שנים קדימה. ולמרות ש-Honora כנראה יגיע לפחות מעשירית מזוגות האוזניים שהתפנו להאזין לאלבומים המאוחרים והלא תמיד אחידים של הפפרס, זוהי יצירה שלא רק מציגה מוזיקאי אמיץ בשיאו שלא פוחד להעז, אלא שהיא גם יכולה להיות יופי של מבוא לג'אז למי שמשום מה נרתע עד היום מהז'אנר הזה.
