הימים אינם קלים. עולם התרבות הבינלאומי מפנה לישראל כתף קרה, רשימת המחרימים הולכת ומתארכת ודריכה על אדמת הקודש הפכה לאקט פוליטי. את ג'וזף פיינדר, סופר המותחנים הפופולרי, זה לא מרתיע. להיפך. בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים, שמתעתד להתקיים בסוף החודש בירושלים, הוא ינהל שיחה עם יונתן דה שליט, בכיר לשעבר במערכת הביטחון וסופר מתח ישראלי. בואו, האיש כבר הסתבך עם פוטין אז אפשר להניח שהוא אוחז בפרופורציות.
פיינדר יגיע לפסטיבל, שייערך בירושלים ב-25 במאי בתמיכת הקרן לירושלים, בין היתר כהבעת סולידריות עם העם בציון ואינו חושש מהשלכות התמיכה שלו בקבוצת הבלתי-מקובלים. "התחושה שלי היא שישראל אינה פופולרית היסטורית כרגע", הוא אומר בשיחה מביתו בבוסטון, "היא מותקפת מכל עבר, וזה מאוד לא באופנה לעמוד לצידה. אני אוהב את אמריקה, אבל אני לא אוהב את טראמפ. אני לא אוהב את נתניהו – אבל אני אוהב את ישראל, והרגשתי שמוטל עליי לנקוט עמדה ולהגיד שאני אוהב את המדינה הזאת".
תן לנו להתפלש עוד קצת באהבה הזאת. מה אתה אוהב אצלנו?
"אני אוהב את הארץ ואת האנשים. לא את כולם, אבל אני מרגיש איתם בנוח. אני אוהב את הישירות של הישראלים ואני מרגיש נינוח בחברתם. יותר מזה, אני חושב שזה הזמן שבו צריך לעמוד לצד ישראל, למרות שזה קשה ולא פופולרי בארצות הברית, והאמת היא שאני חושב שזה לא פופולרי אפילו בישראל. הרבה ישראלים כל כך ביקורתיים כלפי ממשלת נתניהו, שהם כבר לא מרגישים צורך לעמוד לצד ישראל עצמה, וזו טעות.
"ישראלים צריכים לעשות את ההבדלה בין נתניהו לישראל כמו שפטריוטים אמריקאים יודעים להפריד בין אמריקה ובין טראמפ. יש הרבה אמריקאים שמסתכלים על שלטון טראמפ ואומרים, 'אני כבר לא אוהב את המדינה הזאת יותר'. גם זאת טעות. הייתי רוצה לשמוע יותר ישראלים שמגנים על המדינה שלהם לצד הביקורת על הממשלה".
מה דעתך על החרמות התרבותיים על ישראל? יש אמנים, כמו זוכה הנובל, ג'. מ. קוטזי, שסירבו להגיע לפסטיבל.
"אמנים מסתכלים על מה שישראל עושה במלחמה ובפוליטיקה ואומרים 'אני לא רוצה חלק מזה', ובתגובה הם מחרימים את ישראל, אבל יש גם מידה רבה של אנטישמיות סביב החרמות האלה בארצות הברית, למרות שלא מדברים על זה. זה סוג של תירוץ עבור אנשים מסוימים".
6 צפייה בגלריה
"אני אוהב את אמריקה, אבל אני לא אוהב את טראמפ. אני לא אוהב את נתניהו – אבל אני אוהב את ישראל"
(צילום: אבי אוחיון/לע"מ)
אתה מאמין בחרם תרבותי באופן כללי?
"יש מקום לחרמות תרבותיים במקרים מסוימים, למשל נגד רוסיה. אני לא מתנגד לחרמות תרבותיים אבל צריך לבחור את המטרה בקפידה. זה הכוח היחיד שיש לאמן בסופו של דבר".
לא רוצה להיות בורג
מה שמחזיק את פיינדר, האיש שמאחורי רבי מכר כמו "פרנויה", "רצח בעיניים", "שעת האפס" ולאחרונה גם "בת האוליגרך", במקום טוב בצמרת סופרי המתח האמריקניים, הוא בין היתר הנטייה שלו להציע לקורא גיבורים שהם אנשים רגילים לחלוטין, ומאידך הנבירה שלו בכוחות המפחידים באמת בחיינו - חברות טכנולוגיה, השתלטות תאגידית, העולם הדיגיטלי. הוא טוֹוֶה רשתות של בגידה, הלבנת הון ותככים בינלאומיים, ויודע שהכוח המשחית האמיתי נמצא אצל מנכ"לים ואוליגרכים. הוא כותב על התנדפותה של הפרטיות, ריגול תעשייתי והאופן שבו אנשים עם כסף יכולים לרמוס את האדם הפשוט מבלי לשלם את המחיר. הכתיבה שלו רזה ופונקציונלית ויש לה מטרה אחת בלבד: לגרום לכם להפוך את הדף.
"לעבוד בארגון גדול דורש מיומנות שלא הייתה לי. ה-CIA זו בירוקרטיה אחת גדולה עם המון חוקים ואני לא חושב שהייתי יכול להצליח כבורג במכונה בירוקרטית. אפילו כסוכן בשטח אתה עדיין צריך לציית לכל כך הרבה חוקים וללקק לכל כך הרבה אנשים, זה פשוט לא היה בשבילי"
פיינדר, 68, נולד להורים יהודים משיקגו, איתם נדד בין מדינות שונות בעולם כחלק מעבודתו של אביו בהקמת בתי ספר לאנגלית. הוא נחשף לספרות הרוסית דרך אחותו הגדולה, ותהה איך אומה בעלת תרבות עשירה ושפה יפהפייה מוגדרת כאויבת של אמריקה בשנות ה-70. את המשיכה הזאת הוא הטמיע אל מספר תארים בלימודי רוסיה ממוסדות נחשבים, כולל לימוד דיבור וקריאה שוטפים ברוסית, והתמחה בפוליטיקה ובביון סובייטי. לקראת סוף הלימודים הוא עמד בפני צומת דרכים: ה-CIA זיהה את הפוטנציאל וניסה לגייס אותו לשורותיו, אבל פיינדר הבין כבר אז את ההבדל בין סרטי ג'יימס בונד למציאות בשטח. בדמיונו הוא ראה את עצמו דחוס באשקובית, בורג קטן במערכת עצומה, מנתח דוחות על יבולי הדורה באוזבקיסטן.
"הבנתי כבר אז שאני לא אהיה טוב בפוליטיקה ארגונית", הוא מסביר, "לעבוד בארגון גדול דורש מיומנות שלא הייתה לי. ה-CIA זו בירוקרטיה אחת גדולה עם המון חוקים ואני לא חושב שהייתי יכול להצליח כבורג במכונה בירוקרטית. אפילו כסוכן בשטח אתה עדיין צריך לציית לכל כך הרבה חוקים וללקק לכל כך הרבה אנשים, זה פשוט לא היה בשבילי".
אז אני לא אשאל על כניסה לפוליטיקה.
"אני מתעניין בעיקר בצד האנושי של הפוליטיקה. בסופו של דבר הכול מסתכם בכוח ובהשפעה, והשאלה היא מה המטרה. זה לא תמיד רק לעשות עוד כסף, אלא לעיתים קרובות להפעיל כוח על אנשים אחרים. אני מרגיש שהאוליגרך שלי, למשל, רצה לחזק את השפעתו על העולם יותר מסתם לעשות כסף. זה עניין פסיכולוגי – החשיבות של הרצון האנושי ואיך אנחנו רוצים להשפיע ולשלוט על אחרים"
ההורים של פיינדר רצו שיהיה עורך דין, אבל הוא כבר ראה לעצמו עתיד אחר. כחוקר אקדמי, הספר הראשון שכתב (Red Carpet) עסק בקשריו החסויים של מליארדר אמריקאי עם ברית המועצות, והוא הצריך תחקיר עמוק שכלל ביקורים מסוכנים במוסקבה ומפגשים עם סוכני קג"ב בדימוס. בסופו של דבר המיליארדר, ארמנד האמר, כל כך התעצבן שהוא הציע לאוניברסיטה שבה למד פיינדר תרומה של 25 מיליון דולר אם יסלקו את הסטודנט החצוף. הם סירבו והאמר רכש את כל העותקים של הספר מכל החנויות שבהן הוצע. הספר הפך לרב-מכר אבל פיינדר הגיע למסקנה שלמרות כל ההתרגשויות, יהיה מעניין הרבה יותר להמציא את העובדות מאשר לתעד אותן.
פיינדר למד את המכניקה של ספרות המתח כאילו מדובר בהנדסה גרעינית, פירק את יצירות המופת ולמד אותן עד שהפנים לחלוטין את הז'אנר. הוא הקציב לעצמו שלוש שנים למכור ספר, או שיחפש לעצמו מקצוע אחר. את המותחן הראשון שלו, "מועדון מוסקבה", הוא שכתב עשרות פעמים עד שהתקבל על ידי הוצאת הספרים, אבל כשיצא לאור הוא מצא את דרכו לרשימת רבי המכר והוריו של פיינדר נפרדו בצער מחלומם על צאצא משפטן. אל רשימות רבי המכר נכנסו גם המותחנים שהגיעו בהמשך, 17 עד כה.
טכניקת הכתיבה שלו כוללת מפגן מרשים של משמעת עצמית: הוא מתייצב בסטודיו הכתיבה שלו בכל בוקר בשמונה, מכבה (!) את האינטרנט, הופך שעון חול בן שלוש שעות וכותב. אחת החוזקות שלו טמונה בשיטת התחקיר המסורה שלו: שיטת הקרחון. מתוך 100 אחוז של עבודה סיזיפית באיסוף פרטים הקשורים לעלילה - רק עשרה אחוזים מגיעים בסופו של דבר לספר עצמו, כש-90 האחוזים הנותרים טמונים אי שם מתחת לפני השטח אבל מעניקים לסיפור את כובד המשקל והאמינות. פיינדר אינו אדם עצל, התחקיר שלו כולל פנייה למקורבים שמקיפים את האדם החזק עליו הוא כותב, הוא יוצר קשר עם מומחים בתחומים סגורים שלרוב מעוניינים להשמיע את הסיפור שלהם ומרבה במחקרי שטח.
במקרה של "בת האוליגרך", ספרו האחרון שיצא בשנה שעברה ושהזכויות עליו כבר נמכרו לעיבוד טלוויזיוני, פיינדר חקר את הסיכוי של אדם מהשורה להיעלם בעולם המודרני. פול הוא מנתח מידע פיננסי שהתאהב בצלמת דלת אמצעים, שכשהתברר לו שמדובר בבתו של אוליגרך רוסי עשיר ורב עוצמה - האהבה כבר סחפה אותו עמוק מדי לתוך העסק המשפחתי. כשהוא מביט פנימה הוא מגלה שהחברה מצליחה בזכות עסקאות מפוקפקות ולא חוקיות. מפה לשם פול מוצא את עצמו לכוד בין גופי ביון שונים ותאבי אינפורמציה, עד שהוא מגיע למצב שהוא נאלץ להעלים את עצמו אם הוא רוצה להמשיך לחיות.
העלילה נעה בין שני צירי זמן – הראשון של פול הצעיר והשני כשהוא ממציא את עצמו מחדש כגרנט, בונה סירות ויאכטות בעיירה שכוחת-אל, שמקבל תשלום רק במזומן. הרעיון לחלק את העלילה לשני מישורי זמן הוא אומנם פופולרי למדי אבל במקרה של "בת האוליגרך" מדובר היה באילוץ - כשפיינדר החל לעבוד על הספר האוליגרכים הרוסים בארצות הברית היו הדבר הכי קרוב לבני אצולה, רוכשים נדל"ן יוקרתי, תורמים מיליונים למוזיאונים ובתי חולים ומארחים מסיבות פאר. אלא שאז, איפשהו באמצע הספר, פוטין החליט שבעצם בא לו קצת מאוקראינה. האוליגרכים נאלצו להתמודד עם סנקציות במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב הם נאלצו לעזוב את ארצות הברית. "פתאום הספר לא עבד", הוא מתאר, "חשבתי לעצמי 'שיט, אני אצטרך לוותר על הספר. ניסיתי כל מיני דרכים לשלב את הפלישה לספר עד שהגעתי לפתרון של שני צירי זמן שונים".
לא צפית את הפלישה.
"לא חשבתי שזה יקרה כי זה היה נראה כמו רעיון כל כך גרוע. חשבתי שהם לא יכולים להיות כאלה טיפשים. אבל יש משהו בהנהגה הרוסית, הם תמיד עושים את המהלך השגוי".
והמלחמה באיראן?
"אני מבין את ההיגיון שמאחורי מלחמה עם איראן, למרות שלדעתי אין דרך לסיים מלחמה כזאת. זה כנראה היה בלתי נמנע עבור ישראל, אם כי לא בלתי נמנע עבור ארצות הברית. זה דרש נשיא כמו טראמפ. הוא עדיין לא הצליח להסביר לעם האמריקאי את ההיגיון שמאחורי המלחמה עם איראן, זה כישלון של הסברה".
השווית פעם בין אירועי 11 בספטמבר לאירועי 7 באוקטובר.
"זה היה נורא. הייתי מזועזע כשהבנתי שישראל לא הייתה מוכנה למה שקרה. זה מזכיר לי מאוד את הכישלון המודיעיני של 11 בספטמבר בארצות הברית - גם שם היה כל כך הרבה מודיעין שהיה אמור להכין אותנו להתקפה, וכלום לא נעשה, פשוט כי המנהיגים לא האמינו שמשהו כזה יכול לקרות. זו דוגמה מרתקת ועצובה למוח האנושי וליכולת החיזוי שלו".
למה כל כך חשוב לך להישאר קרוב לאירועים אקטואליים מציאותיים? הרי זאת ספרות בדיונית.
"רק במובן שאני רוצה שהספר ירגיש נטוע במציאות. אני אומנם ממציא את העלילה והדמויות, אבל אני חייב למקם אותן בעולם שמוכר לקורא כדי שזה יהיה משכנע. אם אני מצליח לעשות את זה – הצלחתי. זה לא חייב להיות העתק אחד לאחד, אלא מספיק מעוגן במציאות עכשווית".
קרה שנאלצת לוותר על ספר בגלל אירועים שקרו במציאות?
"מעולם לא", הוא מחייך, "תמיד מצאתי דרך לפתור את זה, וזה אחד הדברים שמעניינים אותי ברקימת עלילות".
במסגרת התחקיר לספר, פיינדר איתר קברניט של יאכטת-על שמועסק על ידי מיליארדרים רוסים, ושאב ממנו פרטים על צוללות פרטיות החבויות בבטן הספינה ועל מיכלי לובסטרים חיים המיועדים לארוחות הערב של האליטה. מאחר ופול נאלץ ללמוד איך לשרוד לבד בטבע, פיינדר יצא ליערות הלבנים של ניו המפשייר בימי חורף קפואים עם מדריכי הישרדות, שלימדו אותו איך להדליק איש עם אבן אש וקליפות של איזה עץ שאפשר לשרוף גם כשרטוב.
"הבינה המלאכותית משתפרת אז מה הטעם להיות סופר? הדרך היחידה להפוך את הכתיבה שלך לרלוונטית היא שיהיה לך קול ייחודי משלך – כי זה מה שאין ל-AI. כולנו מקווים להמשיך לקרוא את מה שבני אדם כתבו ולא מכונות, אבל אני לא יודע אם אנשים תמיד יוכלו להבחין בהבדל"
השאלה שמתוכה נוצר הספר – האם אדם יכול להיעלם לחלוטין בעידן המודרני, המתועד והמקוון – שלחה אותו אל סשן תחקיר נוסף. "הופתעתי לגלות שזה לא לגמרי בלתי אפשרי כמו שחשבתי", הוא אומר, "דיברתי עם אנשים שהמומחיות שלהם היא להדריך אנשים איך להיעלם. יש אנשים שמסיבות שונות – ביצעו פשע, או שהחיים שלהם אומללים והם רוצים לשנות אותם – רוצים להיעלם מהחיים של עצמם. יש כל מיני דברים שחשוב להקפיד עליהם, למשל להתרחק מהעיר הגדולה המרושתת מצלמות ולנסות להיעלם בעיירה קטנה ונידחת, להתעסק רק עם כסף מזומן כדי לא להשאיר אף רישום וכמובן להרחיק את עצמך מרשתות חברתיות.
רצית פעם להיעלם?
"ממש לא. אני אוהב את החיים שלי אבל אני סקרן לגבי האפשרות".
כשה-FBI מתקשרים להזהיר
כדי לכתוב על נבכי הביון והפוליטיקה הרוסית פיינדר לא היה צריך מדריכים או תואר מהרווארד. במהלך חייו, בעקבות הספרים שכתב, הוא התנסה בחיכוך ממשי ומאיים עם המוסדות והאנשים שכתב עליהם. בשלב מסוים מישהו מה-FBI הרים אליו טלפון והמליץ לו שלא לבקר במוסקבה אחרי שהתבטא בגנות פוטין, או שהוא עלול למצוא את עצמו "נופל מאיזה חלון".
ליתר ביטחון הרוסים כנראה טרחו והגיעו אליו לבוסטון כדי להבהיר את הנקודה. לפני כעשור נפרץ המשרד של פיינדר, הפורצים התעלמו מציוד יקר ערך וגנבו רק כונני גיבוי שהכילו חומרים שאסף. הם גם דאגו לסדר את העכברים של המחשבים באופן שמשמש מעין קוד בעולם הביון שמשמעותו: היינו פה, שקול מילים ומעשים. פיינדר כבר לא חזר למוסקבה, אבל הוא ממשיך לתרגם את הפרנויות שלנו לרבי מכר, לעיתים נבואיים.
"האיום הגדול האמיתי הבא הוא כמובן ה-AI", הוא חוזה, "ובטח שזה איום גם על עולם הכתיבה. הבינה המלאכותית משתפרת אז מה הטעם להיות סופר? הדרך היחידה להפוך את הכתיבה שלך לרלוונטית היא שיהיה לך קול ייחודי משלך – כי זה מה שאין ל-AI. כולנו מקווים להמשיך לקרוא את מה שבני אדם כתבו ולא מכונות, אבל אני לא יודע אם אנשים תמיד יוכלו להבחין בהבדל. אני אשמח לעשות ניסוי כזה".
6 צפייה בגלריה
"אם אני מפחד ממשהו - זה אומר שהוא יהווה עלילה טובה לספר". ג'וזף פיינדר
(צילום: יואל בנימין)
מה לגבי אנשים שאינם סופרים?
"אני מודאג גם ממה שזה עושה לסטודנטים. פעם לימדתי כתיבה בהרווארד, ואני תוהה מה AI עושה ליכולת של סטודנטים לכתוב את החומרים שלהם, את עצמם. כי היום הם יכולים לספק הנחיות וליצור טקסט טוב דרך AI, אין להם תמריץ לכתוב את החומרים של עצמם. מצד שני, זה בהחלט נושא טוב לעלילה. אם אני מפחד מזה, זה אומר שזאת תהיה עלילה נהדרת".
לסיום, הספר הבא שלך יהיה חלק מסדרת "ניק הלר", המרגל הפרטי והנחוש?
"לא, זו התחלה של סדרה חדשה. אני בערך באמצע הכתיבה כרגע ומאוד נהנה ממנה, אבל אני בדרך כלל לא מדבר על ספרים בזמן שאני כותב אותם – זה מביא מזל רע".
