רק לפני כשבועיים עלה על האקרנים כאן "שעת הנעלמים", והנה נוחת סרט נוסף המעמיד במרכזו ילדים הנתונים בסכנה הקשורה בדמותה של אישה-מכשפה. אך בעוד הסרט הראשון מציג פרספקטיבה רחבה של התמודדות עם הטראומה של ההיעלמות – באופן שמעורר זיקה מצמררת לחטופים בעזה – הסרט שלשמו התכנסנו, "להחזיר אותה" (Bring Her Back), עושה זאת דרך בחינה אינטימית של חוויה הורית, שכול ומלנכוליה, והפנטזיה להחזיר את האובייקט האבוד-לנצח. משהו שקצת מזכיר את "בית קברות לחיות" של סטיבן קינג, אבל בגרסה הרבה יותר קיצונית.
"להחזיר אותה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
יוצרי הסרט, האחים התאומים האוסטרלים דני ומייקל פיליפו, כבר הרשימו (לפחות חלק מהמבקרים) עם סרטם הקודם מ-2022 שזכה בארץ לשם העילג, "נגעת נרצחת" (במקור Talk to Me). הם החלו את דרכם ביצירת סרטוני אימה קומיים בערוץ היוטיוב הפופולרי שלהם RackaRacka, וצלחו את המעבר למסך הקולנוע. הנושאים שהם נוגעים בהם, בסרטם ההוא כמו גם בזה הנוכחי, קשורים במוות ואשמה, תפקוד הורי לקוי, והחיפוש אחר תיקון וגאולה. הפעם הם עושים זאת דרך סיפורם של שני אחים חורגים, אנדי (בילי באראט) ופייפר (סורה וונג), שמאבדים את אביהם בתחילת הסרט ונשלחים לאומנה אצל אישה בשם לורה (סאלי הוקינס), שבתה היחידה והעיוורת טבעה למוות כמה שנים קודם לכן.
אנדי עומד לחגוג את יום הולדתו ה-18, מועד שבו הוא יוכל להגיש בקשה רשמית כדי לשמש כאפוטרופוס לאחותו הצעירה ממנו, שסובלת מלקות ראיה קשה. יש לו עבר בעייתי, ולכן מתכוונת העובדת הסוציאלית המטפלת בעניינם להפריד בינו ובין אחותו שעליה הוא מגונן (השניים משתמשים במילה "אשכולית" כמילת קוד משותפת המסמנת שהם מדברים בכנות מלאה). אבל אנדי מתעקש, וכך הוא מוצא עצמו יחד עם פייפר בביתה של לורה, בפרבר של העיר אדלייד שבאוסטרליה, בו מתגורר גם ילד-אומנה נוסף בשם אוליבר (ג'ונה רן פיליפס). דמותו השקטה והנוגה של אוליבר מעוררת בעיקר תחושת אי-נוחות שתתברר בהמשך כמוצדקת. חוץ מזה, ישנם שם כלב מפוחלץ וחתול חי שממתין לתורו – סמל מעיק לאווירת המוות ששוררת בבית.
הצפייה ב"להחזיר אותה" מלווה תמיד בסקרנות. ברור לנו שמשהו לא בסדר עם האישה הזו, לורה, שצופה בקלטות וידיאו ישנות המתארות פולחנים הקשורים להשבת המתים לחיים. מעניין שגם ב"טרופיקנה", הסרט הישראלי המוצג בימים אלה, קלטות וידיאו הן אלמנט חוזר, אבל החיבור של הסרט הנוכחי אליהן מתקשר יותר לזיהוי של קלטות וידיאו עם הדימוי האסור בצפייה, המקולל – משהו שמוכר היטב מסרטי "הצלצול" היפניים, עוד לפני כן מ"וידיאודרום" של דיוויד קרוננברג, ואפילו הקלטות המסתוריות של "מחבואים" של מיכאל האנקה. יש במדיה הישנה הזו משהו רטרו-מאיים שמאפשר לדימוי האסור, המודחק, לחדור אל הטריטוריה הביתית-משפחתית המוגנת לכאורה.
אבל שטניותה של לורה קשורה בכאב נורא ובמלנכוליה. דמותה מבהירה עד כמה רחוק אנשים יילכו כדי להתמודד עם אבל והאשמה הכרוכה בו. בגילומה של סאלי הוקינס ("צורת המים") זוהי דמות שפועלת מעבר לזו של המכשפה הרעה שאל בית הממתקים שלה נקלעו עמי ותמי. הכאב הפרטי שאוכל אותה הופך אותה לסוג של נורמן בייטס, רק שאת השלד של אמא במרתף שהוא שמר ב"פסיכו" מחליפה פה גופה אחרת, במקום מזוויע לא פחות. זו אינה דמות דמונית, אלא אישה שהטרגדיה הקשורה באימהוּת הפכה אותה למפלצת מתעללת. מפלצת, אבל אנושית. לא להאמין מה האישה הזו מעבירה את הילדים שברשותה, משהו שנע בין הורות בלתי-הולמת לגזלייטינג. מבחינה זו, זהו סרט שפועל מעבר למחוזות של סרט האימה הפסיכולוגי. יש בו משהו מופרע באמת.
התסריט שכתבו דני פיליפו וביל הינזמן (שהיה שותף גם לכתיבת "נגעת נרצחת"), מותיר לא-מעט דברים באפלה. כל מיני עניינים שקשורים בטקסי הנסתר, אבל גם תהייה איך בדיוק נעלם אוליבר ומדוע המשטרה לא עושה יותר כדי לאתר אותו. בעיקר הוא חותר אל מחוזות קיצוניים שבשיאם כוללים משהו שבהיעדר הגדרה אחרת אפשר אולי לקרוא לו "אוטו-קניבליזם". וזהו כאמור רק השיא – לא הפעם היחידה שדימויים הקשורים בבשר קרוע ונתלש צצים בסרט הזה. "להחזיר אותה", במילים אחרות, פועל במסגרת ההופכת את האבל לטירוף מאכֵּל ואת ההורות הבלתי-מתפקדת לסיוט הפועל במרחב שבין ההיסטרי והדמוני. תגובות הקהל בהקרנה שבה נכחתי העידו שהוא עושה את זה באופן אפקטיבי בהחלט.
התשוקה להחזיר את האובייקט האבוד פועלת לא פעם מעבר לגבולות ההיגיון והרגש. התשוקה הזו זכתה לדימוי יפה ומצמרר כבר ב"מטרופוליס" (1926) של פריץ לאנג, בצורת רובוט הנבנה כדי להחיות אישה מתה. שם זה ביטא את החיבור העמוק בין טכנולוגיה קפיטליסטית ואלמותיות, וגם שם זה התקשר לאובססיה הגלומה בתשוקה ליצור מחדש את האובייקט המת. מה שעובד היטב בסרטם של האחים פיליפו הוא המימד האמביוולנטי שהם מעניקים לדמותה של לורה שמטעינה את כותרתו של הסרט ברגש מצמרר.
זו בדיוק הסיבה שרגעיו הקיצוניים של הסרט נראים צורמים. אם הסיפור הוא על הרצון לשוב ולהיות אמא, לא משנה המחיר – מדוע להאביס את הצופה בדימויים של פגיעה עצמית קשה או בסצנות היסטריות הקשורות, בין היתר, לאב המת? יתר על כן: אם אחת הדמויות, פייפר, היא לקויית-ראייה – מדוע לא לעשות בזה שימוש מעט יותר אפקטיבי מאשר לטשטש את התמונה פה ושם כדי לספק לנו את החוויה שלה? יש, על כן, משהו לא לגמרי בוגר בסרט, אותו משהו שגם הפך את סרטם הקודם (והפחות מוצלח, לטעמי) לפספוס. הפעם, לפחות, יש להם את סאלי הוקינס שהופעתה המושלמת בתפקיד בלתי-אפשרי כמעט הופכת את דמותה של לורה לאחת האימהות המפלצתיות הכי מורכבות שראינו בשנים האחרונות.
