התשובה לשאלה "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" שהעלו נושאי המגבעת באלבום הנהדר שלהם מלפני 30 שנה, היא אף אחד. פאלסקוג שלהם - שהיא למעשה אנייטה פלטסקוג מלהקת אבבא - עדיין חיה וקיימת. היא בטח מתגוררת בבית מידות יפה המעוצב ברוח הכללים הסקנדינביים המרגיעים והנקיים, פלוס חלון רחב המשקיף לאיזה פיורד. ולא רק היא - גם אנני-פריד לינגסטד, ביורן אולבאוס ובני אנדרסון, הצמד שכתב את שירי הרביעייה המצליחה, עדיין איתנו. אבל על השאלה הגדולה באמת – למה אבבא הייתה צריכה להתאחד, להוציא אלבום חדש ולקיים סדרת הופעות אווטרים דווקא עכשיו – נדמה שלאף אחד אין תשובה מלאה.
אבבא המציאה את נוסחת הזהב של הפופ השוודי, ואז שיכללה אותה: איכות חומרים ורמת הרכבה של וולוו במחירים של איקאה, עם פריסת חנויות כמו של H&M, ובאנגלית קלה כמובן. הם הניחו את התשתית ל"תסמונת שטוקהולם" המוזיקלית שעליה ירכבו בהמשך אייס אוף בייס, רוקסט, וב-25 השנים האחרונות המפיק מקס מרטין – פזמונים כובשים וקלים לעיכול שהוכיחו שמוזיקת פופ יכולה להגיע גם מחוץ למעגל האנגלו-אמריקאי, ושהיא לא חייבת להידרדר למחוזות היורו טראש. אם נכנסתם לבית כלשהו בחצי הכדור המערבי במחצית השנייה של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, רוב הסיכויים היו שבאוסף התקליטים של בעליו מצאתם עותק של Arrival או Super Trouper, לצד אוסף להיטי הלהקה לגיבוי. בניינטיז החליף אותם דיסק האוסף ABBA Gold.
אי אפשר היה שלא לאהוב את אבבא אז – וגם מאז. הפופ שהם יצרו נגע לרוב בשלמות. הטקסטים לא הרגיזו איש, ההרמוניות היו קסומות, המלודיות עשירות, ובתפריט שהורכב מבלדות קיטשיות עם הרבה פסנתר וכינורות לצד שירים שקרצו פה ושם לדיסקו, כמעט כל אחד יכול היה למצוא את המנה שלו. אפילו חברי לד זפלין התלהבו מהסאונד שיצרו שני השוודים באולפני פולאר, והם טסו לשטוקהולם כדי להקליט את מה שיהפוך לשירת הברבור שלהם.
אבבא חייבת את הפריצה שלה לאירוויזיון – אז תחרות זמר לא מזיקה לכל המשפחה. ייתכן שהיה צריך לבטל אותה קצת אחרי שארבעת השוודים יצאו במסע לכיבוש העולם, כש-Waterloo שלהם זכה במקום הראשון בתחרות של 1974, תוך שהוא חולף בדרך על פני "נתתי לה חיי" של כוורת. שום דבר שיצא מהתחרות התמימה ההיא, שהפכה למצעד של חיקויים מהבלקן ודרום הים תיכון לפופ אמריקאי במשקל נוצה, לא השפיע על עולם הפופ כמו אבבא.
כוורת כנראה לא תתאחד לסיבוב נוסף, אבל אבבא כן. כמעט 40 שנה אחרי האלבום האחרון שלהם - The Visitors, שהיה קצת יותר עצוב מקודמיו, כי שני הזוגות שהרכיבו אותו התגרשו אחד מהשני, ואז מהלהקה – הם חוזרים עכשיו בגדול. מבלי להכריז על פירוק רשמי, הם הכניסו את השותפות המוזיקלית ביניהם להקפאה עמוקה. ב-40 השנים האחרונות הם לא עשו הרבה – אולי כי הם לא יכלו, אבל בעיקר כי הם לא היו צריכים. הכסף מהתמלוגים המשיך לזרום, וגם אחרי המסים שגובה מדינת הרווחה השוודית נשאר להם מספיק ממנו.
באמצע האייטיז אולבאוס ואנדרסון הפיקו מחזמר (Chess) שביקש לדמות את המלחמה הקרה לקרב שחמט בין ארצות-הברית לברית המועצות, והוליד את הלהיט הכייפי One Night in Bangkok. עשור אחרי הם הרימו עוד מיוזיקל - Kristina från Duvemåla, שהצליח פחות. גם פלטסקוג ולינגסטד הוציאו כמה אלבומים באייטיז. למרות ההצעות המפליגות שהוגשו להם, איחוד לא נרשם אז, וגם לא בעשור שלאחר מכן, בעיקר כי לא הייתה לו ממש הצדקה – המוזיקה של אבבא המשיכה לחיות מצוין גם בלעדיהם.
בזמן שפלטסקוג, לינגסטד, אולבאוס ואנדרסון נהנו מהשקט והפסיקו לעשות מוזיקה – או לפחות כזאת שנשמעה מחוץ לגבולות שוודיה – המנייה של אבבא רק צמחה. בתחילת הניינטיז להקת אירייז'ר החזירה אותם לחיים עם מיני אלבום דאנסי שהצדיע לכמה מלהיטיהם. קצת אחרי, המורשת האבבאית קיבלה מנת דחף נוספת, הפעם מהצד השני של העולם – הסרט האוסטרלי "הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר", שחיבר את הפופ של הלהקה לקהילה הגאה. בין המחווה הבריטית לסרט האוסטרלי, יצא האוסף ההוא שהוכיח שהלהיטים של אבבא עדיין שווים זהב. הרבה זהב. אחרי זה הגיעו המחזמר והסרט "מאמא מיה", שיכלו לרוץ באולמות הקולנוע ובתיאטראות גם עוד מאה שנה.
אז למה עכשיו? ובעיקר למה ככה? ניחא האלבום החדש, Voyage, שיעשה ללא מעט מעריצים ותיקים של הלהקה נעים באוזניים ובלב. מי שידרג מחדש את אלבומיה הלהקה אולי לא ימקם אותו בראש המצעד, אך בגדול הוא מפתיע לטובה – ואף יותר. אלבום חדש של אבבא היה כנראה משאלה כמוסה של מעריצים רבים לאורך שנים, שגם הכבדים שבהם לא האמינו שתתגשם יום אחד. אך למרות שהסקנדינבים נחשבים למתקדמים בעולם בכל הנוגע לשוויון בין המגדרים, חלוקת העבודה באבבא תקועה בסבנטיז: הבנים הם המוח והגוף שעושה את העבודה, והבנות היפות נשלחות לפרונט למכור את המוצר. לפחות בפן המוזיקלי מה שעבד אז, מתפקד טוב פלוס גם עכשיו.
אולבאוס ואנדרסון לא שכחו איך כותבים מוזיקה, ופלטסקוג ולינגסטד עדיין שרות יפה. ובהתחשב בכך שזו הפעם הראשונה מזה 40 שנה שהם שוב עובדים ביחד, ועם מטען ציפיות כה כבד מצד הקהל, האלבום החדש של אבבא הוא ניצחון גדול. הבלדה I Still Have Faith In You, ובעיקר הקליפ המורכב מתמונות ישנות בשחור-לבן ומסרטונים בצבע של ההרכב מימי השיא, אמנם יכולים לתפקד כשיר כניסה אידיאלי למוזיאון של הלהקה בשטוקהולם, אבל התוצאה מרגשת כמעט כמו אז. Don't Shut Me Down, הסינגל השני מהאלבום, כבר נהנה מביט יותר קצבי, אולי כדי שגם הנכדה של הסבתא ששמעה אותם בסבנטיז תצליח להתחבר בסיבוב הנוכחי. גם יתר השירים פה בעיקר יעלו חיוך נוסטלגי רחב, בטח Keep an Eye on Dan שכולו מחווה לאבבא של פעם.
ארבעת החברים הצהירו שאחרי כל השנים בנפרד היה להם ממש כיף לחדש ימיהם באולפן (וזה בהחלט מורגש לאורך ההאזנה), אך הם העדיפו להסתתר מאחורי תמונות ארכיון ומופע האווטרים המדובר - שהופך את האיחוד הזה לכה צורם. נראה שבניגוד למדיניות השוודית בכל הנוגע לקורונה, אחד או יותר מבין ארבעת החברים הוותיקים מאמין בריחוק חברתי. אחרת קשה להסביר מדוע הם בחרו לחזור כדמויות ממחושבות שלא יכולות להידבק בכלום (וגם לא לרגש איש), ולא ככוכבי פופ בשר ושם.
מיק ג'אגר עדיין רוקד על הבמה בגיל 78. פול מקרטני עושה מוזיקה יפה גם בגיל 79. בוב דילן, שכבר כיבה 80 נרות על עוגת יום ההולדת שלו, ייצא בקרוב לסיבוב הופעות חדש. פיל קולינס, שקצת יותר צעיר ופחות בריא מהם, התעקש להופיע (בישיבה) עם חברי ג'נסיס למרות המאמץ הפיזי העצום הכרוך בכך. וגם אצלנו לא חסרות דוגמאות. רואים ושומעים עליהם את השנים: הקול כבר לא מה שהיה, וגם אצל אלו מהם שקו השיער נותר דומה לימי השיא, הוא כבר מזמן אפור-לבן.
וזה כל היופי. כי גם הם – בדיוק כמונו, רק עם קצת יותר כישרון והרבה יותר כסף – לא מעל הזמן. בניגוד לאלבום הקאמבק המשמח, בכל הקשור למופע – נדמה שאצל חברי אבבא יש פחד מהפעולה הכה טבעית של אדם בעשור השמיני לחייו המביט במראה שבחדר האמבטיה, ורואה את הקמטים והבטן שקצת יוצאת החוצה. במקום לחגוג את הגיל ולהראות שאנשים בגיל השלישי הם חיוניים, נדמה שהם קצת מתביישים להופיע לפגישת המחזור שהם עצמם הגו. וזה מה שהופך את הבאזז סביב מופע הקאמבק שלהם בלונדון ללא רק קאמפי, אלא בעיקר לעצוב. ובדיחת הסבבא הזאת אפילו לא מעלה חיוך.
בשביל לראות דמויות ממחושבות (שלאנשים שהן מחליפות עדיין יש דופק) ששרות עם פלייבק לא צריך לצאת מהבית – אפשר להסתפק ביוטיוב, או מוטב, להקשיב לשירים הישנים (וגם קצת לחדשים). ואם כבר מופיעים אווטרים על הבמה – אפשר שגם הקהל יורכב מכאלו. תשלחו את שלכם וגם תחסכו זמן ותמנעו זיהום אוויר. טכנולוגיה אמורה להקל על חיינו, לא להחליף אותם. מופעי אווטרים הם לא העתיד של עולם המוזיקה - הם הסוף שלה, וללהקה כמו אבבא מגיע סוף מוצלח ואנושי יותר.