זה מתחיל בשם. "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" (All We Imagine as Light) מותיר אחריו שובל של קסם ופיוט. אחרי הכל, האם אי אפשר להגדיר כך את הקולנוע עצמו? האור שבורא עבורנו מציאות ומאפשר לנו לחוות אותה דווקא בחשכת אולם הקולנוע. האור שאנחנו מדמיינים, המציאות שאנחנו מדמיינים, החיים, ויחד עם זאת ההבנה שהכל הוא תוצאה של תודעה, כזו שמוצאת גם בתוך החשיכה את האור. אלא שסרטה של הבמאית ההודית פאיאל קפאדיה, שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן אשתקד, כלל אינו הגיג או מסה על התעתוע הקולנועי. אבל הוא מודע מאוד לנוכחות של הקולנוע בשמו – גיבורותיו אף תוהות בסצנה מוקדמת באיזה סרט ילכו לצפות – והוא אף נדמה לפעמים כדרמה רומנטית שיכולה הייתה להתרחש בפריז או ניו יורק, ולאו דווקא במומביי.
"כל מה שאנו מדמיינים כאור"
(באדיבות בתי קולנוע לב)
כאילו מדובר היה במנהטן, הסרט נפתח בסדרה של מונולוגים קצרים שדובריהם אינם נראים, אבל הם מסבירים מה הביא אותם למומביי ומה הקסם שלה בעיניהם. ברקע אנו רואים רצף של דימויים מהעיר הגדולה, שדווקא לא ממש נענים לדימוי השגור של עוני אקזוטי מהסוג המקומם שהפך לפני שלושה עשורים את הבמאית ההודית מירה נאיר ("סלאם בומביי!") ליקירת הקולנוע של העולם השלישי. אדרבא, מומביי בסרט היא עיר של אורות מנצנצים, גורדי שחקים, וגם סיפורי אהבה המתרחשים במרחב שבין בית החולים בו עובדות הגיבורות שלו, ותחנות רכבת המגישות את האנונימיות של העיר הגדולה. הרקע של קפאדיה כבמאית דוקומנטרית (קודם לכן ביימה את "לילה של אי-ידיעה" ב-2021 המשלב בין מכתבים שכותבת סטודנטית אנונימית לקולנוע וסצנות מחיי סטודנטים) בהחלט בא לידי ביטוי בסיקוונס הפתיחה של הסרט שהטקסטים הנאמרים בו לקוחים מראיונות שערכה קפאדיה עם תושבי מומביי.
3 צפייה בגלריה
עוני אקזוטי נוסח מירה נאיר? עזבו אתכם. התקדמנו. מתוך "כל מה שאנו מדמיינים כאור"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
הגיבורה האחת היא פרבה (קאני קוסרוטי) שעובדת כאחות בכירה בבית חולים גדול. אישה מסויגת משהו וחמורת-סבר שבעלה נמצא הרחק בגרמניה. הגיבורה השנייה היא אנו הצעירה (דיוויה פרבה) שהיא שותפתה לדירה של פרבה, ומייצגת את הדור הצעיר והמרדן יותר – בניגוד לפרבה שנישאה בשידוך, היא מסרבת לגברים שמציעים לה הוריה, ומנהלת רומן חשאי עם צעיר מוסלמי (הרידו הרון). הדמות השלישית היא פרוואטי (צ'איה קאדם) העובדת כטבחית בבית המלון וצריכה להתמודד עם אטימותו ואיומיו של קבלן המבקש להרוס את הבית שבו היא מתגוררת לטובת עוד מגדל – אם זה מזכיר למישהו משהו.
פרבה עצמה מחוזרת על ידי אחד הרופאים בבית החולים, אבל היא מתגעגעת לבעלה, והגעגועים האלה גוברים כאשר יום אחד מגיעה לדירתה חבילה שנשלחה מגרמניה ובתוכה סיר אורז. מעולם לא צפינו בסרט שבו סיר אורז הופך לביטוי של געגוע לאהוב רחוק, ו"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" מספק את ההזדמנות. בכלל, נדמה שהזרות בעיר הגדולה היא אחד המאפיינים הבולטים של הסרט הזה: פרבה שהייתה רוצה להיות עם בעלה (אף שלא ראתה אותו פעמים רבות), הרופא הנ"ל שמתקשה עם שפת ההינדי, וגם פרוואטי שמבינה שהמקום שבו היא צריכה להיות הוא הכפר שבו נולדה. רק אנו, כך נדמה, חווה את הנאות העיר הגדולה יחד עם המאהב המקסים שלה, והסצנות שלהם ביחד נראות כאילו נלקחו מאחד מסרטיו של פרנסואה טריפו.
3 צפייה בגלריה
ז'יל וג'ים. סליחה, אנו ושיאז. מתוך "כל מה שאנו מדמיינים כאור"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
חלקו השני של הסרט כבר מתרחש בכפר פסטורלי שאליו מגיעות שלוש הנשים. המתח הזה שבין העיר הגדולה, הצפופה והסואנת ובין הכפר מוכר לצופי סרטיו של סטיאז'יט ריי, גדול במאי הודו ואחד מגדולי יוצרי הסרטים בכל הזמנים (טרילוגיית אפו), וכמה מהסצנות בכפר אכן מהדהדות את זכר סרטיו של ריי. לזכותה של קפאדיה ייאמר שהיא לא הופכת את הניגוד הזה ללב הסרט, ובכלל – היא מקפידה להציג את המתחים בסרט, בין אם תרבותיים, דתיים ולשוניים (שפת מליאלאם מול הינדי) בצורה מעודנת, כמעט אגבית, אבל כזו שיש בה כדי להשפיע על מהלכי הדמויות. הרומן שמנהלת אנו ההינדית עם הצעיר המוסלמי מאלץ את הזוג להיפגש בסתר (אנו אפילו נאלצת לעטות בורקה כדי לבקר את מאהבה), ואם ישנו רגע פרובוקטיבי בסרט הרי זוהי סצנת הסקס המפורשת שלהם שאפשר להניח שעבור הצופה ההודי היא טעונה יותר מאשר לזה הישראלי.
"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא סרט על העצמה ואחווה נשית בהודו של ימינו. סוג של "סקס והעיר הגדולה" נוסח מומביי שגיבורותיו הן נשים עצמאיות וליברליות, אך גם נאלצות להתמודד מול קשיים כלכליים. זהו סרט מהנה מאוד ואפילו מרגש, גם אם מבחינה פוליטית פונה אל הבון-טון המערבי-ליברלי. יש בכך כדי להסביר את ההתרגשות הביקורתית שבה התקבל הסרט הזה אחרי הקרנתו בפסטיבל קאן (זהו הסרט ההודי הראשון שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית מזה 30 שנה). אבל זהו גם סרט שמעיד על יוצרת בעלת ייחוד ותבונה, והוא נשען לא מעט על הופעתן הנפלאה של שלוש השחקניות הראשיות. אנחנו לא מורגלים לצפות בסרטים הודיים בבתי הקולנוע שלנו – ודאי לא מאז סגירתם של בתי הקולנוע שהתמחו בהקרנת מלודרמות הודיות וטורקיות – ו"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא הזדמנות נהדרת להיחשף לקולנוע שנוצר בהודו, בצילם של הבלוקבסטרים הבוליוודיים.
