אם אתם פותחים טלוויזיה ונופלים על סרט, נייר לקמוס ראשוני לשאלה אם הוא טוב או לא נמצא בשימוש במוזיקה. הסצנות מרוצפות במוזיקת מעליות, מבטים רושפים של הדמויות מלווים בצלילי פסנתר נוגים ובאופן כללי ניכר שהבמאי הורה למלחין להבהיר לצופים מה להרגיש בכל רגע? ברכות, אתם בסרט לא טוב. שימוש כל כך פרימיטיבי במוזיקה (בהוליוודית קוראים לזה Mickey Mousing - יעני התאמת הצלילים לפעילות הספציפית שעל המסך, כמו בסרטי מיקי מאוס מלפני מאה שנה) שמור כיום בעיקר לאופרות סבון, או לפארודיות ארסיות על אופרות סבון, וגם זה התיישן באייטיז. או כאמור, בסרטים גרועים.
"שמיים וארץ" - טריילר
(באדיבות רד קייפ)
"שמיים וארץ", נבהיר, אינו באמת סרט גרוע. למעשה, יחסית לעשייתו הפלבאית לפעמים, מפתיע כמה בשר אפשר למצוא בו. ובכל זאת, מתסכל שאת החומרים הטובים מאוד בבסיס שהיו לסרט ארגן הבמאי רובי דואניאס בכזו חפלפיות. יותר מדי סצנות של אנשים נכנסים למשרד ומדברים, קמים מהמשרד וממשיכים לדבר, מתיישבים על ספה ומדברים, ואז ממשיכים לדבר במסדרון. וזה חבל, כי התסריט מציע סיפור שיטלטל כל הורה, והשחקנים די נותנים את הנשמה כדי להעביר אותו.
"שמיים וארץ" הוא מלודרמה לפנים, וזה אומר משפחה במשבר, יחסים שעומדים במבחן טרגדיה, סודות ושקרים. הוא עוסק בזוג בורגני ממרכז הארץ, מאיה (הילה סעדה) ואביב (תום אבני), שיום אחד מגלים שלבנם המתוק בן השמונה (שרון ברק) יש מחלה קשה. זה המשבר הראשון, והוא מוביל לגילוי על עברו של הילד שהאב מסתיר מאשתו. מסע החקירה של שניהם מפגיש אותם עם משפחה חרדית (פיני טבגר, כרמל נצר והילד דניאל ניזרי) שאליה יש להם קשר שרק אחת מהדמויות מכירה במלואו.
נגיד קודם כל, בצד החיובי, שכל ששת השחקנים עושים עבודה מצוינת, ובהם גם שני הילדים. במיוחד מתבלט לטובה תום אבני, שברגעים הכי חדים של הסרט מצליח לייצר דמות מצוינת של גבר מיוסר שמדחיק את החטאים בעברו. קצת כמו גיבור של פילם-נואר, מעין ג'ין הקמן או המפרי בוגארט, הוא מציג דמות עם משקולת על הצוואר וכאב עצום בעיניים. מולו משחקת סעדה - שהולכת ומשתפרת ככל שהסרט מתקדם. אם בהתחלה היא קצת שטוחה בתור "האמא המודאגת", ככל שהעלילה שועטת קדימה היא מגלמת היטב אישה שנופלת קורבן לגזלייטינג ומרגישה שהיא משתגעת, ובהדרגה היא גם הופכת בעצמה לסוג של בלשית ולגיבורת הסרט.
3 צפייה בגלריה
הוא כמו גיבור של פילם נואר - אבל היי, גם היא סוג של בלשית. מתוך "שמיים וארץ"
(צילום: יוסי אלוני, באדיבות רד קייפ)
נרמוז שהעלילה הבסיסית שואבת כנראה השראה - (מי שחושש מאוד מבדל ספוילר, נא לדלג לפסקה הבאה) - מאחת הפרשות המפורסמות בשנים האחרונות בישראל, והיא מציבה מראה מול הורים שמתלבטים מול ילדיהם בשלל דברים שלא מדברים עליהם בקול רם: עד כמה אני באמת אוהב את הילד שלי, עד כמה הוא באמת "שלי" ולא ישות עצמאית והאם אני בעצם מאוהב בהורות ובקונספט של המשפחתיות ולא בילד עצמו. חומר קשה בחיים, ומצוין לקולנוע.
הבעיה היא כאמור בביצוע. לא רק בבימוי, אלא גם בתסריט שכתבה רינת לוי טנג'י - יזמית, מנהלת מלון בוטיק והבת של רמי לוי, כך מסתבר, שחברה בכתיבה לבמאי והתסריטאי הסופר-מקצוען ארז תדמור ("סיפור גדול", שני סרטי "בחורים טובים" ועוד מיליון דברים, כולל כאלו שהביאו לו פרס אופיר). לוי טנג'י הביאה הרבה פאשן וחוויה אישית דומה לגיבורה שמניעה את הסיפור, תדמור מן הסתם סייע לעצב את הדרמה והמהלכים העלילתיים. מה שמעלה את התהייה: איך קרה שלמרות החוש המחודד של שניהם לעיצוב קונפליקטים וחשיפתם ההדרגתית, הסרט צולל בשליש האחרון לפלאשבק ארוך-ארוך, שפשוט מציג ברישול את "הסוד" כאילו מדובר בפרק סוף עונה של סדרה? ואיך זה שאחרי גילוי אותו סוד, לא נשארים עוד קצת כדי לדוש בהשלכות? משהו כאן מאוד מרושל, למרות החומרים הטובים.
מה ששוב מחזיר אותנו לבימוי. לדואניאס (כן כן, ההוא מה"קומדי סטור". ד"ש חם מילדי הניינטיז ותודה על הצחוקים האינסופיים על יפת וחם) יש רקורד ארוך מאוד בתעשייה. הוא מיוצרי "סברי מרנן" - להיט עצום, לטוב ולרע - וטבל את האצבע בכל תחום כמעט, מבימוי "השמיניה" ועד "שמש". בבואו לביים למסך הגדול, ועוד בדרמה שאמורים לקחת ברצינות (אגב, "שמיים וארץ" נטול לחלוטין הומור מסוג כלשהו, וזו החלטה לגיטימית) - היה מצופה שיחליף הילוך. הבעיה אינה בבחירת הז'אנר: יש בהחלט מקום בקולנוע הישראלי גם למלודרמות משפחתיות קורעות-לב - למעשה זה אחד הז'אנרים שאנו מתמחים בהם - בלי איזשהו הקשר פוליטי או חברתי, אלא רק סיפור על הורות תחת לחצים בלתי-אפשריים שגם בדנמרק היה אפשר לעשות כמוהו. אלא שהעשייה פה כל כך מיושנת ובוטה לפעמים, שעולה התהייה אם הכיוון הוא דווקא מלודרמה טורקית (שגם בטורקיה כבר לא עושים כמוה, לפחות לא בסרטים של ג'יילן ואחרים).
ואם בכל זאת לסיים בנקודה לחיוב, בחבילה המעורבת שהיא "שמיים וארץ", הצד הכי מעניין הוא בטיפול העדין בשוליים ביחסי חרדים וחילונים. ברגע יפה בסרט, שבו תום אבני מגלם קבלן שמרים לשמיים בנייני יוקרה, הוא מתוודה בפני אחד מעובדיו שהוא דווקא אוהב את זה שהפרויקט החדש שהקים משקיף היישר אל בני ברק. העיסוק בחברה החרדית כ"עולם מקביל", והתהייה מה היה קורה לו היינו גדלים שם, ואיך אפשר לשבור את המחיצה הבלתי-נראית בין שני העולמות - הם מהדברים שמוסיפים למנוע הדרמטי שבהחלט קיים ב"שמיים וארץ". כמובן שלתודעה עולה ישר מיזם קולנועי אחר שעליו ניצח תדמור החילוני יחד עם שותפים דתיים וחרדים - שני סרטי "בחורים טובים" (השלישי בדרך), שבהם הראה שהדיאלוג בין המגזרים לא חייב להיות תמיד בצעקות על חוק ההשתמטות, ובסוף כולם חיים כאן ומגדלים ילדים באהבה. אמן.
