לא פחות מהעניין שמייצר תוכנו של הסרט "חברון: מעבדת השליטה" (שעלה אמש, א', ב-HOT8), שמתאר את הסיטואציה בחברון תחת הכיבוש הישראלי, מעניינת התגובה אל הסרט. בפרדס חנה הקרנתו המוקדמת בוטלה, בטענה שמדובר בסרט אנטי-ישראלי. מאחר שהסטנדרטים לאנטי-ישראליות הולכים ומשתנים בזמן שאנחנו מדברים, לא הייתי מסתמכת על הקיטלוג הזה וקוראת לילד בשמו: סרט שמראה לישראלים דברים שהם לא מעוניינים לראות או לדעת. זה לא סוד שהמצב בשטחים בהם שולטת ישראל באמצעות צבא ההגנה לישראל הוא בלתי נסבל (לשני הצדדים, היה מוסיף פה נשיא המדינה, יצחק הרצוג, וצודק).
חברון: מעבדת השליטה
(באדיבות HOT8)
אבל ישראלים עסוקים שנים בכיבוי שרפות המתרחשות בגבולות הקו הירוק וכבר מזמן נואשו מהעיסוק במבוי הסתום שקרוי הנוכחות הישראלית בשטחים הכבושים. אף אחד לא רוצה לדעת. נביאי הזעם שמנסים מדי פעם לספר איך זה נראה באמת זוכים לביטול במקרה הטוב ולסקילה במקרה הפחות מוצלח. לא רק הכיבוש כבר יצא מהסיסטם אלא גם הדיבור עליו. גדל פה דור שלא יידע מה קורה שם עד שלא יתבקש לעלות על מדים ולהגיע לשם בעצמו. שאר האוכלוסייה - רובה, אם להיות מדויקים - משכללת את יכולות ההדחקה כי יש גבול למה שאפשר להתמודד איתו, והגבול הזה גבוה מספיק כדי שלא נראה מה קורה מאחוריו.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
"חברון: מעבדת שליטה" מסקר את תולדות העימות החל ממלחמת ששת הימים, אבל מזכיר גם את פרעות תרפ"ט בשנת 1929, בהם נטבחו 67 יהודים על ידי ערביי העיר תחת השלטון הבריטי. אם ב-67' עוד הייתה אופציה לשקט יחסי ושלטון מקומי ששיתף פעולה עם הממשל הצבאי, הכרזה של ישראל על מערכת בחירות מקומית הביאה לעלייה של גורמים קיצוניים יותר להנהגה בחברון, מה שהלך והעמיק את הסכסוך. כניסה לעיר של יהודים משיחיים, שבראשם הרב משה לוינגר, הביאה להסלמה נוספת ולהכבדת המגבלות הצבאיות על האוכלוסייה המקומית.
2 צפייה בגלריה
חברון היא מעין זעיר אנפין של כל השטחים הכבושים. מתוך "חברון: מעבדת השליטה"
(צילום: מנאל אל ג'ברי)
המצב הלך והחמיר עם האינתיפאדות, העימותים בין היהודים והפלסטינים הלכו והתגברו והיום 800 יהודים חיים לצד 250 אלף פלסטינים ואין לי מושג כמה חיילים שומרים עליהם. האמצעים לשליטה בתושבי העיר כוללים מחסומים, הגבלות תנועה, הלחמת דלתות, כניסות של חיילים לבתי מגורים והתמודדות עם התפרעויות מקומיות, של יהודים או פלסטינים. חברון העניקה לנו את ברוך גולדשטיין, אלאור אזריה ואת "שוברים שתיקה", שנוסדה על ידי לוחמים ששירתו בעיר. ההנחה של יוצרי הסרט, עידית אברהמי ונועם שיזף, היא שחברון היא מעין זעיר אנפין של כל השטחים הכבושים, ושמה שמצליח שם מבחינה צבאית מיושם אחר כך כדרך לשלוט באופן הדוק יותר על אוכלוסייה פלסטינית ביהודה ושומרון.
הסיבה שאיש לא רוצה לשמוע או להכיר באופן שבו אוכלוסייה פלסטינית מתקיימת בחברון היא שהסכסוך שהוביל אליה נראה חסר פתרון. אף אחד לא מעוניין לקבל לפנים ערמה של כאב, אשמה, אכזריות וייאוש, ולדעת שכרגע אין לו שום יכולת לשפר את המצב. במצב כזה הדחקה נכנסת לפעולה. "חברון: מעבדת השליטה" לא מאפשר את ההדחקה. הוא לא מציע פתרון, הוא גם לא בהכרח אובייקטיבי כלפי שני הצדדים, אבל עם תמונת המצב שהוא מביא אי-אפשר להתווכח.
המתנחלת שמתגרה בפלסטינית מקומית ומכנה אותה שוב ושוב "שרמוטה", רק לשם הבריונות שבדבר, את המשיחיות המפחידה שמקדשת רק את האלוהות אבל לא את האנושיות, את האופן שבו חיילי צה"ל הופכים קהים בידיעה שאחר כך הם ישתחררו וילקקו את הפצעים, כל אלה מייאשים כי הם ממחישים את התהום העצומה שנפערה בחברה הישראלית. את הידיעה שיש מי שיראה את הסרט הזה ויחשוב לעצמו "הכול בסדר, העיקר שאנחנו החזקים", ושזה השכן שלך, האח שלך, המורה של הילד שלך. המחיר אולי בולט יותר לעין בצד השני אבל הוא נגבה בשני הצדדים. "חברון: מעבדת השליטה" היא עוד חוליה בשרשרת הזאת, שלא בטוח שהיא תשכנע מישהו שאינו משוכנע ממילא, אבל אולי יש לה אפקט מצטבר איטי ומזדחל, ובכל מקרה, החלופה של השתקה מוחלטת מסוכנת הרבה יותר.
