ז'אנר הביו-פיק המוזיקלי זוכה לפופולריות רבה בשנים האחרונות. כל סרט הוא הזדמנות להניע גל מכירות חדש, ולעצב את הדימוי התרבותי של האומן לשנים רבות קדימה. למרבה הצער קשה לחשוב על ביו-פיק מוזיקלי שלא נופל למלכודות: שימוש יתר בקלישאות השחוקות של הז'אנר, ייפוי הצדדים הבעייתיים המתחייב מעצם התלות במחזיקי הזכויות על המוזיקה, ניסיון לשנות ולמזג אירועים ותאריכים כדי להקנות "מבנה" בעל משמעות לסיפור החיים. לביו-פיק "Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס" (הקרוי באנגלית רק Back to Black) יש את כל הבעיות. אולי הן לא מתקיימות בו בדרגת החומרה של סרט כמו "רפסודיה בוהמית", אבל הסרט עוסק ביוצרת שלמעריציה תהיה מעט מאוד סבלנות לשיבושים, מניפולציות וחיקוי לא מספק של כישרונה.
Back to Black - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
לפני ש-Back to Black הפך לשם הסרט הוא קודם היה שם השיר המפורסם של וויינהאוס שנכתב לאחר שבלייק פילדר-סיביל (בגילומו של ג'ק אוקונל) עזב אותה וחזר לחברתו הקודמת. זהו גם שם האלבום השני של הזמרת מ-2006, שהביא אותה לפסגת הישגיה, למכירות שהגיעו כבר לסביבות ה-14 מיליון עותקים, ולזכייה בחמישה פרסי גראמי. זו גם הנקודה שממנה מתחילה ההידרדרות שהסתיימה במוות.
וויינהאוס מתה בשנת 2011 בגיל 27 לאחר שנים של מאבק בבעיות נפשיות, בולימיה, סמים ואלכוהול. קורבן ליחסים לא בריאים עם דמויות קרובות, ומי שבשנים האחרונות לחייה נרדפה ללא חמלה על ידי העיתונות הבריטית. היא גם הייתה כישרון ייחודי - לא עוד תוצר של תעשיית מוזיקה, אלא יוצרת ששואבת מעומק ההיסטוריה של הג'ז, ושחרף גילה הצעיר כישרונה הושווה לא פעם לאגדות כמו אלה פיצג'ראלד ובילי הולידיי. לתת לשחקנית לגלם את דמותה וקולה, גם אם לשחקנית זו יש יכולת שירה, יהיה דבר שמעט מאוד ממעריציה של וויינהאוס ירצו לחוות. ב-Back to Black מתמודדת השחקנית האנגלייה מריסה אבלה (יסמין קארה-חאנני מהסדרה "התעשייה") עם האתגר. אפשר להתווכח על מידת כישרון השירה שלה, אבל גם המצדדים יודו שהיא לא מתקרבת למקור.
5 צפייה בגלריה
הקול לא מתקרב למקור. מתוך "Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס"
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
בעיה מהותית נוספת היא שחייה של וויינהאוס כבר הוצגו ב"איימי" (2015), סרט תיעודי מצטיין של אסיף קאפדיה, שזכה עליו בפרס האוסקר לפיצ'ר תיעודי. בשונה מזמרים ולהקות מלפני כמה עשורים, התיעוד של אמנים מהעשורים האחרונים יכול להתבסס על שפע חסר תקדים של חומרי גלם אישיים ממצלמות וידאו קטנות, טלפונים סלולריים ומצלמות רשת. "איימי" התבסס על שילוב של חומרים מחייה הפרטיים של וויינהאוס, והעריכה הרגישה הכניסה את הצופים לכרוניקה אינטימית של טרגדיה. בהשוואה בין האפקט הרגשי של שני הסרטים מיותר לומר מי מהם יותיר אותכם בתחושת צער על החיים שהסתיימו והכישרון שאבד.
את התסריט לביו-פיק כתב מאט גרינהאלג, שכבר רכש ניסיון בסוג סרטים זה ב"קונטרול" (אנטון קורבין, 2007) שעסק בחייו הלא פחות טראגיים של סולן ג'וי דיוויז'ן איאן קרטיס, וב"נער משום מקום" (2010) על חיי הנער ג'ון לנון, שבוים על ידי סאם טיילור-ג'ונסון. מאז טיילור-ג'ונסון גם ביימה את העיבוד ל"חמישים גוונים של אפור" (2015) ואת "מיליון רסיסים קטנים" (2018) - שני סרטים שלא זכו להערכה ביקורתית רבה. כעת היא שבה לשתף פעולה עם גרינהאלג בניסיון להתמודד באופן מספק עם חייה הלא פשוטים של וויינהאוס.
5 צפייה בגלריה
נוכחות האב מאחורי הקלעים מורגשת היטב. מתוך "Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס"
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
טיילור-ג'ונסון מקבלת כמה החלטות מהותיות, שאינן יוצאות דופן בחומרתן בהשוואה לעיוותים שנעשו בלא-מעט ביו-פיקים מוזיקליים. ובכל זאת בגלל אופיו של הסיפור של וויינהאוס, ייתכן שהחלטות אלו יגררו תגובות עוינות באופן מיוחד. הסרט נעשה בשיתוף פעולה עם בעלי העיזבון של הזמרת, כשמשמעות הדבר היא שעשייתו מושפעת על ידי בני משפחתה ובעיקר האבא מיטץ' וויינהאוס (שאותו מגלם בסרט אדי מארסן).
מיטץ' הואשם שלא השתמש בהשפעה שהייתה לו על בתו כדי לעצור את תהליך ההידרדרות. הוא האב שנתן לה את הצידוק לא ללכת לגמילה כשאולי עוד היה אפשר להציל אותה (עמדה שהונצחה לדיראון עולם לעד בשיר Rehab). מיטץ' דחק לקיים הופעות של בתו גם כשמצבה לא היה אמור לאפשר זאת. באחת הסצנות בסרט של קפאדיה הוא מביא צוות צילום לתוך חייה בתקופה רגישה שבה ניסתה להשתקם. לעומת זאת ב-Back to Black הוא מוצג כאב דואג ומסור, שעזר לטפח את אהבת הבת למוזיקת ג'ז, ומי שברגע שבו וויינהאוס מחליטה לנסות להיגמל קופץ באחת על רגליו כדי להסיע אותה למוסד הגמילה.
5 צפייה בגלריה
מערכת יחסים טרגית שזוכה לריכוך. מתוך "Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס"
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
נקודה מהותית נוספת היא מערכת היחסים המפורסמת בין הזמרת לבלייק פילדר-סיביל, שהיה צרכן מושבע של סמים קשים. בתוך הדינמיקה ההרסנית של הקשר וויינהאוס החליפה את הוויד במקטרת קראק, ולפילדר היה תפקיד מכריע ברצון שלה ליישר איתו קו בהתנסויות נרקוטיות. מצד אחד תהפוכות הקשר הזינו לא מעט משיריה של ווינהאוס, ומצד השני אין ספק שהם היו גורם מהותי בטרגדיה המתהווה.
עבור טיילור-ג'ונסון הסיפור של וויינהאוס הוא סיפור הקשר שלה עם פילדר. שניהם מגולמים על ידי שחקנים במראה יותר "נקי" וקונבנציונלי מהמקור. ג'ק אוקונול חסון יותר מפילדר הצנום, ולמריסה אבלה יש יופי סטנדרטי הרבה יותר מזה של וויינהאוס. גם ההידרדרות החיצונית שלה, בעיקר הרזון המופרז, לא ניכרים במראה של הדמות שאותה מגלמת אבלה. גם הקשר עצמו זוכה לריכוך: פילדר של הסרט הוא דמות פחות הרסנית ויותר "שקולה". עימותים אלימים שהיו ושכללו חיתוך עצמי בבקבוק, מוצגים בדרך מאוד מרומזת.
5 צפייה בגלריה
משחק שלא ניתן לנצח בו. מתוך "Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס"
(צילום: טוליפ אנטרטיינמנט)
טיילור-ג'ונסון לא לוקחת אותנו לרגעים המכוערים באמת של הקשר, ובאופן דומה היא נמנעת מלהציג את וויינהאוס עולה על הבמה בערפול חושים וזוכה לקריאות בוז מהקהל, כפי שקרה לה לא מעט פעמים. ניתן לצדק השמטות אלו בשמירה על גבולות "הטעם הטוב", ואכן הזכר של הזמרת לא היה נשכר מיצירת רגעים שהיו יכולים להפוך לקאמפ קולנועי. למעשה, הסרט הוא משחק שלא ניתן לנצח בו. מסמוס הרגעים הקשים חוטא לאמת, והצגתם במלא כיעורם תהיה "מידה מופרזת" של אמת שגם היא תבוצע היטב היא צפויה לעורר לעג.
ייתכן שגם ההתמקדות של הבמאית במערכת היחסים בין וויינהאוס לפילדר, משמעותית ככל שהיא הייתה, חוטאת לאמת. מסרטו של קפאדיה עולה הרעיון של זמרת ג'ז טבעית, ששרה ממקום של כאב ויושרה, ושרצתה לעשות את האמנות שלה בקצב שלה. מי שהתאים לה לשיר מול קהלים מצומצמים, ולא חוזים שבהם היא נדחפה לייצר אלבום נוסף, ולשיר באצטדיונים עם עשרות אלפי אנשים שצורחים את מילות השירים. הכנסתה למכונה התעשייתית הפכה אותה לכוכבת בינלאומית אך גם חרצה את דינה לא פחות מיחסיה עם אביה ועם פילדר. בסרט התיעודי מובהר הקשר בין חוסר הרצון שלה לחזור לבמה, והחזרה לשתות אחרי תקופת גמילה - דבר שהאיץ את המוות שלה. בסרט של טיילור-ג'ונסון השתייה הפטאלית מונעת מכך שצלמי פפראצי מגלים לה שלפילדר עומד להיוולד תינוק מאישתו החדשה.
5 צפייה בגלריה
לא מצדיק את הצפייה. מתוך "Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס"
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
למה אנחנו אוהבים את איימי וויינהאוס? בגלל כל הדברים הייחודיים שהיא הייתה: הכישרון האדיר, האופי, הכנות היצירתית. Back to Black היה יכול להיות סרט הרבה יותר גרוע, אבל זה עדיין לא מצדיק את הצפייה בו כשאפשר, במקום זאת, לראות ולשמוע את התיעוד של המקור.
