"כשאמרתי שאני רוצה ללמוד משחק היה בבית סוג של, 'רגע, שנייה, זה באמת מה שאתה רוצה לעשות? כי אם לא, אל תעשה את זה. זה נורא קשה'", כך מספר ליר עיסא בן ה-21, שמצטרף לאמה אלפי, אמיר בנאי, שחר שטראוס, יהונתן וילוז'ני ועוד כמה "צאצאים של", שהחליטו לאמץ את מקצוע הבמה שנולדו וגדלו לתוכו. "אבל אני זוכר את עצמי מאז שהייתי קטן, כשהייתי רץ עם הבימבה, רק שיסתכלו איזה תרגילים חדשים למדתי. האש הפנימית והשובבות שאני מכיר בעצמי מאז שהייתי ממש קטן, זה מה שדחף אותי לשם", הוא מסביר.
לליר, בנם של זוג אנשי הבמה גדעונה רז ונורמן עיסא ("עבודה ערבית"), שגם מתחזקים תיאטרון משלהם - התיאטרון הדו-לשוני "אלמינא" ביפו - לא היו היסוסים בדרכו ללימודי משחק. הפעם הראשונה שנעמד מול המצלמה הייתה כבר בגיל 11, בתפקיד ניצב ב"עבודה ערבית". "זה היה בפרק שבו אמג'ד רוצה לשחות, ואני הייתי אחד הילדים בבריכה", הוא נזכר חיוך, "לא היו לי שורות. זה היה תפקיד מאוד קטן אבל זאת הפעם הראשונה שהייתי על סט צילום וזאת היתה חוויה מרגשת. הרגשתי את הכוח של הדבר הזה. שנה אחר כך הייתי ב'החולמים', גם עם אבא שלי, ואני זוכר את הקימות האלה בחמש בבוקר, כשנסענו יחד לסט. זה היה כיף".
יש משהו מוזר בלהגיע לסט בתור צופה ולהבין פתאום את הנוכחות של המצלמות, שהשחקנים בעצם אמורים להתעלם מהן.
"זה כאילו להתעלם, אבל בעצם המצלמה הופכת להיות חברה מאוד טובה. אני מודע לנוכחות שלה כמו לנוכחות של בחורה יפה בצד השני של הבר. אני מתייחס אליה כאל בחורה שאני יודע שמסתכלת עליי עכשיו, ושאני מודע לזה שהיא שם למרות שאני לא מסתכל עליה, אז הכול למענה בעצם. אנחנו יחד בדבר הזה במין דיאלוג. היא הקהל שלי במובן הזה. בתיאטרון יש קהל אמיתי, בצילומים יש מצלמה, אז היא צופה בי ואני עובד איתה".
יש לך חברה כרגע, אגב?
"לא, אבל הייתה עד לא מזמן. כל דבר בזמנו".
מאז ימי הבריכה של "עבודה ערבית" הספיק עיסא לעבוד בתפקידי משנה בסדרה "פלמ"ח" (בתור נער ערבי מחונן), "שעת נעילה" (בתור החייל הסורי שנתקל באבינועם, שמחפש את הקיפוד שלו, צנובר) וב"תמונת הניצחון" של אבי נשר (שם גילם את סעיד המצרי, שעובד עבור מפיק יומני קולנוע). להבדיל, במחזה "ריקודו של ג'ינגיס כהן" שמועלה באולם התיאטרון הניסיוני הבימה 4, הוא מגלם קומיקאי יהודי בתקופת השואה שרוחו רודפת את הנאצי שהורה על רציחתו.
מהבחינה הזאת, התפקיד של עיסא בסדרת הפנטזיה לילדים "כראמל", שלשמו התכנסנו, הוא שבירה מרעננת של רצף התפקידים שגילם עד כה. בסדרה, שמבוססת על סדרת רבי-המכר של של מאירה ברנע-גולדברג (ושעולה ב-2 בינואר בכאן חינוכית), הוא מגלם את גול, הנער האמצעי מבין שלושה אחים שזוכים בירושה מדודם העשיר. גול יורש את מפעל המכוניות של הדוד; אל-אל, אחיו הגדול, יורש את הטירה; ורובי, האח הצעיר, יורש את החתול המדבר - כראמל, שהיה החתול שלכם לו היה יכול לדבר - חכם, עצל במידה, קצת אגואיסט, קצת אירוני, אבל בסופו של דבר בעל נשמה גדולה.
זהו התפקיד המרכזי הראשון שעיסא מגלם על המסך הקטן, והוא עושה אותו לצידם של אפרת בוימולד, לירית בלבן, יובל סגל וענת שאבו-מגן. גול, כפי שמגדירה אותו הסדרה עצמה, הוא "לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, לא החלון הכי מבריק בחדר, ויש לו יכולת מופלאה אחת - הוא מסוגל לישון בכל מצב". עיסא, שהלך על כל הקופה ומיצה כל ניואנס קומי של הדמות, בהחלט גונב את ההצגה.
"אני מעולם לא התייחסתי אליו כאל טמבל ולא אמרתי עליו שהוא מטומטם", הוא מבהיר. "אני לא רוצה לשפוט אותו. ניסיתי להבין את ההיגיון שלו. הוא לא קוגניטיבי, הוא לא מחודד לגמרי מבחינת המוח אבל הרגש אצלו מפותח וגם האינטואיציה והלב. הלכתי דרך זה".
6 צפייה בגלריה
"הוא לא מחודד לגמרי מבחינת המוח אבל הרגש אצלו מפותח". ליר עיסא מתוך "כראמל"
(צילום: באדיבות כאן חינוכית)
ממש כמו גול, גם עיסא הוא האמצעי מבין שלושה אחים. אחיו הגדול, אמיר, עוסק באימפרוביזציה ואחיו הקטן, שון, כבר הספיק לפתח קריירת משחק משלו בסדרה "לבד בבית", גם היא של החינוכית. "כן, גם גול נמצא באמצע בין האחים, ועוד בין החכמים שמקבלים הרבה והוא פחות. והוא רוצה להיות כמוהם, הוא רוצה שיראו אותו גם כמישהו טוב. לקחתי את זה משם. למדתי סריגה בשבילו, כי בשלב מסוים בהמשך הסדרה הוא מתחיל לסרוג וזה הופך לכוח שלו. הוא הגיע לזה במקרה והוא מתקדם בקצב מטורף ונהיה עילוי. אז ישבתי עם סבתא שלי ולמדתי לסרוג בשתי מסרגות".
מהתפקידים שעשית זה הכי משיק לחיים שלך בעצם.
"אה... במובן אחד, כן? אני לא מטומטם. אני צוחק כמובן, אני גם קצת מטומטם".
"כמו ביסקסואל יש לי את האפשרות לנוע, אני יודע איך זה להיות באמצע"
את המנעד המשחקי שלו חייב עיסא לא מעט לעובדה שגדל בבית מעורב, יהודי-נוצרי. רז ועיסא נפגשו לפני יותר מ-25 שנים בבית הספר למשחק "בית צבי", התאהבו ממבט ראשון ובהמשך גם מיסדו את היחסים. את ילדיהם שלחו לבתי ספר מעורבים וגידלו אותם באווירת דו-קיום הלכה למעשה. לארסנל השפות שלו הוא הוסיף את היידיש, שאותה למד - מאותה הסבתא שלימדה אותו סריגה - עבור "ריקודו של ג'ינגיס כהן". "אני מרגיש שיש לי חוש לשפות ואני קולט די מהר, ובזכות סבתא שלי וחבר שלה, שעזרו לי מאוד עם היידיש, למדתי לדבר. זה נתן לי איזו צלילה עמוקה לעולם הזה, לקומדיה שהתהוותה בזמן השואה ונגעתי גם במעורבות הרגשית שלי, כי המשפחה שלי מצד אמא נספתה בשואה, כל האחים והאחיות מהצד שלה. חוץ מזה אני תמיד נהנה לשמוע את עצמי בעוד שפה".
איפה יותר נוח לך?
"אין הבדל מבחינתי בין משחק בערבית למשחק בעברית", הוא מבהיר, "אני יודע שהגדרות זה משהו שאנחנו נופלים בו מהר מאוד כי אנחנו אוהבים להגדיר, זה גורם לנו להרגיש יותר בנוח. אבל בסופו של דבר אנחנו מפספסים המון דרך השיבוץ. אז אני לא מגדיר את עצמי, ואם מבקשים ממני להחליט אם אני יהודי או ערבי - אני לא מסכים להיכנס לשם. אני ליר. בשווייץ חשבו שאני שווייצרי ובגיאורגיה חשבו שאני גיאורגי, והשילוב הזה הוא יתרון גדול כי הוא מאפשר לי להשתלב גם בסביבות שלא מוגדרות כסביבה שלי".
6 צפייה בגלריה
"אין הבדל מבחינתי בין משחק בערבית למשחק בעברית". ליר עיסא (שני מימין), מתוך "כראמל"
(צילום: באדיבות כאן חינוכית)
במשפחה יש לכם דיונים על זהות?
"לא, כי זה מצחיק. אנחנו נולדנו לזה וההורים אף פעם לא הובילו לשם. מהסביבה מסתכלים על זה אחרת. מבחינתנו זה נורמלי וכיף".
אז זה בכלל לא מעסיק אותך?
"אני חושב שבתקופה האחרונה אין לי זמן לחשוב על זה. השנים של הלימודים היו תהליך מאוד עמוק ורציני. נגעתי בזה בלימודים כי הזהות שלי נבנית ומתגבשת, והמורכבות שבזה וגם הגאווה על מי שאני והבית שאני בא ממנו. אני מתעסק בזה אבל מה שדוחף אותי קדימה זה האמנות שאני אוהב לעשות. זה שאבא ערבי ואמא יהודייה פתח לי את המנעד כבן אדם. אני מרגיש שאני מבין את שני הצדדים ועומד איפשהו באמצע, אבל גם בשניהם".
כמו ביסקסואל במובן מסוים?
"במובן מסוים כן, כמו ביסקסואל. יש לי את האפשרות לנוע, אני יודע איך זה להיות באמצע, ואולי אפילו יותר שקט ונוח להיות באמצע. זה יתרון גדול בעיניי. זה חשוב, כשעשיתי את 'שעת נעילה' הייתי החייל הסורי שפוגש בשדה הקרב בחייל ישראלי במפגש שהוא תמצית של אנושיות - אחד רוצה מים ולחזור הביתה והשני רוצה את הקיפוד שלו, ובנסיבות אחרות הם היו יכולים להיות חברים, ואני מרגיש שהשארתי שם משהו ממני, בשדה הקרב הזה. עכשיו ב'תמונת הניצחון' של אבי נשר הייתי עיתונאי מצרי, ועכשיו ב'כראמל' אני נער ישראלי בן 16. זה נותן לי מנעד רחב יותר וזה יתרון גדול בפן המקצועי וגם כבן אדם שחוגג את חנוכה וכריסמס ביחד".
6 צפייה בגלריה
"זה שאבא ערבי ואמא יהודייה פתח לי את המנעד כבן אדם". אביו של ליר, נורמן עיסא
(צילום: עופר עמרם)
אז אתם לא דתיים משום בחינה.
"לא, אנחנו כן שרים בחנוכה ועושים הדלקת נרות, ומהצד של אבא הלכנו מדי פעם לכנסייה. זה יותר עניין רוחני מאשר פנאטי דתי. יותר טקסי. יש הרבה דברים בדת שאם לוקחים אותם לקיצון זה יכול להיות הרסני - ובכלל הקיצוניות הזאת והקצוות, הפנאטיות, זה מה שמסוכן כי זה ישר יוצר קיטוב ומפספסים את המכנה המשותף שלנו כבני אדם".
איזה חגים אתה מעדיף? או שגם פה אתה באמצע?
"אין לי העדפה כי זה אני, אני שניהם. זה כמו שתגידי לי איזו יד אתה מעדיף להשאיר? אז בשמאלית אני כותב, אבל מצד שני אז הימנית הלכה? זה באסה. לא רוצה לוותר על כלום".
איפה זה מאתגר אותך?
"האתגר קיים בעצם השאלה", הוא מגחך, "כי אנשים מחכים שאני אזרוק להם עצם - על לאן אני שייך או מה הזהות שלי, איזה חגים אני יותר נהנה לחגוג. פה קיים הקושי, בשאלות של האנשים. והקושי הוא בגלל שזה המקום הנוח שלי, הבית שלי שאני מכיר, המקום האידיאלי עבורי. וכשאני מקבל את השאלות האלה מבחוץ שמטילות ספק במקום שבשבילי הוא כל כך לגיטימי, זה הכי לגיטימי בעולם! מבחינתי הם ההורים הכי טובים בעולם, והמשפחה שלי הכי מחבקת שיש וזה הרגיל שלי. כמו שני הורים שאחד עיראקי ואחת אשכנזייה. זה מרגיש לי אותו הדבר.
"אנשים מאוד מסתקרנים לגבי החיבור בין יהודי לערבי בגלל הסכסוך, ואני לא כועס על זה, כי יש סיכוי שזה משנה אצל אנשים אפילו במעט את הנטייה לשבץ. כמעט עם כל בן אדם חדש שאני מכיר זה מגיע לנושא הזה. אני גם רואה את הגזענות, הסטריאוטיפים והדעות הקדומות והאלימות שקיימת פה, ואני מרגיש שאם הצלחתי לשנות אפילו קצת את התפיסה שלו לגבי היצור הזה, שהוא גם יהודי וגם ערבי והוא גם בן אדם לפני שהוא מוגדר לפי הדת שלו, אז הצלחתי לייצור מורכבות. ואני מכיר תודה על זה".
