הסרט "הפלה חופשית" של אפרת שלום-דנון, ששודר אמש (שבת) בכאן, נפתח בכמה משפטים שאין אדם בעולם שלא יתקשה לשמוע אותם. אמה של שלום-דנון, שמתראיינת לסרט, מספרת לה שאם זה היה תלוי בה היא היתה מסתפקת בשני ילדים, ולא מביאה לעולם אותה ואת הצאצא הנוסף במשפחתה. אף אחד לא אוהב לשמוע שהוא לא היה רצוי, אבל רעיון לא פחות מכביד משתמע מהמשפט הזה: זה לא היה תלוי רק בה. אמה של שלום-דנון ויותר מעשר נשים נוספות מתראיינות לסרט, מספרות על התלאות שעברו לאחר שבחרו להפסיק את ההריון, החל משנות ה-50 ועד לימים אלה.
מתוך "הפלה חופשית"
(באדיבות כאן)
בתחומים מסוימים נדמה שהעולם שלנו הולך אחורה. ב-2022 ביטל בית המשפט העליון בארצות הברית את פסיקת הדין התקדימית, רו נגד וייד, לפיה לאישה יש זכות להפסיק הריון ללא התערבות ממשלתית. מאז הסלים המאבק בין התומכים והמתנגדים – מדינות מסוימות החזירו את המגבלות והאיסורים על ביצוע הפלות בתחומן, ומנגד הקידמה מציעה הפלה תרופתית באמצעות גלולה, וישנם ארגונים שמספקים אותם לנשים באמצעות הדואר. הטון אולי השתנה (בסרט מתוארות כ"15 נשים פרועות שיער ולבושות ברשלנות" שהפגינו נגד האיסור בישראל), אבל דבר אחד לא משתנה: מוקד המחלוקת מצד המתנגדים הוא עדיין השאלה המוסרית או הדתית, איש לא מתעניין באמת בחייה של האישה או בחייו של הילד העתידי.
בישראל היו ההפלות אסורות על פי חוק, כשהתקשורת והממסד נרתמים ליצירת אווירה ציבורית לפיה הפלות הן דבר מסכן חיים, ומאידך מתן מענקים כספיים לנשים שילדו עשרה ילדים ויותר. עד שבשנת 1977 העבירה הכנסת חוק פשרה: החוק יתיר הפלות ואפילו יממן אותן, בתנאי שיאושרו על ידי ועדה מקדימה, שתבחן כל מקרה לגופו ותפסוק על פי קריטריונים מסוימים איזו אישה תוכל להפסיק את ההריון ומי תיאלץ להשלים אותו בניגוד לרצונה. בשנת 2014 קידם חה"כ ניצן הורוביץ כמה הקלות בנוגע לחוק, אבל העיקרון נשמר: ללא אישור הועדה אין הפסקת הריון.
החוק, שאמור לסמן את קו האמצע בין ההתנגדות של המפלגות הדתיות להפלות ובין הכוונה למנוע הפלות פיראטיות ולאפשר לנשים זכות מסוימת על גופן, הוליד כמה מהסצנות המצמררות ביותר בסרט, ביניהן תיעוד של ועדה כזאת (כנראה סביב שנות ה-60 במאה הקודמת, יש לציין), בו כמה אנשים יושבים, חלקם מעשנים, חלקם אוכלים, מול אישה שטוענת שוב ושוב שהיא לא רוצה בילד, לא מעוניינת לגדל אותו, והם מטיחים בה הערות ציניות ומתנשאות להדהים. בחלק אחר בסרט מתואר פרופסור חיים שיבא, שהיה מתנגד להפלות ולכן הזריק לנשים שהגיעו אליו להפסקת הריון מים במקום תרופה. לילדים שנולדו בעקבות ההריונות האלה הוענק הכינוי "ילדי מים".
3 צפייה בגלריה
סוגיית ההפלות מקפלת בתוכה את כל המתחים שבועטים בחברה הישראלית. מתוך "הפלה חופשית" - באדיבות כאן 11
(צילום: באדיבות כאן 11)
נדמה שסוגיית ההפלות מקפלת בתוכה את כל המתחים שבועטים בחברה הישראלית: האיום הדמוגרפי להפוך למיעוט מסמן את המירוץ של האוכלוסייה היהודית מול האוכלוסייה הערבית. הקונפליקט בין היותה של ישראל מדינה חילונית ובין מדינת הלכה, שאוסרת על הפלות. הרפואה הפרטית שנגישה רק לחלק האמיד יותר באוכלוסייה, האפליה העדתית שנובעת מהעובדה שבעבר נטה הממסד לאשר הפלות לנשים ממוצא מזרחי ולשמר הריונות של נשים ממוצא אשכנזי וכמובן ההנחה המבעיתה שצריך לחפור עמוק מאוד כדי להגיע ליסודות ולערער עליה, שמדינת ישראל זקוקה לחיילים כדי להבטיח את קיומה ושמתפקידה של האומה לספק את החיילים האלה.
גילוי נאות, עברתי ועדה כזאת לפני כמעט 30 שנה. היא לא נרשמה אצלי כחוויה מאוד טראומטית, הפסקת ההריון אושרה, אבל זכורה לי התחושה שמדובר בעולם משונה מאוד, בו אני רוצה את חיי בחזרה אבל אנשים שאני לא מכירה עלולים להחליט שאין לי את הזכות לקבל אותם. התחושה הזאת חוזרת שוב ושוב אצל המרואיינות של שלום-דנון. הבושה, הטראומה, הכאב וחוסר האונים מעידים שכל עוד הוועדות האלו קיימות, זכותו של אדם על גופו אינה מובנת מאליה ועדיין צריך להיאבק עליה. בישראל של 2025 אנחנו עדיין בדרך, אבל כמו תמיד, חשיפה אישית לאור השמש המחטא ונירמול הדיבור על היבטים בחיינו שפעם נחשבו לטאבו מרוב בושה, הם ההוכחה שלפחות לא סטינו מהדרך הזאת, ואולי בסוף גם נגיע. ככה או ככה, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
