ישנם זוגות נשואים שעבורם מונוגמיה היא highly over-rated. כבר לפני כשישה עשורים תיאר סרטו של פול מזורסקי "בוב וקרול וטד ואליס" (1969) שני זוגות של חברים בורגנים המנהלים מערכת יחסים זוגית פתוחה. ההצגה של הסרט את המונוגמיה כדבר מה שמרני ובורגני להחריד הייתה חלק מהרוח המהפכנית של התקופה. הסרט "יחסים פתוחים" (Splitsville) מספר אף הוא על שני זוגות שמחליטים לאוורר את נישואיהם בדרך זו, אבל הוא עושה זאת בדרך שמצליחה להפתיע כל הזמן. לא רק היחסים פתוחים בסרטו של מייקל אנג'לו קובינו, שגם מופיע באחד התפקידים הראשיים: המרחב כולו פרוץ; דמויות נכנסות ויוצאות; התמונה נעה מסדר מופתי לכאוס; והאבסורד נטמע בטון רציני ואפילו עצוב.
"יחסים פתוחים" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
תמונת הפתיחה של "יחסים פתוחים" היא משהו שקצת קשה לתאר: זוג נשוי מזה מספר חודשים, קרי (קייל מרווין שגם היה שותף לכתיבה) ואשלי (אדריה ארחונה), נוסעים בכביש הבינעירוני, שרים יחד, ואז מנסים לקיים יחסי מין תוך כדי שהבעל נוהג. מכונית שמנסה לעקוף אותם מתהפכת, הגבר שורד, אבל האישה נמצאת מוטלת מתה בצד הדרך. ניסיונותיה של אשלי להחיות אותה נכשלים, והיא וקרי ממשיכים בנסיעה. דווקא אז מודיעה לו אשלי שהיא רוצה להתגרש ושמזה תקופה לא קצרה היא לא נאמנה לו. קרי עוצר את המכונית בפתאומיות ובורח אחוז אמוק ברגל, דרך שדות, כבישים ואפילו בשחייה אל מה שמתגלה כביתם של חברו הטוב והיחיד פול (קובינו, שבנוסף לבימוי-משחק כתב עם מרווין את התסריט) ואשתו ג'ולי (דקוטה ג'ונסון). הוא נשאר להתגורר אצלם, בבית החוף שלהם. פעמיים במהלך הפתיחה הזו נחשף במלוא ראוותו איבר מינו של קרי. שוטרת שנקלעת לאיזור התאונה אף מעירה לו על כך.
כך בעצם מוגדר אופיו של הסרט הזה, למין ההתחלה. דרמה קומית שבה הלא-צפוי הוא שמתרחש. בפסטיבל חיפה האחרון צוינה מחווה לבמאי הצרפתי האנטי-בורגני ברטראן בלייה ("חליפת ערב", "יפה מדי בשבילך"). הצפייה בסרט הזה מעלה את זכר עבודותיו הסאטיריות משנות ה-80, בעיקר משום ש"יחסים פתוחים" אינו מנסה להיות סרט דידקטי והוא צופה בגיבוריו במידה שווה של חמלה ורשעות. פול וג'ולי מנהלים מערכת יחסים פתוחה כדי לשמר את הדינמיקה ביניהם, וזה בדיוק מה שמחליטים עליו גם קרי ואשלי כדי להימנע מכל מה שכרוך בגירושים. קרי וג'ולי עצמם שוכבים כאשר פול נמצא באחת מ"נסיעות העבודה" שלו, מה שמסבך את מעמדו של קרי כאורח רצוי בבית. כשהוא מספר לפול על מה שקרה - המאבק הפיזי ביניהם שנראה ריאליסטי לחלוטין, מותיר את בית החוף המהודר בחורבות. ההרס הזה נראה ממש כמו נקמה בפנטזיה של חיי נישואים בורגניים שמיוצגת בין היתר על ידי הבית.
כמו סרטיו של ג'ון קאסאווטס, גם "יחסים פתוחים" הוא סוג של buddy-movie (סרט חברים). הצמד קובינו-מרווין הם חברים במציאות שהחלו את דרכם בעולם הפרסום. יחד הם כתבו את הסרט The Climb מ-2019, שבו הם הופיעו יחד כצמד חברים, בשמותיהם האמיתיים (קובינו גם ביים), החווים עליות ומורדות ביחסיהם לאורך שנים. הסרט שזכה לביקורות אוהדות לא נחל הצלחה, בעיקר משום שיצא בתקופת הקורונה. כמו בסרטיו של קאסאווטס, גם "יחסים פתוחים" מעצב קריסה של התא המשפחתי ("פנים", "בעלים") כאשר הדמויות הגבריות הן הפגיעות והחלשות יותר, ואלה הנשיות מעוצבות כמאופקות, שולטות וללא ספק בוגרות יותר. הדינמיקה בין קובינו ומרווין מובילה את הסרט למחוזות מפתיעים, וזו בעצם מעלתו העיקרית של הסרט: הוא נע בין הרמוניה לכאוס במהירות ותזזיתיות כך שלצופה אין כמעט כל אפשרות לחזות מה הולך לקרות. אפילו כותרות הפתיחה רוטטות כאילו המעצב "התרשל" בהטבעתן על גבי התמונה. זהו סרט שמתאר עולם חסר יציבות, גם כאשר נראה שהחיים הבורגניים שבמרכזו הם אידיליים.
לפחות ככל שהדברים אמורים אצל פול וג'ולי, הנישואים הפתוחים נדמים כמימושה של פנטזיה בורגנית. הבתים בהם מתגוררים שני הזוגות נהפכים למרחבים בעלי משמעות. הם אתרים של אינטימיות אבל גם של פלישה. באחת הסצינות היפות בסרט המצלמה עוקבת אחר הדינמיקה המשעשעת בין קרי ומאהביה השונים של אשלי המופיעים בבית שבו הוא נשאר להתגורר, אבל ישן בחדר נפרד - זאת בזמן שאשלי עצמה נעה מדייט אחד למשנהו. כל המאהבים קצרי הטווח נמצאים שם באותו חלל, כאשר קרי נענה לכל אחד מהם באמפתיה ומתיידד עמם. כל זה קורה בשוט רציף אחד המלווה כניסות ויציאות תוך ביטול תחושה של חלל וזמן. זהו אמצעי חזותי מבריק, אלטמני באופיו מרובה הדמויות, להעביר את הממד הדחוס והמגוחך של הסצינה הרומנטית מרובת הצלעות שאליה נכנסת אשלי, ואת מקומו של קרי בתוכה.
"יחסים פתוחים" מחולק לפרקים שכותרתו של כל אחד מהם מתייחסת לסעיף משפטי בהסכם גירושים, והסרט מקפיד שלא לתאר את הדינמיקה שבמרכזו כפנטזיה מושלמת. הממד האבסורדי שלו אינו תופס את מקומה של הרצינות, והוא תוהה האם הגישה השמרנית ביחס למוסד הנישואים אינה עדיפה אחרי הכול. זהו סרט שמציג בדרכו הקומית המדויקת את צידה האפל של פנטזיה בורגנית - בהחלט אפשר לחשוב על מותחן נוסח "חיזור גורלי" שהיה מורכב מאותם חומרים - ולא פחות מזה גם את האיום שחיי הנישואים עצמם מהווים על קשר ארוך שנים בין גברים. פול וקרי - כל אחד מהם הוא חברו הטוב, וכנראה היחיד, של האחר. הדים לאופיו הממושך של הקשר הזה עולים בכל פעם שהשניים רבים, וזה מתחיל בסטירות הדדיות וקומיות, שנראות כמו טקס המוכר לשניהם היטב מקשר של שנים.
מעבר לאבסורד, זהו סרט שניכר בו חוסר ביטחון אמיתי הגלום במוסד הנישואים: בעוד אשלי וקרי נשואים קצת יותר משנה, פול וג'ולי הם זוג נשוי "ותיק", ויש להם ילד שהתנהגותו בבית הספר מובילה לאחת הסצינות המצחיקות בסרט המתרחשת בחדר המנהל. חיי הנישואים מתוארים פה לא כמקום של ביטחון אישי וכלכלי אלא כמקור לאי-ודאות ופחד ממשי מפני התפוררותם, שהוא זה שמוביל את הדמויות להחלטות שנועדו לשמר אותו - גם בדרך של יחסים פתוחים. מבלי לחשוף, קובינו ומרווין מובילים את הסרט לקליימקס נפלא שמתרחש במסיבת יום הולדת, שהדינמיקה התזזיתית בה מזכירה סצינות מסרטיו מרובי הדמויות של רוברט אלטמן. "יחסים פתוחים" הוא בהחלט הפתעה שרק גורמת לי לרצות לצפות בהקדם בסרטם הקודם של הצמד - ולא פחות מכך, בסרטם הבא.
