לפני כמעט 50 שנה, כשרוברט דה נירו ניצב מול המראה ב"נהג מונית" ושאל בקול מתגרה You talkin’ to me? הוא לא שיער שחצי מאה מאוחר יותר זה בדיוק מה שהוא יעשה. ואכן, ב"אלטו נייטס" (The Alto Knights) דה נירו מגלם שתי דמויות אייקוניות מימי הזוהר של המאפיה האמריקאית: פרנק קוסטלו וויטו ג'נובזה, וחלק בלתי מבוטל מהסרט הוא אכן מדבר, ובכן, לעצמו. יש משהו מוזר בצפייה בדה נירו בתפקיד כפול, ועוד של שתי דמויות שבמציאות לא דמו זו לזו, אבל באופן מוזר לא פחות זה עובד, גם אם עדיין אני מתקשה לזהות את הרציונל לליהוק הזה.
"אלטו נייטס" – טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
בכלל, יש משהו משונה ב"אלטו נייטס". הסרט מבוים בידי בארי לווינסון, שגם מעריציו יודו שאת סרטו הראוי האחרון הוא ביים לפני כמעט 30 שנה ("לכשכש בכלב" מ-1997). עולם המאפיה אינו זר לו אומנם - אחרי הכול הוא ביים את "באגסי" (1992) עטור המועמדויות לאוסקר - אבל סרטו הנוכחי, הראשון שלו מזה עשור, נראה יותר כפרויקט שמרטין סקורסזה זנח אי-אז בשנות ה-90. ואכן, את התסריט של "אלטו נייטס" כתב ניקולס פילג'י בן ה-90 שקודם לכן חיבר את הספרים שעליהם התבססו צמד סרטיו של סקורסזה, "החבר'ה הטובים" ו"קזינו", שלהם הוא, פילג'י, גם כתב את התסריט. כיוון שהרעיון למה שיהפוך להיות הסרט הנוכחי החל להתגלגל בין האולפנים עוד בשנות ה-70, קשה להתעלם תוך כדי צפייה מהמחשבה שמה שאנחנו צופים בו אכן שייך לעשור אחר. אפילו סקורסזה כבר לא עושה סרטי גנגסטרים כמו זה, כפי שיכול להעיד "השתולים" זוכה האוסקר שלו.
יתר על כן, "אלטו נייטס" מסתמן כאחד הכישלונות הקופתיים והביקורתיים הבולטים של השנה. לא זו בלבד שאולפני וורנר שיגרו אותו למסכים כחודש אחרי האוסקר, מה שאומר שאיש לא רואה בו מועמד לעונת הפרסים הבאה - אלא שהקהל עצמו הוכיח שסרטי גנגסטרים דוגמתו כבר פשוט לא מעניינים אף אחד, גם אם דה נירו נמצא כמעט בכל רגע על המסך, בדמותו האחת או האחרת. הסרט פתח את סוף השבוע הראשון שלו במקום השישי עם הכנסות של קצת יותר משלושה מיליון דולר, ועל אף שתקציבו עומד על 45 מיליון דולר - הוא ירשום הפסדים. האם זהו המסמר האחרון בארון הקבורה של מסורת ארוכה של סרטי הגנגסטרים שהחלה רשמית בשנות ה-30 של המאה הקודמת עם יצירות מכוננות כ"פני צלקת" ו"אויב הציבור"?
סרטו של לווינסון מתמקד, כאמור, בשתיים מהדמויות הבולטות בתולדות הפשע המאורגן בארצות הברית: קוסטלו וג'נובזה. הראשון, שהגיע לאמריקה מקלבריה כשהיה פעוט, הפך לאחד ממבריחי המשקאות המרכזיים בתקופת היובש, ואף עבד בשירותו של "לאקי" לוצ'יאנו הידוע לשמצה. השני, שהיגר מנאפולי בגיל 15, היה גם הוא דמות מובילה בעסקי הפשע של משפחת לוצ'יאנו, וב-1937 כבר הפך לבוס שלה אחרי שלוצ'יאנו נשלח לכלא לתקופה של 50-30 שנות מאסר. הסרט חוזר אל ההיסטוריה המשותפת לשני הגנגסטרים, קוסטלו וג'נובזה, בצעירותם, אבל נקודת המוצא שלו היא אותו לילה בשנת 1957 כאשר ג'נובזה שלח מתנקש שיחסל את קוסטלו בכניסה לבית הדירות בו התגורר במנהטן.
השניים נהפכו עם השנים ליריבים, לא רק משום אופיים השונה - קוסטלו היה יותר דיפלומט שעה שג'נובזה העדיף לפצח ראשים - אלא גם משום שאחרי שובו של ג'נובזה לאמריקה (הוא נמלט משם לאיטליה ב-1937 כדי לחמוק מעונש על רצח, והיה תומך נלהב של מוסוליני והמפלגה הפשיסטית), הוא חש שקוסטלו, שמונה בינתיים במקומו על ידי לוצ'יאנו הכלוא לנהל את עסקיו, צריך לסגת הצידה ולאפשר לו לחזור לעניינים. קוסטלו עצמו אינו מתנגד: על פי הסרט הוא מתכנן את פרישתו, וכל מה שהוא באמת רוצה הוא להזדקן בשקט עם אשתו היהודייה (דברה מסינג). לשם כך הוא צריך לשכנע את ג'נובזה שאין לו כל עניין עוד בעסקי הפשע. ברקע הסיפור נערך שימוע מטעם הסנאט שבראשו עמד הסנטור הדמוקרטי מטנסי, אליאס קיפאוובר, שמטרתו הייתה לבחון את קיומו של פשע מאורגן באמריקה. הסרט מתמקד בעדותו של קוסטלו במסגרת דיוני הוועדה ובעזיבתו הדרמטית ביום השני לדיונים שהובילה להרשעתו בביזיון הסנאט.
3 צפייה בגלריה
יצירה ראויה יותר לתשומת לב מכפי שהעניקה לה קבלת הפנים הביקורתית באמריקה. מתוך "אלטו נייטס"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הסיפור, כאמור, מרתק ושיאו במפגש ההיסטורי בביתו של ג'ו "הספר" ברברה (ג'ון דינלו) בעיירה אפלאצ'ין שבמדינת ניו יורק - מפגש שבו נטלו חלק כל ראשי המאפיה באמריקה ושהסרט מעלה אפשרות לגבי מעורבותו של קוסטלו בתוצאותיה הכאוטיות. כאשר צופים במתרחש, קשה כאמור להבין מה סרט כזה עושה היום על המסכים. אבל זה גם מה שהופך אותו ליצירה ראויה יותר לתשומת לב מכפי שהעניקה לה קבלת הפנים הביקורתית באמריקה. נראה כאילו דה נירו נפרד פה מהדימוי האייקוני שלו שנוצר בשיתופי הפעולה שלו עם סקורסזה. למעשה, נדמה היה שהוא כבר עשה זאת בעזרת מחולל ה-de-aging בסרטו המונומנטלי של סקורסזה "האירי", אבל הפשטות לכאורה של "אלטו נייטס" - הכותרת מתייחסת למועדון בשכונת איטליה הקטנה הניו-יורקית שבו נהגו להתכנס אנשי המאפיה - הופכת את חוויית הפרידה הזו לקצת פחות בומבסטית. זהו סרט מיושן, אבל משהו בו עובד למרות הכול.
קשה שלא להשוות את "אלטו נייטס" ל"החבר'ה הטובים", ולא רק משום מעורבותם של פילג'י ודה נירו. חלק לא מבוטל מהסרט דה נירו מספר את סיפורו אל המצלמה, בדומה לאופן שבו התגלגלה עלילת סרטו של סקורסזה, עם הקריינות בגוף ראשון של הדמות שגילם ריי ליוטה. ההבדל כמובן אינו נזקף לזכותו של הסרט שלפנינו, בעיקר כי הקריינות נטולת אותו ממד אירוני, לפעמים אף תמים, שהיה לה בסרט ההוא. מה שכן עובד כאן דווקא הוא המפגש בין שני הדה נירו, כמו שני קונילמל או גיבוריו התאומים של סרט של זאב רווח, שגורם לך לתהות במי מבין השניים להתבונן. כל אחת מהדמויות שלו פה מקבלת הזדמנות: במקרה של ג'נובזה זה קורה במהלך משפט מול אשתו (קת'רין נרדוצ'י), שבו דה נירו ממחזר כמה מהשטיקים האהובים שלו. בסצנה אחרת, המתרחשת בחנות ממתקים שהייתה אהובה על השניים בילדותם, שני הדה נירו יושבים ומדסקסים עסקים שעה שבעלת החנות הקשישה מונעת את הכניסה אליה.
לא לגמרי ברור מדוע החליט לווינסון (זוכה האוסקר על "איש הגשם") ללהק את דה נירו לשני התפקידים. אולי הוא חש כי שתי הדמויות מייצגות פנים שונות בפרסונה הקולנועית שלו, ואולי ביקש להדגיש שהם שני הפכים שאינם אלא אחד. כך או כך, הסרט מאפשר לדה נירו מה שנראה, כאמור, כמחוות פרידה לאותה פרסונה קולנועית, ו"אלטו נייטס", על אף תחושת הדז'ה-וו, הוא יותר מאשר קוריוז קולנועי.
