ישנם סרטים שמה שמתרחש בהם כל כך לא ברור ופתוח לפרשנויות (זו הזיה, מציאות, שיקוף קיצוני של חוויה טראומטית, ועוד כיוצא בזה) – עד שבאיזשהו שלב פשוט לא אכפת לך. "רדופה" (Men) הוא סרט כזה. מתחיל כעוד סרט על אישה לבדה בבית בודד ונהפך בהדרגה לסיוט שלא ברור היכן הוא מתרחש – בתודעתה, או בעולם הממשי שבו סטריאוטיפים גבריים מקבלים ממד תוקפני ומאיים במיוחד. מצד שני, אי אפשר גם להיוותר אדיש לגמרי כאשר הסרט כולל לא מעט סצנות אפקטיביות במיוחד, דימויים שנחרטים בזיכרון, ועבודת פסקול מרשימה.
"רדופה" - טריילר
וכן, זה גם סרט של אלכס גרלנד הבריטי, שישנם הנשבעים בסגולותיהם הפילוסופיות העמוקות של צמד יצירות המדע הבדיוני שכתב וביים לפניו, "אקס מכינה" (2014) ו"העולם שאחרי: הכחדה" (2018). קטונתי מלשפוט אם אכן כך הדבר. בכל מקרה, סרטו הנוכחי מתנהל בטריטוריה פסיכדלית – כזו המשלבת בין סרט אימה אלמנטרי ופרספקטיבה הטוענת לתוקף פמיניסטי עדכני. שמו המקורי של הסרט, "גברים" (Men), אינו מותיר מקום לטעות.
ביקורות סרטים נוספות:
ג'סי באקלי, השחקנית הבריטית שצצה כל כמה שבועות בבתי הקולנוע שלנו ("השליח האנגלי", "הבת האפלה", "לא ממושמעות"), מגלמת פה אישה צעירה שאיבדה את בן זוגה בנסיבות טרגיות. הטראומה ורגשי האשם מובילים אותה לכפר פסטורלי ולבית עתיק שהיא שוכרת בו כדי להתאושש. כמקובל, בעל הבית (רורי קיניר) הוא ברנש אקסצנטרי למדיי, אבל כיוון שמדובר בכפר אנגלי מבודד – הגיבורה שלנו מניחה שהשילוב של אדיבות ותימהוניות הוא בטבע האנושי של המקום. העניינים מקבלים ממד מאיים כאשר במהלך שיטוטיה בנוף היפהפה היא נתקלת בגבר עירום שצץ מאוחר יותר גם בגינת הבית. המשטרה עוצרת אותו, אבל זוהי רק ראשיתה של סדרת התרחשויות שהולכת ונעשית יותר ויותר מוזרה.
3 צפייה בגלריה
סדרת התרחשויות שרק הולכת ונעשית מוזרה. מתוך "רדופה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לא צריך להיות צופה חד עין במיוחד כדי להבחין בפרט המשותף לסדרת ההתרחשויות הזו, אבל כיוון שעל הפרט הלא מאוד מתוחכם הזה מבוססת הפואנטה של הסרט – נימנע, כמובן, מלחשוף אותו. מה שכן, הפרט הזה רלוונטי להצגה של הסרט את כל הגברים בו כמי שמאיימים על האישה המפוחדת. הכומר המקומי, ששומע את סיפורה אחרי שהיא מתמוטטת בכנסיה, אף יותר מאשר רק רומז שהיא זו שאחראית בהתנהגותה למותו של בן זוגה (פאפא אסיידו), גבר מתעלל פאסיבי-אגרסיבי.
במילים אחרות, "רדופה" הוא סרט אימה פסיכולוגי שמבוסס על גזלייטינג. התעללות רגשית של גברים בנשים הנוטעת בהן חרדה ובלבול לגבי המתרחש. ערעור זה של המציאות משתקף היטב בעובדה שהסרט נצמד לתודעה של הגיבורה שלו, והופך גם אותנו, הצופים, שותפים לחוסר היכולת להבחין עוד בין הזיה ומציאות – אם אכן יש בכלל איזשהו ממד של מציאות "ממשית" בסרט שאולי כולו הזיה. הסרט הזה אומר, ליטרלי, שכל הגברים הם אותו דבר – מיזוגיניים ואלימים. הוא אולי נכון לזמנו ולרוח של תרבות הביטול ו-MeToo, אבל זה גם מה שהופך אותו להצהרה פוליטית יותר מאשר ליצירה בעלת ערך ומורכבות.
זה בולט כבר בקטעי הפלאשבק, בדירתם הלונדונית של הגיבורה ובן זוגה השחור. התאורה הכתומה-עזה שמזכירה את הפילטרים מסרטי טוני סקוט מעניקה לזוגיות הזו ולגבריות המרעילה אותה ממד כמעט דמוני. האישה רוצה לעזוב אותו, הוא מכה אותה, ומה שקורה אחר כך מתענג באופן בעייתי מאוד, לפחות ברמה הוויזואלית, על מה שנקרא האשמת הקורבן. מאוחר יותר, בכפר השלו, השילוב של דימויים וגינליים עם המטאפורה המנג'סת של אישה נוגסת בתפוח – יעמיס על "רדופה" סימבוליזם שחוק.
הבמאי המזוהה עם ייצוגי אימה פסיכולוגית מפרספקטיבה נשית הוא רומן פולנסקי, שבצמד סרטיו המופתיים "הרתיעה" (1965) ו"תינוקה של רוזמרי" (1968) היטיב לבטא את חרדתן של נשים צעירות מפני העולם הגברי והפטריארכליות. אבל פולנסקי היום הוא בחזקת מוקצה, ואת מקומו תופסים במאים כגרלנד שהאימה בסרטיהם היא בעיקר ייצוג של תקינות פוליטית. מצד שני, גרלנד יודע להחזיק את הצופה שלו, ו"רדופה" משכיל להסוות את הפשטנות שלו מאחורי עשיה קולנועית יעילה. חלקו החותם של הסרט מייצר אווירה מצמררת שמבוססת על שילוב אפקטיבי למדיי של דימוי ופסקול.
אין לי בעיה עם סרטים אניגמטיים ששולחים את הצופה אל מחוץ לאולם הקולנוע כשהוא תוהה. לעומת זאת, יש לי הסתייגות מסרטים דוגמת "רדופה" שעושים זאת בחסות יומרה לאיזשהו עומק רעיוני. כלומר, אם לא הבנתם את הסוף – צאו וחישבו. אני, הבמאי, יודע את התשובה אבל אין לי שום כוונה לשתף אתכם. הערפול המכוון הזה יוצר רושם של מורכבות (סוג כזה של קולנוע פשטני המתחזה ליותר ממה שיש בו בזכות עשייה דינמית ודימויים חידתיים מצוי גם בסרטי הבלהה של ארי אסטר, "תורשתי" ו"מידסומר"). יכול להיות שיהיו מי שייענו לתעלומה שמציע "רדופה" ולסיום האניגמטי שלו. מבחינתי, הסרט הזה מזמין בעקבותיו ויכוח שאין לי שום חשק לנהל.
3 צפייה בגלריה
עבודת פסקול מרשימה וכמה סצנות אפקטיביות במיוחד. מתוך "רדופה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
